אני איש שהסב המון כאב לבני אדם, היו תקופות בחיי, שהריכוז העצמי הנורא שלי, האנוכיות המחרידה גרמה לי לעלוב לנצל ולהתייחס באופן לא ראוי, כמעט לכל אדם שבא עימי במגע, במיוחד לקרובים אלי, ולמרות שעשיתי צעד 9 (כיפרנו על מעשינו) עם רבים וטובים, ועדיין עושה אותו בכל פעם שאני מוצא את עצמי טועה, בכל פעם שדפוס הפעולה החולה צץ ותופס פיקוד על חיי. לפעמים אסור לי לבקש סליחה.

רשימה לא קצרה זו – אקווה שאריכות הדברים תועיל -  תתמקד במקרים הללו, והנני תפילה לאב חומל, יושב במרומים: עשה שיהיו הדברים לתועלת, שיצאו מהלב ויכנסו אליו. 

כשעשיתי צעד 4 (חשבון נפש עצמי, נוקב, חסר פחד) התגלה לי דפוס פעולה, כואב, לא נעים להודות, עם כל השתלטנות שלי, ואני פגע רע בתחום הזה, היו לא מעט פעמים שהייתי שטיח. דרכו עלי וספגתי, הפלו אותי לרעה, ועטיתי על פני, חיוך מלאכותי, הנהנתי בנימוס, אפילו 'הודיתי בטעותי' והתנצלתי... אך מבפנים בערתי, רתחתי מכעס. עשו לי עוול. רמסוני.

הדרך היחידה שיכולתי להתמודד עם התחושות הללו, עם הלבה הרותחת של ילד פצוע. היתה עם תאווה. שם הייתי מלך, חיסלתי כך את כל יריבי האמיתיים והדימיוניים, וואו, כמה נקמתי. (בעצמי.) כדי לסבר את האוזן והעין אתן שתי דוגמאות: כשאבא שלי התקשר אלי, תוך כדי שימוש, הרגשתי שאני משיג שתי ציפורים במכה... השתמשתי מול הראש ישיבה (אל תדאגו, הוא לא גילה...) כדי, שהאיסור יתווסף 'לחשבונו'...הוא החטיאני... זה אני.

הדרך היתה לא פשוטה בכלל, זכרו זו מחלה ערמומית ומבלבלת, עם כל 'הפוזה' שלי, בטחוני העצמי היה בשפל המדרגה, הצורך שלי בהכרה, בתשומת לב, לחוש שייך, גרם לי לעשות דברים מביכים מאוד מבחינה חברתית, המצאתי סיפורים ומסכנויות בכדי להרשים, הצורך שלי בהכרה ובהערכה, לחוש קירבה והזדהות, גבר והלך. כילד קטן נהגתי לקחת דברים שאינם שלי... גם לאחר שנים בהחלמה, כשנשמעה הזעקה 'גנב' - למרות שמגיל שמונה לא נגעתי במשהו שלא שייך לי - הסמקתי... קראתי לפני זמן בפורום, שחבר אמר שהיה מוכן להודות ברצח רבין... הזדהיתי.

אבל המשכתי להצטער. זה לא גרם לי להרגיש טוב. הכאב האמיתי גדל, וכך הגעתי לתוכנית s.a הייתי מבקש סליחה על כל דבר ומכל אחד. גם על זה שאני קיים ונושם... סתם. עכשיו גם היתה לי 'סיבה טובה'... חשבתי שזה יעשה לבנאדם ממול טוב... ואז הסבירו לי שזה חלק מהריכוז העצמי - להאשים את עצמי, אני משוכנע שאני 'הציר' שסביבו העולם מסתובב, לטוב ולמוטב.

