במשך שנים ארוכות ורבות (מידי) נלחמתי בתאווה ראש בראש. כל פעם ניסיתי דרך או שיטה אחרת, אבל המשותף לכולם היה שזה היה אני מול עצמי. לא משנה אם זה היה להסיר את המשקפיים או לטבול במקווה מידי בוקר, המטרה היתה שאני אנצח את התאווה. אבל כמו שגיליתי, התאווה זה אני ואני לא יכול לנצח את עצמי. זה כמו לנעול את המחשב עם פילטר ולשמור את האפשרות לשחזר את הסיסמא באימייל הפרטי שלי.

אז מה יקרה אם אני אפעיל המון כח רצון לבנות חומות הגנה בצורות נגד עצמי? כשתגיע שעת מבחן, אני אשקיע יותר כוחות כדי להרוס את החומות ולעשות את... מה שאני רוצה. רגע, לא רציתי מקודם לא ליפול? כן, רציתי, אבל כעת אני רוצה כן ליפול. המכורים כמוני מכירים את התחושה הזאת כאשר אנחנו מנסים לפרוץ את הפילטר שהתקנו, ואת התחושה ההפוכה כשאנחנו מנסים להתקין פילטר שלא נוכל לפרוץ אותו. פרדוקס מטורף.

אז מה עושים? שאלת המליון דולר. כמו על הרבה דברים בחיים, גם על זה אין לי תשובה. אני יכול רק לכתוב מה אני עושה (ביחד עם עוד כמה חברים נפלאים ואהובים). הפסקתי להילחם. ממש ככה. ולמרבה הפלא התאווה לא כבשה ולא ניצחה, אלא דווקא השפיות מנצחת (תודה לא-ל על כל יום שעובר). הבנתי שבעצם אני (כן, אני) דווקא רוצה מאוד ליפול, וכאשר מגיעה התאווה זה לא משהו זר לי שמנסה להפיל אותי, אלא הרצון הממש פנימי ובסיסי בתוך עצמי, ולכן אני לא מנסה להלחם עם עצמי אלא מנסה לוותר על הרצון הזה.

וואלה, להסתכל על נשים יפות זה דבר אדיר, להיות בפורונו זה בכלל כיף שיגעון, עולם הפנטזיות שלי הוא מדהים. אבל אני מוכן לוותר על כל התענוגות האלו ועל הרגשת הסחרור וההתעלות שיש לי כאשר אני משתמש בסם הזה - כי הוא בסופו של דבר הורג אותי!

אני עובר ברחוב ולפניי עוברת בחורה. אני לא נלחם בעצמי, אלא פשוט מנסה לוותר על עוד מבט של תשוקה. אני מסביר לעצמי שזה באמת כיף מאוד להמשיך להתסכל, ובאמת קשה מאוד לוותר על זה - הכאב הוא ממש פיזי - אבל אין לי ברירה ואני חייב לעצמי את הוויתור על זה. כי אם אתחיל "לשתות" במבט שלי את המראות ברחוב, יקרה לי בדיוק מה שקורה לאלכוהוליסט שלא מוותר על הכוסית הראשונה - הוא מתרסק.

ולכן אני מוכן (בצער רב ובמאמצים קשים) לוותר על הסם הנפלא הזה, כי הוא איכזב אותי יותר מידי פעמים. החבר הטוב והוותיק הזה היה אכזרי מאין כמותו ברגע שסיימתי להשתמש בו, ותופעות ההאנג אובר היו קטלניות. זהו, אני לא יכול להרשות לעצמי ליהנות יותר מהתאווה, אני חייב לוותר עליה.

לא קל, אבל מתגמל. אחרי שאני מוותר על החבר הטוב והאכזרי הזה, אני מתחיל לראות חיים אחרים.

מישהו מוכן לוותר על התאווה?

אני הייתי רוצה להוסיף בנושא אחר שליבנתי אותו עם חברים בתכנית,
כיצד אדע האם הוויתור היה וויתור או מלחמה?
התשובה לכך היא האם הרגשת לאחר הוויתור שלווה. דבר נוסף יכולת הוויתור פירושה יכולתך לראות את החיים בלעדי התאווה זה פירוש המילה כניעה שהיא קבלת החיים ללא התאווה ללא הרצונות והדחפים החולניים שלי והנכונות להשתחרר מהם

אני חדש פה בכל העסק אבל זה לא נראה לי כזה קל ל"וותר" על התאוה כי זה שקראת לזוה ויתור ולא מלחמה אוליזה נשמע יותר מעניין וקל אבל למעשה בשדה מלחמה אין הבדל היצר עומד מולך וזה נגמר פה לא יעזור איך תקרא לזה.

אז אם תוכל לבאר לי מה החילוק בין ויתור הקל למלחמה הקשה אודה לך מאוד.

אף אחד לא אומר שזה קל, אבל בשדה המלחמה זה הבדל עצום. חייל שנלחם וחייל שנכנע הם שני חיילים אחרים לחלוטין. החייל שנלחם מחזיק רובה והחייל שנכנע מניף דגל לבן.

