שתי תובנות חשובות שעלו לי אתמול ביחס לצעד הראשון.
הצעד הראשון איננו עומד לבד. אמנם הכרחי להתחיל דרכו ע"מ להתקדם, אך כמו פסיעות של רגליים רגל אחת תמיד מלווה את הרגל השנייה.
הצעד הראשון מכווין אותנו, אותי להכרה שאני זקוק לעזרה. שאני לא יכול לבד.
האמירה החריפה של הצעד הראשון היא שהגעתי למצב של חוסר אונים. לפחות ביחס להתמכרות. אם לא מעבר לכך.
התובנה שלי אתמול הייתה שהצעד הראשון לא עומד לבד, ויתרה מכך, בעיני לא רק שהוא לא מבטא חוסר אונים שכן בהסתכלות כוללת שלו עם הצעד השני והשלישי הוא מבטא אמונה ובטחון גדולים מאוד בה'.
אמונה שה' באמת ובתמים יכול לעזור לך גם אם אתה מאוד מאוד למטה.
התובנה הזאת חשובה מכיוון שאף על פי שקשה לראות זאת בהתחלה, חוסר האונים של הצעד הראשון הינו ביטוי לעוצמה של אמונה ובטחון. הוא מבטא את האומץ ואת המוכנות הפנימית שלי להעזר להכיר שאני לא יכול הכל בעצמי ושיש מישהו שרוצה ומוכן לעזור לי רק צריך לפתוח את הידיים ולהאמין.
התובנה הזאת גם עזרה לי לנסח בעבורי את המאבק שלי בדרך שונה. (החלק הזה פחות מגובש אצלי והתבלטתי אם לכתוב אותו אך החלטתי שהדבר עשוי להועיל למישהו ולכן כתבתי גם את התובנה הזאת)
אינני זוכר מי מהחברים כתב זאת, אך אחד החברים כתב שישנו פיצול שהתאווה יצרה אצלו. "אני טוב" שמקיים מצוות באדיקות, ו"אני רע" שנופל למטה. כאשר כל צד מעצים את הצד השני.
אני חושב שגם אצלי יש/ היה משהו דומה. התובנה הנוכחית עוזרת לי בכך שכעת אני כבר מוכן להכיר שאעשה מה שאעשה יש מי שעוזר לי. ואם בעבר היה צד במאבק שהיה קורע אותי לשניים, כעת בהשתדלות שלי יש משהו הרבה יותר שליו ועם בטחון בה'.
בטחון שאין צורך להגיע לקצה, שאין צורך לקרוע את עצמי לשניים. ה' נוכח איתי למעלה ולמטה. אני מצידי צריך לעשות את המירב אך מתוך אמונה, שלווה ובטחון שאת הכוח לפעול אני מקבל מה'.
רק להיום. רק להרגע. אני פותח את ידי על ה' מתוך אמונה שהוא יכול לעזור לי.
הוויתור שלי על העוצמה שלי היא הכוח הגדול שקיבלתי ממנו.
היא מה שמקנה לי את האמון, השלווה והביטחון בהחלמה.