התעוררתי לכך בעקבות מקרה לא פשוט: אדם מהקבוצה, איש שחשתי קירבה מיוחדת אליו, נתן מסר מדהים. היה ברור לכל  שהוא התקדם מאוד, זכרתי מנין בא, ובהגיע תורי לדבר, החמאתי לו. אמרתי, שזה כיף לראות מה התוכנית עשתה ממנו... התרגשתי באמת, זה בא לי מהמקום הנכון, מחמאה אמיתית לבורא עולם על מה שעשה ממנו ואיתו. האיש בחר להעלב, חש שנתתי לו ציונים, הלם ואלם, אחזו בי כששיתף אותי בתחושתו, התעשתתי וקפצתי כהרגלי, סליחה.. לא התכוונתי... הוא נרגע.

בערב, סיפרתי על כך לספונסר שלי, 'וחטפתי על הראש'... למה התנצלת? על מה? אתה החמאת? כן, עניתי. התרגשתי ובאתי לומר לו את זה. אז זה שלו. פסק, הוא בחר להפגע. למדתי. בערך. (שימו לב לקטע הבא)

אדיוט מדופלם שכמותי, בפעם הבאה ששוחחתי עם אותו איש, במקום לשתוק, שוב מתוך הרצון לחוש טוב עם עצמי, שגיתי, סיפרתי לו על השיחה עם הספונסר, והודעתי לו שאני מצטער שביקשתי סליחה. אתה בחרת להיפגע ... אמרתי לו בחכמתי הרבה. והפעם סיפקתי לו סיבה אמיתית לפגיעה, אני עדיין מנסה לכפר שם...

ברור לי לחלוטין שההיסטוריה שלי גרמה לי להיות פגיע מול אנשים שלא חושבים או מנסים לפגוע בי. ברור לי גם שההיסטוריה של אנשים אחרים גורמת להם להיפגע ממני מבלי שאתכוון או אחשוב על פגיעה וכששגיתי אתנצל, ואכפר. אבל לא אקפוץ לעשות זאת מיד, יש לי 'צעדים' קודמים, אני עלול לעשות זאת מהסיבות הלא נכונות: שיחשבו עלי טוב, מהרצון לרצות, 'להנדס' לו את התפיסה לגבי... אבדוק את עצמי בכנות בצעד 4, אשתף בצעד 5 את הספונסר, אראה את הפָּגוּם והַחֶסֶר באישיותי בצעדים 6 ו 7 , אשיג נכונות בצעד 8 , ואגש לכפר בצעד 9.

לסיכום: עבורי, להתנצל סתם, זו סכנה. זה חוסר כנות ממעלה ראשונה.

וואי וואי, כמה חיכיתי לדברים האלו.

כמה אני מכור לרַצות את כולם. כמה צרות גרמתי לעצמי בחיים בגלל הרצון שכולם יהיו מרוצים, למרות שידעתי שזה לא שייך במציאות, אבל ניסיתי להיות לוליין - מה שגרם שאפול מהחבל הדק ואתרסק.

אם אני חייב למישהו כסף ואין לי אותו, לעולם לא אומר את האמת אלא אספר לו סיפורים של "הערב, מחר, בצהריים, מחרתיים" וכן הלאה, למרות שאני יודע שזה לא עוזר לי ולא עוזר לו, אבל ככה אני. הכל כמובן קשור לכך שאני חייב להיות בשליטה, ולשם כך אני מוכן אפילו להיות נחמד מאוד...

השאלה שלי כעת היא: איך אני יודע מתי לחשוב על השני ומתי אני עושה מוניפולציות? הרי אני אדם אנוכי להחריד ואני עלול להשתמש בקלות בתירוץ שאין צורך לבקש סליחה כי לא פגעתי וכו'?

תודה לך, כבן אנוש אטעה, המחלה שלי לא תניח לי בקלות, הבשורה היא שיש לי היום כלים ללמוד מהטעויות, כללים שכבר כתבתי: "אבדוק את עצמי בכנות בצעד 4, אשתף בצעד 5 את הספונסר, אראה את הפָּגוּם והַחֶסֶר באישיותי בצעדים 6 ו 7 , אשיג נכונות בצעד 8 , ואגש לכפר בצעד 9."

