איך לעזאזל אפשר בכלל לחיות עם סוד גדול כל כך בלב בלי להשתגע? אני חושב על עצמי כנער מתבגר, מלא בתחושות חוסר אונים של הנפילות החוזרות שוב ושוב, מלא בתחושות הקשות של פיצול האישיות - אך בעיקר לבד. ביום לבד, בלילה לבד, תמיד לבד. למי אספר מה עובר עליי ומי יבין אותי? ואם מישהו יבין אותי, איך הוא יכול לעזור לי? כשאמא שלי תפסה אותי מאונן היא לא עזרה לי (סהדי במרומים שאין לי טינה כלפיה. פשוט לא היה לה מושג ירוק מה לעשות עם זה). כשהראש ישיבה שלי תפס אותי הוא לא עזר לי (סהדי במרומים שאין לי טינה כלפיו. הוא היה משוכנע באמת ובתמים שיש כאן ענין של יצר הרע). בשורה התחתונה - נותרתי לבד.

ואיך "התגברתי" על הבדידות? כמובן, בדרך היחידה שאני מכיר: עוד אוננות. (בדיוק כפי ש"התגברתי" על התחושה הנוראה של החטא והעבירה שעשיתי, אבל זה נושא לפעם אחרת). מעגל הקסמים פעל מעולה והוא המשיך להוביל אותי לקראת מה שההתמכרות מתוכננת לעשות: הרס עצמי מוחלט. זה עבד בערך ככה: אני מרגיש בודד. אני בורח אל האוננות. אני מרגיש עוד יותר בודד. אני מאונן עוד יותר. אני מרגיש עוד יותר בודד. אני מאונן עוד יותר. אפשר להמשיך לכתוב את זה עוד ועוד ולמלא את כל החלון כאן במחשב, אבל הרעיון מובן.

זה לא שאין לי חברים, לא שאין לי משפחה תומכת ולא שאני אדם בודד. ממש לא. אני אדם חברותי, נמצא תמיד במרכז הענינים אבל עדיין בודד... כי בתכל'ס, מה יודעים עליי החברים הכי טובים שלי? בערך כלום. הם יודעים רק דברים חיצוניים שאין לי בעיה לשתף אותם ולחלוק איתם, אבל את מה שאני באמת עובר, לא סיפרתי אף פעם לאף אחד. אלך צעד אחד קדימה ואתייחס לאשתי. כן, האישה יודעת הכל על בעלה. האמנם? מה אישתי יודעת עלי מה שבאמת עובר עליי ועל הדבר שהכי מטריד אותי בחיים שלי? הרי גם כאשר אשתי תפסה אותי, זה לא הביא פתיחות. היא ידעה על הנושא, אבל זה לא אמר שיכולתי לשתף אותה במה שבאמת עובר עליי, בהתמודדויות, בקשיים, בנפילות וכן הלאה. אז אני חי עם אשתי ומרגיש שאני "פתוח" איתה כי אני מספר לה מה אני מרגיש כשאני רואה את החשבון בנק שלי, אבל בתכל'ס איזה פתיחות ואיזה נעליים. זאת לא פתיחות. הדבר שאני הכי צריך לספר למישהו בעולם - אני לא יכול לספר אפילו לאשתי!

אז מה הפלא שהמשכתי ליפול בלי הפסקה? הרי המקום היחיד בו קיבלו אותי באמת כמו שאני ושבו לא הרגשתי בודד - היה במחוזות התאווה השונים. כמה כואבת הבדידות. התחושה הזאת שאני שונה מכולם. התחושה ש"אם רק היו יודעים מי אני" בטוח לא היו מדברים איתי. זהו שיא הבדידות. אני לבד בעולם ואין נפש חיה שתבין אותי, חוץ מהזמן בו אני בתאווה.

