גילוי נאות: את הדברים הבאים אני כותב מספר שעות אחרי שזכיתי להשתתף (אם כי באופן וירטואלי על ידי שיחת ועידה בוידאו) במפגש החי של חברי 'שמור עיניך' ואני תחת הרושם העז וההתרגשות הגדולה של המפגש המדהים עם חברים לדרך. זהו, כבר די ברור מה אני הולך לכתוב... אני 'דלוק' (או שמא יש לומר מכור) על המפגשים החיים, ובשורות הבאות גם אנסה להסביר מה מצאתי שם ולמה לעזאזל זה טוב.

אז ככה, את דרכי בהחלמה התחלתי דווקא בקבוצה טלפונית עליה המליץ לי הפסיכולוג אליו הגעתי כשהבנתי שאני באמת זקוק לעזרה לפני שאני עומד למות. בתקופה הראשונה השתתפתי מידי ערב בקבוצה הטלפונית ועבדתי על הצעדים עם הספונסר הזמני שהיה בתכנית, אבל ביחד עם זה חיפשתי איך אני ממשיך להתקדם. הפריצה הראשונה היתה כאשר התוודעתי דרך הפורום לחבר מימי הישיבה ונפגשנו וביחד הלכנו לקבוצה של SA. אחרי תקופה מצאתי לעצמי קבוצה בסמיכות למקום מגוריי ובה התחלתי להשתתף באופן קבוע מידי שבוע. בכל פעם שאני משתתף בתכנית, אני חוזר עם כוחות, תובנות ובעיקר הרגשה מיוחדת, משהו שקשה להסביר במילים.

יחד עם זה, הפגישות של שמור עיניך, בהם אנחנו נפגשים חברים שעוברים ביחד תקופה ארוכה ממש החל מההצטרפות לתכנית - כל אחד בנקודה שבה הצטרף - היתה עבורי מרגשת ביותר. בתחילה הכרנו רק בשמות בפורום ובכתיבה, אחר כך החלנו לזהות אחד את השני גם בטלפונים מידי יום וכעת הושלם הפאזל. חלק מהחברים כבר הכרתי מהמפגש החי הקודם, אבל זה לא הפחית מהעוצמה של החיבור הנוסף וכמובן ההתרגשות להכיר את החברים החדשים שהשתתפו במפגש הפעם. רק אחרי המפגש קלטתי שבעצם כמעט כל החברים בטלפון הגיעו למוכנות לקפוץ למים ולעשות הכל למען ההחלמה. במפגש היום היינו מנין, וביחד עם החברים בארה"ב שעומדים להיפגש בעז"ה בתחילת השבוע, די ברור שהתנועה היא לכיוון של חשיפה (אנונימית כמובן) למען ההחלמה.

עבורי היה משהו עוצמתי מאוד לראות את החברים כשהם עורכים את סבב הפתיחה ומצהירים על התמכרותם - חד וחלק - מתוך קבלה מלאה, ומתוך הבנה שבלי הקבלה הזאת, אין החלמה. היה מרגש לשמוע את החברים משתפים אחרי שחבר מסר את הצעד הראשון שלו (דהיינו שהוא סיפר את תולדות ההתמכרות שלו ובעיקר שיתף כיצד הוא חסר אונים וכיצד אבדה לו השליטה על חייו). אבל מעל הכל באופן אישי היתה נקודה אחרת שריחפה כל הזמן והיא זאת שתחזיר אותי שוב ושוב למפגשים החיים (ואני מאמין שהיא גם זאת שתחזיר שוב ושוב את שאר החברים אל המפגשים הללו). יכולתי לחוש לכל אורך המפגש את התחושה ש"הבריחה הסתיימה" ואין יותר צורך בסודות אפלים ובבדידות מדכאת. כאן, בין החברים האחרים שכולם סובלים מאותה מחלה, ניתן סוף סוף לשים את הדברים על השולחן בלי להתבייש ובלי לפחד. אחרי שנים - הרבה יותר מידי שנים - בהם אני נושא עימי סוד אפל ומפחיד, זהו שחרור עצום לדעת שיש לי חברים יקרים ומדהימים שיקבלו אותי כמו שאני, גם כאשר הם שמעו על כל מה שעשיתי ועברתי בשנים בהן המחלה עבדה שעות נוספות.

