זה לא קשור בכלל לנושא שלשמו התכנסנו כאן, אבל אני מרגיש חובה לכתוב לידידי המאמין היקר.

בזמנו ביקשו מהגאון הרוגוצ'ובר להצטרף לאיזה וועד עסקנים למען יהודי רוסיה. כדרכו בקודש, הוא השיב ב"עיין" ושלח אותם לבדוק מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, כדי למצוא את תשובתו להצעה.

נאמר לגבי חסידים הראשונים שהיו שוהין תשע שעות ביום בתפילה, והגמרא שואלת: "וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית?"

ועל זה יש תירוץ דומה הן בבבלי והן בירושלמי. הבבלי כותב (ברכות דף לב:) "מתוך שחסידים הם - תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת". הירושלמי כותב (ברכות פרק ה ה"א) "על ידי שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה נתנת במלאכתן".

החילוק הוא האם התורה רק "משתמרת" או גם "ברכה ניתנת בתורתן". אם התורה רק "תשתמר" אז למרות שהוא לא יפסיד מכך שהוא מתעסק בצרכי ציבור, אבל עדיין הוא לא ירוויח כי הרבה זמן יוצא שלא בלימוד תורה, אבל אם ההלכה היתה שניתנת ברכה - אזי הוא יסכים כיון שהוא ילמד קצת זמן, אבל תהיה לו ברכה בתורה הזאת. אך מכיון שהלכה כבבלי, אז הוא סירב להיכנס לוועד הנ"ל.

ולעניננו: כאשר אני משקיע זמן איכות בדברים חשובים לי - אני מוצא שיש לי ברכה בזמן ומצליח לעשות יותר דברים. אין לי מושג איך אני מוצא שעה כל יום להיות בטלפון עם הקבוצה, פלוס זמן להיות בקשר עם עוד חברים, כאשר גם לפני שהתוועדתי ל GYE הייתי עמוס מבוקר ועד לילה.

אגב (הדברים נכתבים כהמשך למה שכתבתי לגד), הוויתור הזה הוא בעצם נכון כמעט לגבי כל דבר בחיים שלי. הנה דוגמא:

אני רוצה לקנות לעצמי משהו יקר שאין לי כעת כסף עבורו, אז אני מוותר על התענוג של הקניה כיון שהתוצאה תהיה הרסנית עבורי. מה קורה למכור לקניות? הוא לא מצליח לעצור את עצמו. אז הוא מתחיל להילחם בעצמו ולהסביר לעצמו כמה רע לקנות וכן הלאה וכן הלאה, אבל כל זה לא עובד.

באיזה שהוא שלב הוא משנה את הגישה: במקום להלחם ברצון לקנות, הוא מוותר על התענוג של הקניה. הוא לא מסביר לעצמו כמה זה לא הגיוני, אלא הוא מסביר לעצמו שזה מאוד הגיוני וכיף, אבל זה לא שווה לו ולכן הוא מוותר.

אז אם אני לא אדם שמכור לקניות, אני לא חייב לוותר על הדברים שהאדם המכור צריך לוותר.

וזה נכון גם לגבי כעס ופחד וכל רגש אחר. כי האמת היא שהכעס הוא נתון לבחירה, ואני רוצה לכעוס כדי לא להתמודד נכון עם מצבים מסויימים. אבל כעת הבנתי שזה מידי הרסני עבורי, אז נכנעתי מול העוצמה של הכעס ואני מוותר עליו. אין לי ברירה אחרת.

תודה לכולכם פוסט נהדר ממש חשוב כמו שגד ציין אולי בין החשובים ביותר
הבירור הסופי של ההבדל בין הויתור לכניעה (שדרך אגב בהתחלה משש לא היהי ברור ) ממש נותן לך חומר למחשב על עצמך במה אתה טועה ואיך צריך לפעול

מסכים מאה אחוז, זלמן.
יותר מכך, לדעתי, ההכחשה היא אבי אבות כל טומאה וכל חטאת וכל מחלוקת וכל טעות וכל דבר רע (בשיא הרצינות)!

נ.ב. ברוך השם, מתחילים להתקדם לכיוון ה100 תגובות. אסור להתיאש, אה?

להתייאש אסור אף פעם, אבל זה תמיד לא קל.

סליחה שאני משנה טיפה נושא (וזה ראוי לפוסט נפרד), אבל ההכחשה היא לא רק כשאני אומר לעצמי "אני לא מכור", אלא גם כל פעם שניסיתי להילחם בתאווה באמצעות "תשובה" והיתה לי תקופה נקיה. זה אבי אבות ההכחשות, וזה גרם יותר נזק מאשר תועלת.