ואוסיף, אם אני חסר אונים - צעד ראשון, פונה החוצה - צעד שני, מבין באמת שאני כבר לא מנהל את חיי, בודק היכן הרצון העצמי ועושה שם את הפעולות הנדרשות - הצעד השלישי. אתחיל לחיות, וכשתתעורר בפני בעיה אגיע ממילא לצעד העשירי: המשכנו בחשבון הנפש וכששגינו הודינו בכך מיד.

כשקורה לי משהו מהסוג הזה, אני משתף, לא נשאר רגע לבד. כותב, ומגיע למסקנה,  ומשתחרר, תמיד. אלו כללים פשוטים לאיש מסובך שכמוני. בעזרת הבורא, זה עובד. 

אוקיי, אבל בתחילת הדרך אני מתבלבל הרבה בין מה שאני צריך לעשות בצעד הרביעי לבין מה שאני צריך לעשות בצעד השמיני. לא ברור לי האם אני זה שנפגע כאן או שמא אני זה שפוגע.

אמת, וכבר אמר מי שאמר - שתחילת הדרך כואבת... זו הסיבה שכדאי לעשותה פעם אחת ודי... ולעצם העניין: כשכתבתי שהבן אדם בחר להפגע, התכוונתי שכך זה נראה ממבט של עשיית התוכנית שלי, לא שלו, אני לא מתעסק בו בכלל. מאמצע הצעד הרביעי אנו מתמקדים בחלק שלנו. מפסיקים להתעסק באנשים אחרים, נקודה.

הספר הגדול - עמוד 57: אם רצינו לחיות היינו חייבים להשתחרר מהכעס, התמרמרות וסערת הרוחות לא היו בשבילנו. יתכן שאנשים נורמלים יכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס המפוקפק הזה אבל לסקסוהוליסטים זה רעל.

חזרנו לרשימה היות והיא הכילה את המפתח לעתיד. היינו מוכנים לחפש מנקודת ראות שונה לחלוטין. החילונו לראות שהעולם והאנשים בו שלטו בנו. במצב זה העוולות המדומות או האמיתיות שעשו אחרים, היה להם את הכח להרוג אותנו ממש...

ויעויי"ש.

כיון ששתפת אותנו אני מרשה לעצמי להגיב.
קודם כל כאב לי לקרוא על הקושי שלך ומאחל לך מכל הלב שתמצא את הדרך הנכונה והאיזון העדין בין לא לפגוע ולא להיפגע.
ברור שצריך לבקש סליחה רק אם עשיתי או אמרתי משהו שאמור לפגוע ואם לא אני לא צריך להתנצל.
יחד עם זאת יש מילים שכתבת כאן ובמקום אחר שקצת צורמות לי. אני מתכוון ל"הוא בחר להיפגע". אני לא חושב שמישהו בוחר להיפגע. אולי אני לא אשם אבל הוא גם לא בחר בזה. יש לו קושי והוא צריך להתמודד אתו ואני מתמודד עם הבעיה שלי.
ואולי אם הייתי יכול וזה לא היה בא על חשבוני הייתי גם עוזר לו סתם ככה בתור חסד. אם התנצלות יכולה לעשות לו טוב למה לו?
אתם לא מסכימים?
וסליחה אם פגעתי

תודה חברים
אני חש שהדיון הזה נכתב במיוחד עבורי,
אני לא מסוגל לבקש סליחה אלא אם כן זה ישרת אותי,
אם המצפון שלי משווע לשקט אני אתנצל גם אם אני חש בדיוק להיפך
כנ"ל אם אני חש צורך לרצות, או שארויח מההתנצלות.
אם לא, אז ההתנצלות שלי נשמעת בערך כך: בסדר אז טעיתי, מה קרה את/ה לא טועה לפעמים למשל כש...
היום אני לומד להודות בטעות באמת, ולא להודות כשלא צריך ,
אני לומד וידע , אך מתקשה ליישם, כי אני עדיין מרצה, ועדיין מלקה את עצמי ואת סביבתי,
אני רוצה למסור גם את זה לאלוקים, שינחה אותי להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד,
איך לחיות בהכרה שחיינו ורצונינו מסורים לו.
תודה
מוטי
נ.ב. מעניין לספור כמה פעמים כתבתי את המילה "אני" , איזה ריכוז עצמי...
 

