(1
כמו רבים בפורום, בקבוצות הטלפוניות, ואף בקבוצות החיות, מצאתי עצמי תוהה לא פעם, מה יוכלו ללמדני 'הגויים' הללו, חכמים ככל שיהיו על התקרבות לבורא, מה יש 'בביל' הזה שרץ ברחובות ניו יורק וזעק לחסרי הישע שהתגלגלו בביבים: 'תמצאו את אלוקים או תמותו', שכדאי לי לנסות?
השלב הבא היה מפחיד עוד יותר, זה באמת עבד. הם צדקו. אכן התקרבתי יותר לאבי שבשמים, כבר לא שנאתי אותו, פחדתי ממנו פחות, דיברתי איתו, חשתי שאנו מתקשרים. וזה הציק לי עוד יותר, מה יש להם שלא היה לרב, למשגיח, לראש הישיבה, למשפיע הרוחני ואף לגדול הדור עימו התכתבתי ואצלו הייתי, בשורות הבאות אפתח צוהר למסעי הפרטי, ויהי רצון שיהא לתועלת.
אחד הדברים המרכזיים שלמדתי מהספונסר שלי זה 'שאני ילד מיוחד של אלוקים', סוג של בן מועדף שהבורא רוצה לידו כל הזמן. שמעתי את זה ממנו המון, מכרתי את זה גם הלאה כאמונה מוחלטת שזהו דבר נכון, אך להפנים את זה לקח לי זמן, הסכמתי עם הקביעה הזו בנפשי פנימה, רק כשהבנתי שבעצם 'התוכנית' לא חידשה לי מאומה. אין כאן דבר שלא שמעתי קודם מרבותי. אז למה לא שמעתי והפנמתי את מה שהם אמרו?
התייסרתי בשאלה הזו לא מעט, עד שהבנתי שמקור ההבדל הוא בשפה, ישבתי כל חיי בכיתת לימוד רגילה ולא שמעתי, היו שחשבו שזה בגלל שאני 'היפר', הענישוני כי אני רע, הלכה למעשה לא הועילו לי כל הה(ח)טפות, כי נקודת המוצא המוטעית היתה שאינני ממושמע, ובמציאות האמיתית אינני שומע, רבותי ידעו להסביר, אוזני לא היתה כרויה לשמוע, ולא בגלל שלא רציתי אלא בגלל שאני מוגבל שמיעה.
בתחילה הוגבלתי על ידי בושה, לאחמ"כ אשמה, בהמשך גיליתי טפח וכיסיתי טפחיים והכנות היתה ממני והלאה, כשכבר כאב לי באמת ולא הבנתי איך זה שיש מצבים שאיני מסוגל להביא מהכח אל הפועל את הידע על מה שאני כל כך רוצה ולא רוצה, וניסיתי להסביר את עצמי, רבני לא הבינו את שפתי כי כמו כל כבד שמיעה שלא שמע הייטב, גם לא למדתי לדבר.
מרגע שהלבישו לי את מכשיר השמיעה - 'תוכנית 12 הצעדים', התחלתי לשמוע, להפנים, למדתי את השפה, הרגשתי חלק ממשהו, הפכתי למישהו, חשתי את זעקתו של ביל חודרת לנשמתי, היא שידר בתדר 'שהמכשיר' שלי קולט, לא תמיד זה קל, הבילבול לעיתים חוגג, יש רגעים שאני לא בטוח שמה ששמעתי הוא תוצאה של 'מכשיר השמיעה', אלא של כבדות השמיעה הקודמת, אך אני לומד, מטעויות שלי, של אחרים, אני יכול להישיר מבט ולומר, בחסד הבורא, זה נהיה יותר טוב מיום ליום, מאתגר לאתגר.
דבר גדול נוסף שהתרחש בחיי, הפסקתי לכעוס על כל אלו שבמהלך חיי נדמו לי כרעים שהחריבו עולמי, הבינותי שבנקודת האמת, אין לי כל טענה עליהם, בסך הכל ניסו לדבר איתי את שפתם, אני פירשתי את הבעות פניהם הכאובות – כמשטמה, את מלמולי השפתיים המשונים, כהטחת האשמות, וזאת בעקבות חוסר שמיעתי, מה שנסיוני הכאוב קבע בעבורי.