אני חייב לומר שאני לא מבין משהו...

כשאני רואה מישהי ברחוב, או נמצא לבד מול המחשב, אני צריך לוותר על התאווה כי זה לא שווה לי?
קודם כל, אנחנו יודעים שזה לא שווה לנו ושבסוף נתחרט ובכל זאת אנחנו נופלים.
אנחנו יודעים שזה הורג אותנו. אבל עדיין, למה הרצון לוותר לא יותר חזק ממנו?
חוץ מזה, הרי ההנאה שווה לנו באותו רגע...ומה שיקרה אח"כ הופך להיות פחות חשוב...עד שהאח"כ מגיע.

אני יודע שאני מכור. אני יודע שאין לי ברירה אלא לוותר על זה. אני מודע לכל הנזק שזה יגרום...אז נכנעתי.
אני מרגיש שבגלל שנכנעתי התאווה ניצחה. ובגלל זה היא שולטת בי לחלוטין.
לפני כן הייתי במלחמה איתה. פעם אני שולט ופעם היא. זיגזג...
אבל עכשיו, כשנכנעתי, אני מוצא את עצמי מתחנן אליה "בבקשה...לא להסתכל...". אבל תכלס, היא קובעת.
אז...זאת המטרה? להיכנע ולא להסתכל? זה סותר לגמרי! לוותר על הכיף כי אין לי ברירה? אבל יש לי ברירה! אני רוצה את זה עכשיו!

למישהו יש רעיון בשבילי?

כנראה שמשהו כאן התפספס. אף אחד לא אומר שברגע שתפסיק להלחם ותיכנע יבוא לציון גואל. אף אחד לא מבטיח לך "טריק" שאם רק תיישם אותו אתה תהיה חופשי ומאושר. ממש לא.

אולי יש מישהו כזה אבל אני לא מכיר אותו. מה שאני מכיר זה הרבה עבודה, וחשוב יותר: עבודה לכל החיים. לא עבודה ליום אחד, לא עבודה לחודש, לא עבודה לשנה. עבודה לכל החיים. כשהצטרפתי לGYE קראתי את הדברים שכותב באתר באנגלית החבר דוב, שהוא כבר נקי 14 שנה, ועדיין כותב כאילו רק אתמול הוא התחיל את המסע שלו. זה היה נראה לי מוזר מאוד, אבל היום אני מבין את זה.

תכל'ס, סתם כניעה שלא מובילה לשום מקום - היא לא עוזרת כמובן. הכניעה עדיין טובה מאוד עבורי, אבל בודאי לא מספיקה. התאווה שלטה בי גם לפני שנכנעתי בפניה, זה לא איזה משהו חדש. זה לא שלפני כן ניצחתי אותה... אלא שעכשיו אני יודע מה הכח שלה ולכן אני עובד. כשאדם מתכחש לעובדה שהוא חולה, הוא לא הולך לטיפול. כשהוא יודע שהוא חולה, זה לא אומר שמעכשיו הוא יושב רגל על רגל ומעשן סיגרים קובנים, אלא שהוא הולך לרופא ומבקש תרופה. זה בדיוק המצב שלי. כל זמן שהתכחשתי לכך שאני חולה, או הדחקתי את העובדה שהתאווה חזקה ממני, לא באמת הלכתי לטיפול ולא ביקשתי עזרה. מהרגע שהבנתי שאני חולה, התחלתי לעבוד.

לכן, מאז שנכנעתי בפני התאווה אני משתתף כל יום בקבוצה טלפונית ומשתדל ללכת לקבוצה אמיתית, כי אני חולה וצריך עזרה וכי אני יודע שאין לי סיכוי מול התאווה.

זה אותו דבר לגבי הויתור. השינוי בראש לא אומר שבגלל שאני מוותר אז פתאום אין לי יצר, אלא אומר שאני לא מנסה להילחם בכלל, אלא משנה את הגישה. כאשר אני הולך ברחוב, אני לא מסתכל על נשים אפילו לא לרגע, בגלל שאני יודע שזה רעל עבורי, ולכן אני מוכן לוותר על התענוג הזה.