ואז ה' עושה לי נס והוא מביא אותי לשמור עיניך. לראשונה בחיי יש אנשים שאני יכול לספר להם מה עובר עליי והם באמת מבינים אותי. כשאני מספר להם שאני לא רוצה ליפול ובכל זאת נופל - הם יודעים על מה אני מדבר. איזה שחרור עצום. הפורום והשיחות בטלפון היו התחלה מצויינת, אבל עבורי זה לא הספיק. הייתי חייב לפגוש אנשים אמיתיים, ומה טוב אנשים שאני מכיר כבר מהעבר. אנשים שיקרעו לי את מסכת הבריחה מהפנים, וסוף סוף אוכל לצאת ממאסר הבדידות. איזה שחרור נפלא זה לפגוש אנשים שמכירים אותי, אנשים שלמדו איתי בישיבה או מתפללים איתי בבית הכנסת. אנשים כמוני בדיוק. וגם הם מכורים לתאווה.

עצם היציאה מהבדידות, היתה עבורי חצי החלמה. הבדידות נגמרה ולא הייתי צריך לברוח יותר. הגעתי הביתה. הקבלה הזאת של החברים שקיבלו אותי בלי תנאים מוקדמים היתה עבורי חצי מהתרופה להתמכרות. וחוץ מזה, כשהבדידות נעלמה, היה לי קל יותר להכיר במחלה, לתת לה את השם המפורש ולהבין שאני לבד כבר לא אנצח אותה. הגיע הזמן לפנות לאבא שיעזור לי.

"קולות של החלמה" אכן מושמעים כאן בדבריך.

רק אשאל ברשותך, אם זו מטרת קיום הקבוצות, אם זו התועלת שאוכל לקבל בקבוצה.
זה יהיה נכון לגביי כמכור לתאוה. אבל האלכוהוליסט למשל, שלא חווה את הבדידות מהפן שכתבת [ כי חוץ ממנו אולי, כולם יודעים כמובן על בעיותיו.] לכאורה קבוצות לא מהוות בשבילו את המענה כפי שהסברת.

כנראה שיש פן נוסף ובסיסי יותר. כי כידוע לך שאנחנו רק עשינו העתק הדבק מהאלכוהוליסטים.
ומשכך, צריכה להיות נקודת בסיס שמשותפת לנו איתם, גם בהקשר של הקבוצות שאינה אופינית רק לנו כמכורים לתאוה.

אשמח להמשיך לשמוע את קולך כי הוא אכן מחלים.

כאוב היקר אנסה לשתף מהזוית שלי.
הסוד שלי הוא לא רק המעשים. הוא בעיקר עומס רגשות וקונפליקטים מטורף.
אשתי לא מבינה למה לעזאזל אני לא 'פשוט מפסיק'.
למה אני מנוהל? למה אני חריג? למה אני מוזר?
הסובבים אותי לא מקבלים אותי כמו שאני. זה גורם לי לא לקבל את עצמי כפי שהנני. אז המערבולת סוערת בתוכי... זהו הסוד.
המערבולת הרגשית משותפת לכל האובססיביים ולכל המכורים הכפייתיים, ולכל מי שחי בסתירה פנימית שאין לו בעצמו את האומץ לקבל אותה. להכיל אותה.
כשאני נמצא בקבוצה, הסוד משתחרר.
אני אלכוהוליסט! אני סקסהוליסט! אני נרקומן!
המילים יוצאות, אני מסרב להאמין שהוצאתי מילים אלו מהפה, וכבר אני חוטף מחיאות כפיים, קריאות חיבה שמחה וצהלה, אוהבים אותך..
כשהקבוצה מקבלת אותי, אז לראשונה אני מקבל את עצמי.
כשהקבוצה רועמת ' אוהבים אותך', נפשי נוהמת 'אני גם אוהבת'...

הקבוצה היא הרמקול להוציא את הקולות הפנימיים החוצה. קבוצה טובה היא כמו סאונדמן טוב. שיודע להגביר את הקול, לנטרל בו רשרושים מטרידים, להוסיף אקו וטרבל, ולקבל צליל יפהפה.
רק אז אוכל לשמוע אל נכון את קולה של נשמתי... הצליל האמיתי.