ובכל זאת, כדי להיכנע אני לא מכיר דרך אחרת חוץ מאשר לעשות את 12 הצעדים ולצורך זה להשתתף בקבוצות.

אין כמוך. אוהב. מאוד.

כאוב היקר,
אינני נכנס לשאלה מהו ויתור או כניעה או לחימה בפרקטיקה.
רק אומר, שעצם הידיעה שכתבת, שהכל מאבא, והכל ברצונו,
זה כבר הופך ממילא כל פאשלה למהלך אלוקי, וכל נפילה להכנעה,  וכל קושי להתקרבות אליו.
לפרש את המציאות באור ההשגחה האלוקית, זה עצמו יכול להיות ההבדל בין מלחמה לכניעה.
אוהב
הושיעה

אצלי התבטאה הכניעה בהשלמה עם מה ועם מי שאני, רוב הפעמים שנלחמתי ונמנעתי מלהתאוות, היה מתוך הכחשה וחוסר קבלה, פשוט הייתי אומר לעצמי שמה פתאום אני רוצה להסתכל, זה בכלל לא הרמה שלי, ולכן לא באמת יכולתי לבקש מאבא שישחרר אותי התאווה, כי זה בכלל לא אני, אלא סוג של ג'וק מטריד שמציק לי, וכשנכנעתי וקיבלתי שאני מכל העולם, ואפילו שאף אחד לא שאל אותי קודם, נולדתי מכור, זה היה בשבילי הפתח לכניעה, ולוויתור על התאווה.ם

אין ספק שזה דיון מאוד מעניין מה ההבדל בין כניעה לבין מלחמה,אבל כפי שאמרתם,כנראה שזו שאלה פילוסופית טובה.

אני מניח שלגביי ולגבי כל אחד התשובה איך מגיעים לויתור היא אינדבידואלית לחלוטין.נדמה לי שזה כך,פשוט בגלל שהתוכנית מלמדת

שיש בתוכנו בעיות שהובילו אותנו אל התאווה,ולכל אחד יש קושי משלו,פצעים פתוחים שלא טופלו בזמן ובצורה הנכונה,וממילא דרכי

ההתמודדות\הכניעה מול הקשיים הללו ישתנו לפי הנפש של כל אחד ואחד.

אני חושב שהמחבר קלע בול
אני מאוד מתחבר להגדרה של לוותר על התאווה
אדם צריך לבחור או להלחם בתאווה ולהתפלל בחוזקה ליתבול במקווה לעשות תחבולות ומסננים
וגדרות ולהתבצר ואז להתרסק

או להכנע ולוותר מתוך ידיעה ברורה שזה רע לי והוס לי את החיים זה ההבדל למי שקשה להבין
את ההבדל בין לחימה מול התאווה או כניעה סימן שהוא לא מבין שזה רע והורס לו את החיים ואין לו על  מה לוותר מה יש לוותר פו ברגע שאדם מרגיש שזה רע אז הוא נכנע
נקח אדם שכואב לו הראש והוא נלחם איתו ממשיך לעבוד ולהתנהג רגיל מה קורה אז הכאב ראש מתחזק אבל אם הוא נכנע שוכב לנוח קצת מתחזק ונרגע אז עובר הכאב ראש
ככה זה בתאווה צריך כשלב בסיסי להבין בצורה חד משמעית כמו שסוד הכניעה אמר לי תדע ב100%
שזה רע לך ככה אני מרגיש
כשזה רע ואז אני מוכן לוותר ולהכנע שזה עדיין לא ממש רע זה אסור ואולי יתפסו אותי זה לא יתן כניעה
כניעה פירושה זה רע לי אני מוכן בכיף לוותר על הזבל הזה זה לא כיף בהתחלה אולי כן אחרי זה זה ממש  ממש ממש ממש לא !!!!!!!!!!!!
הלוואי שאני ירגיש ויזכה לוותר הלוואי
תודה מני

רגע,
לא הבנתי משהו,
מה ההבדל בין מלחמה ברצון לוויתור על הרצון?
ראיתי שכתבתם שאם אנו מוותרים על הרצון, אנו מרגישים תחושת שלווה, אבל התחושה הזאת באה רק לאחר הוויתור,  אז איך אני יכול לדעת שמה שאני עושה זה וויתור על הרצון ולא מלחמה ברצון (כי יש גבול דק ביניהם)?

להלן הפעולה :
עוזרני הולך ברחוב. חם. הוא עייף, עצבני ומותש. מתוסכל על כל העולם. רב עם האישה, החבר וההורים.
ופתאום ממול מתהלכת בחורה נאה וחסודה. עוזרני אומר לעצמו - עזוב, ממילא הכל בעסה, עוד קצת לא יזיק...
(או שזה לא בעסה...) והוא מתחיל להתבונן...
מצד שני קול בתוכו אומר לו - "זוכר את הפוסט ההוא ?" אח, והוא זוכר.
עכשיו זה קשה. ממש.
הלב נקרע לשתיים. צריך עוד מאמץ...
מה עושים ?? טאטע ? אפשר גלגל הצלה ?
 