אנסה להסביר לך בכמה מילים את מה שאתה שואל. אתה אומר שגם לפני כן ידעתי שזה לא שווה בכל זאת נפלתי. נכון, אבל הגישה שלי היתה לנסות להסביר לעצמי כמה זה גרוע וכעת אני מסביר לעצמי כמה זה טוב. אתה מבין את ההבדל? אני לא אומר לעצמי: לא כדאי לך ליפול, זה איום ונורא, זה עבירה חמורה וכן הלאה, אלא אומר לעצמי: זה כיף מאוד, זה בריחה נפלאה, אבל אני מסכים לוותר על זה. אז פעם, ניסיתי להתכחש לכך שזה טוב לי וניסיתי לריב עם התאווה, ובסוף כמובן התאווה ניצחה. היום אני לא רב עם התאווה, אלא מנסה לוותר עליה. ובגלל שזה כל כך קשה, ובגלל שאני יודע שאני חולה, ובגלל שאני יודע שאין לי סיכוי לעשות את זה לבד, אני מסכים לוותר עליה ומסכים להוריד את האגו הנפוח שלי ולבקש עזרה.

קודם כל לבקש עזרה מהקב"ה. להכניס אותו לחיים שלי. לתת לה' לנהל את החיים שלי. ואחר כך גם לבקש עזרה מהחברים בקבוצה, מהחברים בפורום או מכל מי שיכול לעזור לי.

הדברים הבאים מוקדשים לידידי גד, מתוך תקווה שאכן ימשיכו את הדיון ונגיע למאה תגובות.

הנקודה של הוויתור מביאה אותי לעוד דברים שאני צריך לוותר עליהם. לדוגמא: אני אוהב לקרוא חדשות, ואין בנמצא שום כלי חדשות ראוי לשמו שנקי ממכשולים עבורי. כל זמן שאני נלחם בשמירת העיניים וכו' - זה לא ממש עוזר לי ולא נותן לי כח להפסיק להיכנס לאתרי חדשות. אמנם לתקופה קצרה אני מסוגל, אבל אחר כך אני תמיד נשבר ונופל. והסיפור כבר מוכר: קפיצה לוואלה, ומשם לאיזה פורום קצת יותר גרוע ואז אני מוצא את עצמי במקום שאני לא רוצה להיות.

אז כעת אני מוכן לוותר על זה. אני יודע שזה כיף, אני אוהב את האתרים האלו, אבל אני מוותר על זה כי יש שם רעל עבורי שאני לא מסוגל לקבל.

זלמן ידידי היקר,
הדברים האחרונים שכתבת העלו בי מחשבות..
הרי ברור לי כשמש שאתה צודק.. שכל מקום באינטרנט שאכנס יש פתח להגיע לדברים גרועים..

השאלה האם זו המטרה?
ליצור איזה שהוא בידוד מוחלט מלהיחשף אפילו לאפשרות להגיע למקומות האלו?
הרי גם ברור שאם התאווה כל כך חזקה שהיא תמצא דרך להכשיל אותי בכל מקרה..
ברור שצריך לעשות איזה שהוא גדר, השאלה אם ה"יותר מדי" כבר יהיה בריחה?

זה מזכיר לי את הסיפור מהגמרא על אותו רב שלא רצה להתחתן בגלל שרצה ללמוד תורה ובסוף קיבל גהינום, כי אמרו לו שאת החשבונות יתן לקב"ה.. או חזקיהו המלך..
ברור שכאן זה לשם מצוה וכאן לו.. אבל אם נברח איזו התמודדות תהיה לנו לכאורה?

אתה נוגע בנקודה מאוד חשובה ויש עליה דיון רציני שהתחיל כמובן אצל האלכוהוליסטים ידידינו. הם שאלו את עצמם האם הם צריכים לברוח מכל מקום שבו יש אלכוהול או שהם יכולים להגיע למצב שבו הם לא נבהלים ולא נופלים כתוצאה מכל בקבוק חולף. המסקנה היא כמובן הדרך השניה.

זאת אומרת שבסופו של דבר המטרה שלי היא לא להיעלם מהעולם ולחיות בתוך בועה, אלא להיות במצב שבו אני יכול לחיות בעולם ובכל זאת להישאר שפוי.

הם תיארו את זה בערך ככה: אין שום בעיה שתלך לכל מקום שבו יש אלכוהול כל עוד יש סיבה הגיונית לכך שתהיה שם. אתה יכול ללכת לחתונה, לשמחה וכן הלאה, כל זמן שאתה הולך לשם באמת כדי להיות שם וזה לא סיבה נסתרת להתקרב עוד צעד לכיוון הלגימה הראשונה.

ואצלנו זה אומר שבאופן עקרוני כשאני באמת יחיה עם הקב"ה בכל רגע מהחיים שלי אני יוכל להיכנס גם לוואלה ולא לפחד שאני ימות כי אני לא ארגיש שום צורך ליפול. אבל יחד עם זה ברורים לי שני דברים:

א. שכעת זה לא המצב.

