במילים "אם זה" התכוונתי לתוכנית 12 הצעדים. מבלי להכנס כרגע לעומק הסוגיה של מכור או לא, הייתי מנסה להתמקד בתקווה: יש כאן מישהו שעשה דברים שאני לא, ובכל זאת הוא נקי על ידי משהו, אולי כדאי לי ללמוד מאותו "משהו"...
"חוסר שליטה מוחלט" לא חייב להיות מול כל החיים כשהבנאדם לא התקלח או הסתפר שש שנים והוא תקוע בחורבה עם מזרק בתוך הוריד, או שהוא צרכן של תאווה במינון מטורף. חוסר שליטה נקודתי הוא - מה אני עושה "כשהקוף" מתיישב לי על הכתף? אני מצליח לא לעשות את מה שאני לא רוצה לעשות?
נכון. ביום יום אני יכול להתנהל באופן נורמטיבי וסביר. אבל מה קורה לי כשהדחף "עולה"? אני מאמין לסיפורים שאני מספר לעצמי ונופל למלכודת, או שאני יכול לזהות את הרמאות העצמית ומצליח לחלוף מעל פני ההזדמנות לתאווה בלי לפעול עליה?
על הצעדים יש לי שליטה? לא אמורה להיות בצעדים שליטה. "הצעידה" היא חוויה רוחנית שאני לא מנהל אותה. יש מי שעושה למעני את מה שאיני יכול לעשות למען עצמי.
מי יתן ונמצא אותו עכשיו.