כאוב היקר,

בספר הגדול (כן, זה שנכתב עבור האלכוהוליסטים) נכתבה השורה הבאה (בערך, אני כותב מהזכרון) - הוא יידע בדידות כזאת שרק מעטים מכירים.

הבדידות של האלכוהוליסט לא פחות גדולה מזה של הסקסוהוליסט. במידה מסויימת - אף יותר, כיון שאצלו דווקא בגלל שיודעים מיהו ומהו, אז מחרימים אותו יותר. אצלנו אני יכול להיות בודד ועדיין במרכז הענינים.

ממש התחברתי לתחושת הבדידות . אני אדם חברותי מצחיק כול היום אני סביב אנשים יושבים צוחקים , מעברים דחקאות , אבל עדיין אני מרגיש בודד .
כי אם לחבר הכי טוב שלי לא אמרתי את מה שאני באמת חווה ושהוא שואל אותי מה שולמך? אני אומר "אחלה "
אם אני כול הזמן חייב להסתיר את העצמי על יד כול מיני מסכות .
שאני באונברסיטה אז אני מדמיין שאני ד"ר או לפחות בן של ד"ר
שאני לובש מדים אני משחק אותה סודי בסיירת
שעצוב לי אז אני שמח כי חייבים
ושבוא לי לבכות אני מכניס את הדמעות עמוק בפנים
רק שלא יראו
כמה שאני שברירי ועדין אבל מבחוץ אני הכי גבר שיש

סוד יקר.

אני לא זוכר את המשפט שצוטט אבל אני כן זוכר משפטים אחרים שאכן מתארים את האלכוהוליסט כאדם בודד.
וצדקת "סוד" כשתיארת אותו כמנודה. רק שלא בזה באו דברי, ולא חשדתי את האלכוהוליסט כיצור חברותי במיוחד.

רק שכל מה שתיארת והסברת, נכון הוא על אלכוהוליסט שתוי, הוא לא נכון אצל אלכוהוליסט מפוכך לאורך זמן. ואם הסיבה לצורך בשביל האלכוהוליסט בקבוצה היתה בשביל להיות בחברת אנשים, לצאת מאותו נידוי וליצור חברותא. אין סיבה שאלכוהוליסט אחרי תקופה של מפוכחות ימשיך להתמיד להגיע לקבוצות. הוא כבר לא מנודה ואפילו מוערך בכל חברה בה הוא שייך [גם זה כתוב בס.ה.]

ולכן הא[ע]רתי כי הפן במסויים שקולות האיר כאן. הוא כנראה לא בסיס הרעיון של הצורך בהשתתפות בקבוצות.

אין בכל מה שאמרתי, גם אם צדקתי, כדי לסתור את הדברים שקולות כתב. כי אכן ישנה תועלת נפשית עצומה מקבוצה כפי שהוא תיאר וביאר. רק שהא[ע]רתי כי אותה תועלת היא בונוס בהשתתפות בקבוצות ולא התורף של הרעיון. [לכאורה]

אקוה שאבא יזכני להחלים וגם אני אוכל להשמיע קולות של החלמה, אוכל אז לבאר את דעתי בנדון.
כעת רק רציתי לשמוע, וכשאני שומע אני גם רוצה להבין, ובשביל להבין שאלתי כדי שאוכל לשמוע..

כבר לא פה-
לדעתי, גם כשהאלכוהוליסט חוזר להיות מקובל בחברה, עדיין אין בסביבתו מישהו שיבין את הרגשות שלו בעניין ההתמכרות לאלכוהול.
ולכן הוא עדיין צריך את החברה הזאת.. אלא אם כן ההתמכרות הפכה לעבר רחוק שאין לו צורך בהבנה ושיתוף שלה..