ריגש אותי במיוחד לשמוע חברים שעדיין נאבקים בשיניים כדי להישאר בתכנית ועדיין סובלים מנפילות כואבות, והם בכל זאת מגיעים ומשתפים את החברים במה שעובר עליהם בלי לנסות לייפות את הדברים. כאן הרגשתי את המושג "קבוצת תמיכה", כאשר ללא מילים הורגשה התמיכה של הקבוצה לכל חבר, בכל מקום בו הוא נמצא בהליך ההחלמה. אין צורך במילים מפוצצות וגם לא בהברקות ותובנות מיוחדות, פשוט מספיקה הקבלה הזאת של הקבוצה, בה ניתן להרגיש בקלות, שלא משנה מה עשיתי ומה עברתי והיכן אני היום - כאן אני מקובל כפי שאני, באהבה ובתמיכה אין סופית.

ואת זה לא יכולתי לקבל במפגשים טלפוניים. שלא יובן כאילו אני מוריד בכוחם ובערכם של מפגשים טלפוניים, הרי אני זכיתי במתנת השפיות והנקיות בזכות אותם מפגשים נפלאים. אבל אותי לימדו שההחלמה זה מתנות, וכאשר מחלקים דולרים - אני נמצא איפה שמחלקים ולא מסתפק במה שקיבלתי בתחנה הקודמת. המפגשים הטלפוניים הם נפלאים ומוצלחים ולא ניתן לשקול את שוויים בזהב, אבל אם יש מקום נוסף שמחלקים בו דולרים - אני נמצא שם. ובמפגשים החיים אני מרגיש את הקבלה העוצמתית הזאת כאשר אני רואה וחש את הדברים. זכיתי למסור את הצעד הראשון שלי בפני הקבוצה ולמרות שבמחלה שלי הגעתי לקרקעית נמוכה מאוד ואני בטוח שלא היה קל לחברים לשמוע את הדברים שעברתי, חשתי רק תמיכה, קבלה ואהבה.

עבורי, הקבלה הזאת, קבלה ללא תנאי, היא חצי מההחלמה. תודה לחברים הנפלאים של קבוצות שמור עיניך, הן החברים בפורום, הן החברים בטלפון והם החברים במפגשים החיים. ההחלמה שלי תלויה בכם. תודה.

האמת, שהשתתפתי היום ומס' פעמים במפגשים חיים
אני יכול לומר שההרגשה שונה לגמרי בין הקבוצות החיות לבין הקבוצה שלך סוד
בשמור עיניך אני מרגיש סוג של משפחה (אם כי וירטואלית..)
במפגשים החיים אני מרגיש סוג של שטיבלך.. כל מי שרוצה מגיע..
כמה חבל לי שלא אוכל להשתתף במפגשים החיים של שמור עיניך..
(אולי נעביר את המפגשים לימי חמישי בערב ואז אוכל להשתתף??)

תודה סוד, איזה כיף לקרוא את התיאורים שלך על מה שהתרחש שם... הנסיון שלי שונה, אני עשיתי את הדרך ההפוכה. התחלתי בקבוצות חיות, שם ניצלו חיי, ולאחר מכן הגעתי לפורום. כך או אחרת, גם מי שזה מפחיד אותו, יודה שיש במגע האנושי משהו שהוא היה חפץ בו.

תודה לך אבאל'ה שעזרתנו והגיענו עד הלום. תן נא בחסדך עוד יום אחד. עזור לכולנו, תן בבקשה לכל אחד את שדרוש לו על מנת  שיהיה קרוב אליך.