- אפשר לכתוב הפי אנד ואפשר גם לא... שניהם קרו או יקרו...
אנא היושב במרומים עוזרני אל חי...

סליחה על ההקפצה אחרי זמן כה ארוך.

מתוך ניסיון אישי אני יכול לספר את ההבדל בין כניעה למלחמה.

"במלחמה" אנחנו נלחמים, נאבקים, ומנסים לנצח. את מי? את עצמנו!
בתוכי הרגשתי כמה וכמה פעמים, שגם ברגעים של חרטה באמת "כן" רציתי מין. וגם כשאמרתי לעצמי "זהו, אני לא רוצה יותר" רימיתי את עצמי. ובתוכי תוכי אמרתי לעצמי - הלוואי שיתממש לי הפנטזיות בשוגג באונס, אבל שיהיה [ר"ל!]
המלחמה שאנחנו נלחמנו, הוא מול עצמנו, מול הראי שלנו. הפיצול הנורא הזה נובע כמובן מההתמכרות הארורה שנפלנו בו.

לעומת זאת "כניעה", פירושו שאנחנו יוצאים ממבט של כן רוצה או לא רוצה, אלא שאנחנו מבינים באמת שזה פשוט הורס לנו את החיים, והופך אותנו למכורים שקשורים למין בעל-כורחנו, ואין לנו את האפשרות לצאת מהבוץ המטונף הזה! ואז גם אם באמת כן רצינו את הלכלוך הנורא הזה, אנחנו מחליטים ששווה לנו לוותר על על ההנאה כדי לקבל בחזרה את החיים השפויים לידיים שלנו.
וכשאנחנו נמצאים במצב הזה, פשוט אין לנו עם מי להילחם, כי השונא הכי גדול שלנו [כן, אנחנו בעצמנו] כבר מנוטרל מראש, וגם הוא משוכנע שזה לא שווה את ההנאה.

ואז אנחנו מרגישים כמו חולה "שפעת", שמאוד רוצה לנשום אוויר קריר וצלול. אבל הוא יודע שלמרות שהוא רוצה - זה לא שווה לו. הוא נכנע לתכתיבים של הרופא שהצליח לשכנע אותו שלא שווה לו ליהנות מהאוויר הקריר.

בתפילה לעוד יום של נקיות וכניעה

אוהבים מושי.
תודה על ההקפצה !
מעניין לקרוא דברים מן העבר...
אכן, גם היום המלחמה לא שווה.
פשוט אבוד מראש.
כי בשבילי להילחם פירושו - אני ( לבד !) מול התאווה....
אין מצב שזה יעבוד.
ולכל אחד פה יש אפשרות לחתום על זה אלף חתימות
'כניעה' בשבילי זה נטו טלפון.
זהו אני לא לבד.
ותודה לאל - זה עובד.
ממש פשוט, וכ''כ מוצלח.

אפשר לדרוש ע''ז משהו ששמעתי מהרב עובדיה זצ''ל בשם האלשיך.
הוא אומר על הפסוק ''שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל'' שאפי' שיש אישה יפיפיה... זה עדיין 0 מאופס...
אבל ברגע שיש יראת ה' אז מתווסף לנו 1 - והופ יש כבר 10. אישה 10.

אותו כנ''ל לנידון דנן.
אני מול התאווה - 0.
בשניה שהרמתי טלפון 1 - הופ - אנחנו ביחד 10....

שיהיה לכולנו יום נקי, שמח ומאושר !

אבל איך מגיעים להרגשה שזה באמת רע בשבילי?

שאלה טובה. הספונסר שלי אומר זו מתנה מלמעלה. יש המון אנשים שהתאווה היא חלק עצום מחייהם והם לא רואים את זה.

אותי אישית המציאות הורידה על הברכיים. נאלצתי להגדיל מינונים של שימוש בתאווה. צורת השימוש שלי החמירה כל הזמן, גם הכמויות התעצמו מאוד. הגעתי למצב שלא יכולתי יותר להתנהל ביום יום ללא תאווה. סכנתי המון למענה - אמונה, משפחה, פרנסה - ומצאתי את עצמי פועל סתם מתוך שעמום ובניגוד לרצוני. מוות של אדם קרוב אלי טלטל אותי והביא אותי להחלמה.

וגם אז לא הבנתי הכל. דווקא הכתיבה של "הצעד הראשון" - ההודאה בחוסר כוח, והעמידה מול המחיר הנורא שהתאווה דרשה ולקחה ממני, היא זו "שהפילה" לי את האסימון.

אני מציע לך לכתוב לעצמך סוג של צעד ראשון (אשמח לשלוח אליך מדריך מעשי), זה יעזור לך לראות את מה שהתאווה לא נותנת לך לראות.

בהחלמה.