וזה הפרדוקס (הנוסף) שאני עדיין מנסה להבין אותו. מצד אחד אומרים לי להפסיק להיות אנוכי וביחד עם זה אומרים להפסיק לחשוב על אחרים...

האגו המנופח שלי נתן לי כל חיי לחשוב שזו מידה טובה ונעלה לרצות את כולם.
לעשות שלום עולמי בין כולם, למנוע מריבות ומלחמות זה כזה עליאי וטוב שכמעט בלתי אפשרי לחשוב אחרת.

אוקיי. הבנתי שזה לא טוב לרצות את כולם.
אבל אם כך, אז מה כן טוב?

אני אתן לכם דוגמא של אירוע שקרה לי אתמול:
בבניין בו אני גר יש חניות פרטיות כמעט לכל הדיירים.
ולי יש חנייה כפולה וזה די נוח כי אני יכול להחנות ברווח ולפעמים שבאים אורחים אני יכול לתת להם לחנות בחניה שלי במקום לחפש מקום חניה בחוץ. ועוד דבר זו חנייה די קרובה לכניסה, כך שלא צריך ללכת הרבה מהחניה לבית.
בגלל כל ההקדמה שנתתי ישנם הרבה אורחים לא קרואים שמנצלים זאת ומחנים בחניה שלי.
ברוב המקרים זה לא מפריע כי הם חונים בצד ואז גם אני יכול להכנס.
אבל כשהם (ברב חוצפתם) מחנים באמצע החניה, כך שלא נשאר לי מקום לחנות, זה ממש מקומם אותי.
ומכיוון שאני לא רוצה לחנות בחניות אחרות וגם בגלל שאני רוצה להעניש את החוצפן אני חוסם אותו.
ואז הוא נאלץ לברר היכן אני גר ואז אני "משחרר" אותו.

אתמול זה קרה שוב. רק מה אחרי שחסמתי אותו בא אלי הועד בית וסיפר לי שהוא עושה זאת כל הזמן: נכנס לחניה ומחנה בחניות פרטיות של הדיירים ואפילו שמעירים לו הוא ממשיך בשלו. אז הוא ביקש ממני שלא אתן לו לצאת.
החוצפן הארעי (שהתברר לי שהוא לא כ"כ ארעי) הגיע אלי הביתה וביקש ואשחרר אותו.
ובגלל שלא רציתי לריב איתו הסכמתי לשחררו.
אחרי ששחררתי אותו הוא המשיך בשלו ובמקום לצאת מהחניה של הבניין הוא המשיך הלאה לחנות בחנייה פרטית אחרת.
הועד בית ראה זאת ולפי שהוא רץ לתת לו "מנה" הוא גם נתן לי: "למה שחררת אותו??"
עניתי לו: "לא רציתי לריב איתו" . והוא ענה לי: "אז אם כך מדןע חסמת אותו??"
לזה כבר לא היתה לי תשובה ברורה.

אני מרגיש שאם אני אתן לכל אורח לא רצוי להחנות בחניה שלי אז באמת לא תהיה לי חניה פרטית.
לכן, לא נראה לי שאני צריך לוותר.
מצד שני אני לא רוצה לריב איתם, אז אני משחרר אותם לאחר זמן.

מה אתם אומרים?
עוד סטייה, או התנהגות נורמלית?

אוהו, מה נהיה פה... זה נראה כאילו הפרונקל הזה יושב להרבה אנשים בהרבה מקומות... יש לי המון מה לכתוב, אתפלל להכוונה נכונה מבורא עולם. שאשתף מנסיוני ולא ממה שאני חושב שאתם אמורים לקרוא. אתנסח בקצרה ואענה לפי הסדר. אשתדל לגעת בנקודות שהועולו.

לכנוע: כל המאמר מדבר על הפעמים שלא אבקש סליחה, ברור שאם הדבר אינו בא על חשבוני אתנצל. שים לב לשם המאמר, הפעם.