סוד יקר
ראשית כל יישר כח על הדברים הנאמרים במלא הכנות.
האמת שמלכתחילה כשהתחלתי לקרא את הפוטס לא ידעתי איך להגיב. להשתתף במפגש חי? אני? הדבר היחידי שאני מוכן לעשות זה להסתתר מאחורי המסך והמקלדת ומקסימום טלפון (גם זה לקח לי הרבה זמן) ללכת? לחשוף א"ע? אז אם זה מפגש וידאו שלא רואים אותי אז בכיף. נכון זה משחרר אבל זה כביש דו סיטרי. אני עדיין לא בשל לכך. ו-כן. גם חשיפה אנונימית נחשבת לחשיפה. (ומה אם אפגוש שם את החבר מהישיבה קטנה או גרוע מכך את המשגיח מישיבה גדולה?)
יופי. חציתי את השלב הזה ו"קפצתי למים". אני יושב עכשיו בקבוצה ומצהיר ש... רגע. מה אני מצהיר? שאני בריא? ישלחו אותי לפסיכיאטור! שאני חולה? אבל אני לא! אז מה אני עושה פה בכלל בקבוצת החלמה? "קבוצת סיכון" (כך אני מגדיר עצמי וע"ז אני מדווח בטלפון) שרוצה לא לחלות בלי 12 צעדים.
ואז הגעתי לסוף ההודעה. מקבלים כל חבר כפי שהוא. אז יאלה. אין לי מה לפחד. אני בסדר גמור גם אם אני בריא לחלוטין וגם אם אני לא צועד.
נשאר רק החשש הקודם שהזכרתי. ללכת בפועל. וזה כרוך בהמון. אצטרך להסביר לאשתי שאני הולך לשיעור תורה. אצטרך למצא את הדרך והזמן להגיע לקבוצה.
אבל עוד לא. בנתיים לא. בשלב זה עכ"פ.

צדיק גמור,

אני מנסה להבין את מה שאתה אומר.
אולי תוכל לעזור לי ואולי לא.

אתה אומר שאתה מגדיר את עצמך כאחד בקבוצת סיכון.
אם כך, מה אתה שונה מכל אחד אחר שהוא לא מכור אך נגיש לאינטרנט בצורה חופשית לגמרי?
ואם אתה באמת לא שונה מהם, אז מה אתה פוחד לחשוף? שאתה כמו כולם?

לא מובן לי.

ראשית כל לא ערכתי משוואה ביני לבין אחרים. כל שאמרתי שבהצהרות הם מצהירים על מחלה ואני על שפיות.
אך כיון שעוררת נקודה זו אנסה להסביר. האמת היא שמעולם לא חשבתי בכיוון הזה אבל אולי תוך כדי כתיבה אני עצמי יבין יותר טוב. (מיני וממך תסתעיא שמעתא)
אדם בריא יכול לחצות את דיזינגוף עם ראש לכיוון הרצפה ולא יוזק. אני לא. לי זה מידי מסוכן.
אדם חולה כשיחצה את דיזינגוף הוא יעיף מבט לכל הכיוונים. ומזה אני חושש שיקרה לי. ולכן אני ממעט ללכת למקומות מסוכנים שכאלו. להמנע מסיכונים מיותרים גם אם לאחר זה דבר פשוט ובריא עבורי זה עלול להיות מסוכן. אקווה שהסברתי.
אגב לא התכוונתי בתגובה זו לאף א' ממשתמשי האתר ("חולים" כלשונם) אלא לכאלו ש(עדיין) מחפשים דברים שכאלו.

לצדיק גמור

אני לא מסכים עם ההגדרות שלך לבריא לעומת חולה.

אני יכול לעבור בדיזינגוף עשרות פעמים עם הראש ברצפה, אני חושב שמימי לא התבוננתי על אישה ברחוב. אני יכול להתמודד מול הפיתויים החיצוניים.
אבל, כל זה לא הופך אותי לבריא, כיוון שברגע שאני במצב עכב"ר, בזמנים שרע לי וכואב, או אפילו סתם מרגיש ריק, אז אני פועל על התאווה בין אם ע"י אוננות בלבד ובין אם על ידי צפייה מכוונת בפורנו (באינטרנט) המובילה, בסופו של דבר, לשז"ל.

צדיק גמור,

נדמה לי שבאחת הקבוצות החיות ששהן השתתפתי מישהו סיפר מילי דבדיחותא:
"אחד הציעו לו לקרוא את ספר שמירת הלשון והוא ענה שהוא לא צריך, אבל השכן שלו צריך".

גם אני בתחילה נבהלתי מהרעיון שאני מכור.
זו היתה מילה גסה בעבורי.
אך עם הזמן ככל שיותר כאב לי הפנמתי שבעצם גם אני מכור.
(אצלי זה לקח שבוע אצל אחרים אפילו חודש ויש כאלו שכמה חודשים טובים זה לא מספיק)

לגבי מבחן ההשוואה של החולים, הבריאים והכלאת הביניים שקראת לה "בקבוצת סיכון":
מה שאני למדתי זה שמי שבריא אין לו בעייה להסתובב חופשי בכל מקום ובכלל לא יעניין אותו להתמגנט לכל מראה לא צנוע.
ומי שחולה זה מסוכן בעבורו להסתובב במקומות מעוררי תאווה.
ומי שהוא הכלאה בין חולה לבריא, זה פשוט אחד שקיבל את הנגיף, אך הנגיף עדיין רדום אצלו.
לכן, מצד אחד הוא לא בריא ומצד שני הוא עוד לא מוכן לקבל תרופות כי הנגיף עדיין רדום אצלו.

