הרבה פעמים אני שואל את עצמי למה אני כותב את כל הדיונים האלה בעצם. והתשובה היא שהייתה לי שהייתי נער את הוודאות המוחלטת שהפוי' זה שורש כל הרע.
אבל כנער, הייתי צבוע - כי מצד אחד החלטתי שאני חי חיים רוחניים, ואילו שאני רואה פוי' אינני חי חיים רוחניים, אבל למעשה לא חייתי חיים רוחניים בכלל - למדתי תורה כדי להרשים אחרים, ושיחקתי במחשב והרגשתי טוב. ומהערבוב הזה של תחושות החלטתי שאני חי חיים רוחניים.
בכלל, החיים שלי בלי הפוי' היו נוחים מאוד - חיים חסרי מין, בלי בנות ובלי סיבוכים. אבל האמת היא שאלוקים רוצה שאני יתחתן עם בנות ועם כל הסיבוך הזה. אז מה זה אומר, להיכנס לעולם של תחושות מין עזות כל כך ? מה זה אומר עבורי ? האם התחושות האלה הם סתם אמצעי לילדים וזהו, או שזה משהו עמוק יותר ?

החיים שלי ספגו טלטלה מהדהדת מהרגע שראיתי פוי' בגלל שני סיבות - האחת כי זה חשף לאט לאט את השורש של הדופמין ברוחניות שלי, מה שהראה לעצמי שהתאווה שלי לא כל כך רחוקה מהרוחניות שלי.
וגם כי הפוי' הביא לי רמה גבוהה יותר של עונג - מסובכת, מכלה ושורפת, שתובעת ממני להשיג יותר - לא מספיק עבורי להשיג כמה מטבעות זהב וירטואליות באיזה משחק מחשב ולהרגיש מרוצה, לא. עכשיו אני צריך להשיג את הדופמין הגבוה ביותר של עולם הטבע - אישה.

התורה מתווה לנו דרך מסויימת - תאכל כך ולא אחרת, תשכב עם אישה זו ולא אחרת, תלמד את זה, תעשה שבת וכדומה. אבל את המוטיבציה לעשות את הדברים האלה אתה צריך למצוא בעצמך. ואני הייתי טוב בזה, ממש טוב בזה - ידעתי להשתמש בדברים שסביבי כדי להרגיש מוטיבציה לעשות דברים שאחרת הייתי משועמם או עייף מכדי לעשות.

אבל עכשיו הפוי' , עם כל הטומאה שבו, העביר אותי שיעור כואב בכנות. אני כבר לא מוכן להשתמש בכל דבר על מנת ליצור מוטיבציה לעשות את "הדבר הנכון", אני רוצה לעשות דברים באמת, מתוך עומק ורצון שלי. אני לא יודע כמה זה אפשרי. אבל אני באמת רוצה.

מהדופמין באתי ואל הדופמין אשוב, אבל אני לא רוצה לשוב אליו. אני רוצה משהו חדש באמת.