כן. יש בחירה לאדם האם להפגע, לדוגמא: יכולתי לחשוב ולומר, הה. הנה שוב יש לו הערות (ע"ע המהומה ומאומה)  על מה שאני כותב, לוקח מילה מתוך פוסט שלם ואומר שאני גרמתי לו לצרימה... אך לא, בחרתי לקחת את דבריך כרצון להבין. הספונסר שלי, לימד אותי שביום 'שהפגיעה' כבר לא תשרת אותי, מתי שלא אצטרך להטעין את המצבר שלי בתחושת העוולות שעשו לי, אפגע פחות. הוא צדק. תבדוק את זה בכנות עם עצמך.

לא הייתי נכנס לזה, אבל בגלל שהבאת את עצמך אתייחס לדבריך. לא אתנצל על המילים שצרמו לך... לימדו אותי שההיסטוריה שלך גרמה לצמרמורת הזו, אני מאמין שזה כך לגבי, וגם ביחס לכל אדם. וכן, יש לנו אפשרות להבין דברים בכמה אופנים, המקום בו אנו נמצאים, הרגשות שלנו, יוצרים לנו את המשקפיים על העולם והנאמר בו, ובגלל שאנו אנשים רגישים, כל תחום הרגשות שלנו לא יציב,  מה שחשנו היום אינו כאתמול , הכל עלול להשתנות מרגע לרגע, עלינו למצוא את הכח העליון. הוא זה שיתן לנו כח לעשות שינוי מהותי בגישה.

למוטי ראוי: אכן, לא פשוט, בשביל זה יש צורך לצעוד... אומר לך מנסיוני המועט זה נהיה יותר קל. לומדים כל הזמן מהטעויות.

לסוד: מבלי לתת לך ציונים, אהבתי. כהרגלך, היטבת להקשות. תודה.  כדאי לכתוב על זה פוסט מיוחד, אך בכל זאת אשיב בקצרה - יש כאן עומק. שים לבך לדבר הבא: אני איש אנוכי, זהו. עכשיו יש לי אפשרות לעשות עם זה דברים רעים (במחלה) ואני יכול לעשות עם זה דברים טובים (בהחלמה) מציעים לי לקחת את האנוכיות הנוראה ולעשות איתה דברים טובים. ללכת לעזור לעצמי על ידי שאפנה זמן בשביל מישהו שעבר את גבול העזרה שלי (צעד 12)

ראינו את זה גם בחז"ל. (לפני שקופצים עלי ומפרקים את המשפט הבא לחתיכות, זאת דוגמא בלבד.) מי שנולד במזל מאדים סופו שיהא שופך דמים... ולכן כדאי לו להיות מוהל או שוחט...

לשמואל, התרצה שאענה כאן או בפרטי?

בבקשה תענה כאן, אלא אם זה קשה לך אז אתה יכול לענות בפרטי.

תודה

שמואל

שמואל היקר, אני לא מכיר אותך או את פרטי הארוע מעבר למה שכתבת כאן, אולם אני מכיר את הסיטואציה, באופן אישי.

יש לי חניה אחת, לידינו יש בית ספר ובנוסף אחת הדירות בבניין מושכרת לאגודת צדקה, שבמקום לתת צדקה עסוקה בכינוסים רבים מדי לטעמי... מדי יום תופסים לי את החניה. נטרפתי. שילכו הם והצדקה שלהם. שיתפוצץ הבצפר. נשרפתי מטינה. תכנוני הנקמה הללו התרחשו רק בתוך נשמתי - כלפי חוץ הייתי נינוח לחלוטין.כי פחדתי ממה שיקרה אם אתפרץ, לי ולהם. ובנוסף  הרי לא רציתי שיחשבו עלי את מה שאני ידעתי על עצמי.

לימדו אותי שהנוקם כדאי לו לכרות 2 קברים, גם עבור עצמו... כשחשתי את ריח האדמה מתקרב, צעקתי הצילו, ומכאן הדרך לפתרון שפוי, עבורי היתה קצרה, צעד 4, הבנה מה קורה אצלי.