(2
אז מה באמת יש בצעדים האלו שאין לנו כיהודים שומרי תורה ומצוות? הרי כל צעד כשאני מסתכל עליו, ברור שהוא נלקח ישירות מהתורה הקדושה.
הנה השוואה קצרה:
הגענו לאמונה שכוח גדול מאתנו יכול להחזיר את שפיות דעתנו. מי לא מאמין שהקב"ה יכול לרפא כל חולה ובודאי אותי?
החלטנו למסור את רצוננו ואת חיינו להשגחת אלוהים. זה כבר ממש מגוחך. אני הרי יהודי מאמין. ברור שאני מוסר לו את חיי.
עשינו חשבון נפש מוסרי, נוקב וחסר פחד. מי כמוני עושה חשבון נפש בקריאת שמע שעל המיטה ובימים הנוראים?
וכן הלאה וכן הלאה.
אז אם אני כבר מכיר את הכל ועושה את הכל, למה אני צריך את הספר הזה של הגויים שילמד אותי איך לחיות עם הקב"ה? ולמה אני צריך לשבת ביחד עם חברים מכורים כמוני ולא יכול פשוט ללכת לשיעור בבית הכנסת הקרוב וללמוד איך להתקרב לה' יתברך? אז כן, באופן תיאורטי אם אני אקח את ספרי המוסר והחסידות באותה רצינות שאני מתייחס לעבודה שלי על הצעדים - זה יעבוד, אבל למרבה הצער זה לא המצב. אני לומד משהו בספר קודש ובמקרה הטובה מנסה אפילו ליישם את זה, אבל בשום פנים ואופן אני לא חי בידיעה ותחושה ברורה: אם אני זז מילימטר ממה שכתוב כאן - זה הסוף שלי.
כשאני לומד בשיעור תורה על חומרה של לשון הרע (לשם דוגמא), לא נראה לי שאני יתחיל לבכות רק בגלל שאתמול דיברתי עם מישהו לשון הרע עסיסי. אני מקבל את זה יותר בגדר של המלצה. אבל כשאני הולך לקבוצה וקורא צעד מסויים, אני שומע את כל החברים חולקים את החוויות שלהם בהתמודדות על זה, וכולם אומרים את אותו דבר: אני חייב לחיות ככה, אם אני רוצה סיכוי להמשיך לחיות.
לא זכור לי שראיתי אדם פורץ בבכי באמצע שיעור בבית כנסת בגלל שהוא קרא משהו שסותר את מה שהוא עשה לפני כן, אבל ראיתי ושמעתי אנשים בוכים בקבוצות כי הם לא הצליחו להמשיך לחיות לפי התכנית. אני לא מדבר דווקא על אנשים שנפלו, אלא על אנשים שנתקלו בקשיים ליישם את הצעדים בחיים הרגילים שלהם. זה אותם דברים שכתוב בתורה, אבל אני הוא זה שלא לוקח ברצינות את התורה. אז אין לי ברירה אלא להתחיל את המסע שלי אל התורה מאפס. קודם כל להתחיל לחיות עם הקב"ה באמת, ואז להתקדם הלאה.
כן, כל התשובות נמצאות בתורה. כן, התורה היא התשובה לכל המחלות. אבל אני זה שלא בסדר, ואני חייב להתחיל לעבוד ברצינות. הדרך היחידה שבה אני יכול לעבוד ברצינות היא בקבוצה. רק עם אנשים חולים כמוני אני מסוגל להתמודד עם הפגמים באישיות שלי, לשים את הכל על השולחן ולבקש עזרה מאלוקים ומהחברים.
אתמול הייתי בקבוצה והיה שם חבר שנפל אחרי תשעה חודשים של נקיות. בשבילי, לראות אותו בוכה ולשמוע אותו מרוסק, היה שווה הנסיעה הארוכה וההשתתפות בקבוצה. זה לא ספר מוסר - זה המוסר בעצמו. לא צריך לספר לי על כמה חמור לעבור עבירה. אני רואה מולי דוגמא חיה, אדם שבור שמבקש עזרה. ועבורי זה שיעור מאלף לכך שהנקיות שלי היא לא דבר מובן מאליו, ממש לא. קיבלתי שיעור ששווה עבורי מליונים - והוא היה בחינם. זה הזכיר לי שוב שאם אפסיק את העבודה על הצעדים - אני אמות.
לצערי, עוד לא מצאתי שיעור מוסר או חסידות שיעשה את העבודה הזאת עבורי.