תוכנית 12 הצעדים היא התרופה, אך בשונה מתרופות אחרות, היא לא מזיקה לכאלו שבריאים, אלא אף מועילה.
וזאת מכיוון שזו תוכנית רוחנית שכל מטרתה היא חיבור רוחני מושלם לקב"ה.
לכן גם מי שנגיף ההתמכרות למין רדום אצלו, יכול בשופי להתחיל לעבוד על התוכנית.
אך מנסיון שלי ושל אחרים, רק מי שבאמת כואב לו, יסכים להתחיל לקחת את התרופה הנפלאה הזו.

בהצלחה רבה
שמואל

ברשותכם חברי היקרים אני אחזור לנושא של פותח הפוסט:

גם אני חייב מפגשים חיים.
אני לא רק חייב, אלא מוכרח.

לפני מספר ימים צצה לי מאיפהשהו טינה קטלנית שכמעט והרגה אותי !!!

לולי עשיתי את הדברים הבאים באותו היום ללא שום צל של ספק אני מתרסק והייתי למחרת מתחיל לספור מחדש:
1. הלכתי לביתו של חבר SA ותיק עוד באותו היום ודיברנו על התוכנית.
2. ראיתי קטע מתוך סרט שאני שומר למקרים כאלו שמזכיר לי עד כמה אני מכור.
זה מאוד עוזר לי להרגיש משהו חזותי-קולי כדי להחדיר את הרעיון הזה לתוכי.
3. הלכתי לקבוצת SA בעיר מגורי (קבוצה חיה) ביום למחרת ולאחריה לקבוצה חיה נוספת של "שמור עיניך".
זה נתן לי מצברים רוחניים שנמשכים עד היום (כמה ימים אחרי).
4. דברתי עם הספונסר שלי על כך. עשינו ביחד צעדים 4-6 ואח"כ מול הקב"ה עשיתי את צעד 7 על הטינות שקפצו לי ביום לפני.
הייתי מוכן לוותר על הטינות האלו, בקשתי מהקב"ה שייקח אותן ממני וב"ה הוא לקח אותן.
5. המשכתי לעשות את  צעד 7 על הטינות האלו ביום למחרת וביומיים שאח"כ עד היום.

אני ממש חייב, מוכרח וזקוק נואשות לקבוצות החיות ולספונסר.
בלעדיהם הייתי מתרסק !!!

סוד
אני מסכים לכל מילה.
בקבוצה טלפונית מאיפה שלא נסתכל על זה יש בריחה מסויימת. אתה לא חייב להסתכל לא חייב להקשיב ואנו שיודעים לברוח היטב נעשה זאת גם בטלפון כשנוכל.
בקבוצה חיה עוברים שלב כאשר אנו לא חוששים, באים ואומרים את הדברים הכי קשים לנו לאנשים בעיניים. ההשלמה עם הבעיה היא חזקה ביותר וממש ממש כדאי לכולם.
אוהב אותכם
יוני

הכינוי שלי הוא לב טהור  - היום שבו יצאתי מקבוצה חיה הוא יום ההולדת שלי שבו בחרתי להפסיק לשנות ולהתחיל להשתנות.

יוני ידידי היקר בעל הלב הטהור,
אני שמח מאוד לפגוש אותך כאן ומקווה שאינך רק אורח לרגע
כי תוכל לתרום לנו רבות מהדרך המדהימה שאתה עושה,
מוטי

מצטרף למוטי בברכת ברוך הבא ליוני היקר.

נשמח שתהיה איתנו גם כאן.

מקפיץ.

ג'יימס
ארכיאולוג חביב שכמותך
אתה מעורר בי נוסטלגיה,
לימי הבראשית
וגורם לי לרצות לחזור לכאן לפעילות מלאה,
מוטי

מוטי ראוי כתב on 09 מאי 2017 12:29:

תחזור... אוהבים.