ב. שיתכן שהאתרים האלו הם מחוץ לתחום כי הם לא נכללים בקטגוריה של מקומות נורמליים.

אוי זו הגדרה חזקה, זלמן!
לדעתי מה שכתבת בסוף הוא המדד, מה אני מחפש שם.
אני ישבתי ביום העצמאות וראיתי את טקס הדלקת המשואות (היה שידור חי בערוץ 7).
לכאורה דבר לא בעייתי, אחוזים גדולים מאזרחי המדינה צפו בזה (אני מדבר מהבחינה של ההתמכרות, לא מנקודת מבט דתית)
עד שבאו הרקדניות, והעסק התחיל להתעורר. אבל, מה הבנתי פתאום, כל מה שחפשתי שם זה את הרקדניות
פתאום ראיתי שזה היה שם כל הזמן, בלי שום ספק!
ברוך השם הצלחתי לצאת מזה בשלום. אבל, נחזור לנושא שלנו, למדתי שיש לי עוד הרבה דרך עד לויתור...

אז יש כאן עוד פרדוקס מטורף לגמרי. כי דווקא לפי מי שהולך בשיטה של הצעדים הוא לא צריך לוותר על רוב הדברים שבשיטה האחרת צריך לוותר עליהם. הרי לפני שבאו הצעדים לעולם, אמרו לאלכוהוליסטים שהם לא יכולים להיות בשום מקום שמגישים אלכוהול, לא להתארח אצל אף חבר שמחזיק אלכוהול וכן הלאה. ודווקא הצעדים טוענים שאין בעיה להיות בחתונה או אפילו בפאב, כל זמן שאתה לא מחפש להתקרב לאלכוהול אלא באמת נמצא שם כי יש לך סיבה הגיונית וטובה להיות שם.

וזה אומר בעניננו, שבעצם כל זמן שאני לא נכנע ולא מוותר - אני צריך לוותר על המון. כי בכל מקום יש נשים אז אני אמור לחיות בכולל כל החיים. אבל לפי הצעדים אני יכול אפילו לקרוא חדשות בוואלה, כל זמן שזה לא מגיע מאיזה שהוא רצון קל כזה בחלק האחורי של המוח, להתחיל להתקרב לכיוון מקומות שכעת אין לי אומץ להגיע עליהם עדיין.

אכן, נכון לחלוטין. אבל, שוב, זה קשור לויתור ולא לכניעה (אני מתכון לא לכניעה נוסח "אני מוסר את המלחמה ל...").
ככל שיותר נוותר על המקום של התאוה בחיינו, ונסכים באופן מוחלט שאנו לא מחפשים תאוה, אלא יש לנו דרכים אחרות להנות ולהתפרק בחיים, נוכל יותר להסתובב במקומות שיש בהם חשש תאוה. המדד הוא האם אנחנו מחפשים את זה שם או לא.

אני רוצה לכתוב דבר מדהים שקראתי באיזשהו מקום כאן בפורום, ופשוט השאיר אותי המום.
כתב את זה אחד בשם ר' שרגא, לא יודע מי זה, נראה כמו איזה פסיכולוג שהסתובב כאן פעם ועזר לאנשים.
הוא כתב שהשלב הראשון בהחלמה הוא הכרת טובה לתאוה שהיתה שם בשבילנו כל כך הרבה שנים ועזרה לנו להתמודד עם כל כך הרבה מצבים בחיים.
זה נשמע הזוי אבל זה ענק!!!! 
רק כשנפסיק עם ההכחשה ונבין באמת מה היתה התאוה בשבילנו, איזה מקום היא תפסה אצלנו, רק אז נוכל לעבור לשלב הבא, לוותר עליה ולחפש חלופות יותר שפויות להתמודדות עם רגשותינו. 

התאווה היתה מדהימה, כל פעם שהייתי במצוקה היא היתה שם בשבילי. היא היתה הכרית עליה תמיד יכולתי להניח את הראש בנוחות. היא היתה המקום האישי שלי, שבו אף אחד לא הפריע לי.

איך אני אסתדר בלעדיה? ה' יעזור לי. אני צריך ללמוד לפנות לה' בכל פעם שמופיע טריגר שבעבר היה מוביל אותי לתאווה. כל פעם שיש לי עצבות, עצבנות, או חוסר שביעות רצון- צריך לפנות לה'.

אהבתי מ. לא יאומן איך השתנית מאז ההודעה הדרמטית על הכניעה, ממש אדם אחר.
כל הכבוד!