איני יכול לומר שרציתי 'להחלים' בהתחלה, למרות שלא ידעתי כל כך מה אני רוצה, ובטח שלא היה לי מושג שזו מחלה שאני צריך להחלים ממנה, רציתי שקט, רציתי לנוח, הייתי עייף, הרגשתי שדי, זה הסוף, לא ידעתי מהו הסוף, אבל היתה לי תחושה עצומה של גמרנו, כך אי אפשר להמשיך, אדם קרוב אלי נפטר ולא הייתי מסוגל לחיות עם תחושת האובדן, האשמה והבושה ממנו, עכשיו הוא יודע מי אני באמת...
הייתי בטוח שזהו, גמרתי עם התאווה סופית, וכשמצאתי את עצמי שם שוב, ידעתי שמשהו בתוכי דפוק. לאן עוד אדרדר? מרוסק מבפנים, ידעתי שאני חייב עזרה, הגעתי להכרה שכך אני לא יכול, שאני משתגע מכל העמדת הפנים הזו, שצורת האין חיים הזו הורגת אותי ומחסלת כל חלקה טובה שנשארה באישיות המקולקלת שלי.
בהחלמה, הספונסר לימד אותי להודות על המתנה המופלאה הזו, לא ראיתי את התובנה הזו כמתנה, חשבתי בגאוותי שאני הוא זה שהביא את עצמו להכרה זו, באתי לפיתרון כי הרגשתי את הקריסה מבפנים, לא יכולתי לשאת את התאווה, לא יכולתי לחיות רגע בלעדיה וכמו אוגר שרץ על גלגל לשום מקום חשתי שאני לא מתקדם, אני רק נסוג, השקעתי את כל כוחי כדי לשרוד, אבל זה פשוט לא הספיק, כבר לא היו לי אנרגיות לחיות את היומיום.
השימושים האחרונים שלי היו כי הייתי חייב, לא נהניתי כבר, הגעתי למסקנה שהתחתנתי מוקדם מדי עם אישה לא מתאימה, הייתי משוכנע שכשאחיה עם האישה הנכונה אפסיק לחפש בחוץ, היה לי ברור שכל הסיבה שאני עדיין משתמש, למרות שכבר מצאתי את 'האחת והיחידה' (גם היא לא היתה כל כך יחידה) זה שאיני יכול לחיות עימה בהיתר, ברגע שנחיה יחד אפסיק... וכך הגעתי לתוכנית 12 הצעדים.
הקושי ההתחלתי היה כבד מנשוא, מכל כיוון שהסתכלתי על עצמי ראיתי חורבן, נתחיל מהדבר הכי פשוט, התאווה, כמויות התאווה שהשתמשתי היו מטורפות. לא הייתי מוכן להרגיש בשום אופן, ובשביל זה הייתי חייב תאווה ברמת עצימות מאוד גבוהה, הייתי נמצא שעות רבות מדי יום בצ'ט כדי לצוד... ואז הייתי מפנה זמן כדי להיפגש פיזית עם התאווה, לא כולל אוננות מחוייבת המציאות, ופתאום בבת אחת, נאדה, כלום. הפסקתי.
כמעט מיד התחילו ייסורים גופניים - רעידות בידיים, חוסר שינה, צער גדול, אבל כל זה היה כאין וכאפס אל מול ההתמוטטות הנפשית, מצד אחד חש שיש דרך אחרת, שאני לא חייב להשתמש, ומצד שני הגעגוע, כן, געגוע למה ששני עשורים בחיי הוא 'הדבר' המשמעותי בחיי, רוב זכרונותי הבוגרים כרוכים בתאווה בצורה כזו או אחרת, לשם הרי הייתי מחובר בכל נימי נפשי.
בהמשך הדרך כל מבנה האישיות העקום שלי התעורר לחיים, מרגע שהשימוש בתאווה פחת, 'השדים' שהחבאתי בארוני החלו לצאת, הכעס, הטינה, ההרגשה שמחפשים אותי, שאיני מובן, הצורך בלשקר, סתם כי זה כלי ההישרדות המשמעותי ביותר שלי, ומעל לכל, הפחד, מחלת הפחד הזו התפרצה אצלי בבת אחת, הפחד שזה לא יצליח, שאחזור להשתמש כמו רבים אחרים, שאפול ואעלם אל תהום הנשיה כמו לא מעט חברים במהלך הדרך, הפחד ממי שאני וממה שעשיתי לאחרים, הפחד גם מפני הבורא שעל מצוותיו עברתי אינספור פעמים.
אני כותב על כאב נורא של מי שחש עצמו פתאום חשוף לחלוטין, של איש שמשך זמן רב היה מנותק מעצמו ומסביבתו, חיי בחושך מוחלט, ובבת אחת משהו הדליק לו את האור, מסונוור התחלתי לצעוד... אגב, שנים לאחר מכן, כשהפסקתי לעשן, זה היה אותו הדבר, דומה שחוש הריח התעורר לחיים ושלל הריחות גרמו לתחושת קבס, ממש כלאחר טיפול שורש ללא הרדמה כשהרגישות בשן עצומה...
הכל עצבן אותי, לא היה דבר שנראה כמונח במקומו, על הכל היה לי מה להעיר, שום דבר לא בסדר, גם מה שכן... רציתי למות, אני לא יכול עם התאווה, היא הכריעה אותי, אני לא יכול בלעדיה, אני לא מסוגל לתפקד, ויתרתי מרצוני הלא חופשי על פעולות התאווה, ולמעשה הסכמתי שלא לפעול בעזרת הכח המניע הכי חזק שהכרתי.