להלן התוצאה, אם אתה מתחבר תהנה אם לא זרוק. אני יודע שיש פער גדול מאוד בין מה שאני חש כשאני רואה שתפסו לי את החניה לבין מה שקורה אצל מי שתפס. כתבת שההוא שאל אותך, אם אתה לא רוצה לריב אז למה חסמת? ולא ידעת מה לענות לו... אנסה לענות לך מנסיוני האישי, אני לא רוצה לריב, אני רוצה לסגור עם המנוול את החשבון. להעניש אותו. חנית אצלי. אחנך אותך. זה עניין של שליטה. איך הוא יכול לעשות לי. ברגע שאני מתמודד מולו, אני לא יכול להיות בשליטה, כי אולי תצא לי גורילה שתי מטר רוחב מהאוטו...

אני לא נהגתי כך, כי הצלחתי להרפות, בחסד ה', אני רוצה להיות בשליטת הבורא בלבד, איני מוכן שכל בעל רכב יקח את השליטה על הרגשת היום שלי, והצלחתי לגדול. אבל לגביך, מה עם מעשה יזום בלי כעס, משהו שיגרום לך לחוש שאתה 'מוסר את רצונותיך', פעולת כניעה - דבר עם הספונסר לפני (שמח בשבילך שאתה יכול לכתוב את זה...) - תתפלא, אבל שלט קטן, זו חניה פרטית, יכול להועיל. כמה צער נגרם לך? כמה הוא שווה לך? אולי כדאי להשקיע כמה שקלים בשביל מחסום זול?

נ.ב: כדאי לקרוא בספר הלבן (של S.A.) עמ' 35 כותרת: עיוורון ותעתוע שווא:
באיזו חדות אנו מבחינים בפגמים של הזולת. נדמה, שהיכולת שלנו להבחין בצביעות אצל אחרים גדלה ביחס ישיר לעיוורון שלנו לעצמנו, כאילו היה עלינו לחדד יותר את הרוח הביקורתית שלנו כדי להמנע מלהביט פנימה... מה שרע הופך לטוב, רק כי אנחנו עושים אותו. אובססיה עצמית בפעולה.

המילים הללו נכתבו עלי. כל מילה אמת. רצונו יעשה בחיי.

מקווה שהועלתי.

אחרי בקשת מחילה מכבוד תורתכם.
אמנם, אני לא משתתף בקבוצות, אבל אני מתלבט בדילמה דומה.
הרבה פעמים קורה לי שאני מתעמת עם אנשים, ואז אני מוותר להם. מוותר לא בגלל שאני חושב שהם צודקים, אלא ע"מ 'לשבור את היצר'. הבעיה היא שהיצר לא תמיד באמת נשבר - אני ממשיך לכעוס, ומוותר רק כלפי חוץ.
הדילמה היותר גדולה היא במקרים שאני כן מצליח לשבור את היצר, ולהרגיש שלם עם הוויתור. - עד כמה עלי לוותר: האם אני צריך להיות כאסקופה הנדרסת? כלומר - מה היחס בין הערך של הוויתור לבין הערך של שמירה על מקום לעצמי. האם יש בכלל כזה ערך?

אסירתודה,

אני מאוד מודה לך על תגובתך.
אכן ניכרת בך החלמה נפלאה.

אבל אני רוצה להבין, לפי מה שאתה מספר אתה מתפוצץ כל פעם שמישהו מהעמותה מחנה לך בחניה.
אבל אתה מפחד להתעמת איתו.
אז הפתרון זה לשים שלט?
אצלי אני בטוח שזה לא יעזור כי כל מי שנכנס יודע שזו חניה פרטית מכיוון שכל החניות בבניין הן כאלו ובכל זאת הוא מחנה.
מחסום זול לא כ"כ יעיל ומחסום יקר אני לא יכול לממן.

בעצם אני שואל אם לעצור את התגובות ולהתפוצץ מפנים או משהו אחר?
האם אני יכול לחיות עם העובדה שיש לי חנייה פרטית שקניתי במיטב כספי אך בגלל שאני לא מגיב אז יוצא שהחנייה שלי הופכת לציבורית?
לא יודע...