אתגר משמעותי נוסף שהתפתח היה 'הבית', אשתי התחילה לצאת מהקונכיה שלה ודרשה את מקומה, החליטה שהתפקיד שהועדתי לה – שק האיגרוף המילולי – אינו מתאים לה, ודרשה שינוי, שינוי שלא ידעתי מה טיבו וכיצד לנהוג בו, מה שעלה לי בדמים מרובים תרתי משמע (הפעם היחידה שנגעתי בה בימי איסור היתה כשהיא החליטה שאני חייב לשמוע אותה וחסמה בגופה את הדלת גם במחיר איחור לעבודה, כמטורף הרמתי והנחתי אותה... רחוק מהדלת...) הכינוי שלה בעיני באותם ימים היה – 'הבובה' – לא מחיבה, בזלזול, הצלפתי בשבט לשוני כל כך, שפחדה לדבר.
היו ימים שרציתי 'לקפוץ החוצה' מהעור שלי. לא סבלתי את עצמי, לא היה לי חשק ללכת לעבודה, ולא יכולתי להישאר בבית, התפרצויות של בכי היסטרי היו מנת חלקי מדי יום. רגיש ומרגיש בשס"ה וברמ"ח. מתדלק בתחנת דלק בעירי, שלא הסכים למלא את מיכל מכוניתי ושלח אותי בערב שבת לחפש תחנה אחרת, גרם לי לתסכול נוראי, אם זעם היה הורג הוא היה מת.
משהו בחומות הבצורות שלפפו את נשמתי החל להיסדק, ופתאום, משום מקום פרצתי בבכי לאחר שנים שיבשו מקור דמעותי, רגע לפני שבת דהרתי עם משפחתי במהירות שיא בכביש ירושלים תל אביב בלי לראות איך אני נוסע, אשתי רואה אותי בוכה לראשונה בחייה, ולא מאמינה, מבע פניה הנדהמות נחרט בזכרוני לעד. הרגשתי את העיניים של כל ברואי העולם ננעצות בגבי. אנא מפניך אסתר. ממש מה אומר ועם מי אדבר.
הדיסק - מונה 4 - היה הזרז, השיר 'מלך', החל את התהליך, חרש את ליבי, וכשהתחיל 'הלמה' של אברהם פריד, התפרקתי, עוד לא ידעתי מספיק על 'המור הטוב' שישנו שם, נשמתי ידעה אותו, חשה בו, התרסקתי לחלקיקים, הרגשתי שכל עצמותי תאמרנה את הלממהההה, תאמרנה, תזעקנה.
הימים ימי בראשית, אור וחושך משמשים בערבוביה, תוהו ובוהו, ממש חושך על פני תהום, טרם חשתי ברוח האלוקים מרחפת מעלי, קבוצה נוצרה עם בואי, הייתי החבר השלישי בה, לא קל לראות את אותם פרצופים, לשמוע אותם סיפורים, ולהודות בפני אותם אנשים על אותם רצונות, פעם אחר פעם, חשתי כמי שאוחז בחבל ההצלה בכל כוחו, ויש מי שמנער אותו, למען בחון את האוחז בו, הַיֲרְפֶּה מגלגל ההצלה אם לאו. מבוייש, לומד, צועד בחשש,
ואני בתוכי משתגע, רוצה תאווה ובורח ממנה, מתגעגע ורותח מזעם על עצמי על עצם הגעגוע, המנוע העיקרי באותם ימים היה: לשם אני כבר לא יכול לחזור, אני לא רוצה את זה ויהי מה. זה לא נותן לי את מה שאני באמת מחפש, הראש המשיך לתעתע בי ללא הפסק, אבל לימדו אותי שלא לסמוך עליו, למרות כל האתגרים היה לי ברור, להיום לא. וזה היה לא קל. דמויות מהעבר צצו כל הזמן, חשבתי להחליף מספר, אמרו לי שיש תועלת בלהשאיר אותו, לעת עתה כדאי לך למנף את האתגר לצמיחה. כך עשיתי.
ביום התשעים ושבע, ערב בדיקת חמץ... קיבלתי הודעה: 'פסח כשר ושמח'... נטרפתי. הכל צף בבת אחת, בכיתי בשיגעון. הגעגוע, חיסל כל חלקה טובה, אני דומע עכשיו כשאני נזכר מה עשיתי לאשתי. שוב האשמתי אותה בכל צרותי, את כל מררתי פרקתי עליה, בוכיה היא רצה לאחותי והראתה לה ההודעה...
לא חשתי שום חירות בליל הסדר הזה, כשמזגו את ארבע הכוסות, דמיתי לי את כוס התרעלה ששתיתי עד תום. כשלעסתי את המרור ופרורי האגוזים שבחרוסת שנתקעו בין שיני הוסיפו לחוויית המסכנות שלי, חשבתי, כמה מרים הם חיי, ברחמים עצמיים חשבתי לעצמי שזו יציאת מצריים הפרטית שלי... (לא ידעתי כמה זה היה נכון) מכונס בעצמי המתנתי בדריכות למוצאי החג ואז נסעתי עם גיסי 300 קילומטר כדי להודות שאני חסר כח ולקבל חיבוק... אני מתפלל שאזכור תמיד מהיכן באתי וכמה כואב היה לצאת משם.
ידעתי שנכשלתי, הודיתי בכך וצעדתי את הצעד הראשון. פניתי לעזרה ואחזתי במה שהציעו לי כי רציתי את מה שראיתי, האמנתי שאוכל להגיע לזה גם. – צעדתי צעד 2.
בפוסט – בראשית תחילת דרכי – 2 אכתוב בל"נ, כיצד הוכרחתי לחיות את צעד שלוש.
