קיבלתי מייל, שיניתי אותו במעט בכדי להתאימו לפורום שלנו, כדאי לקרוא עד הסוף...

- - - - - - -

הגעתי לביתי לעת ערב, בזמן הרגיל בו נכנסתי לביתי בעשרים וחמש השנים האחרונות, בהחלטה נחושה שזהו זה, אני עושה 'לזה' סוף, אשתי הגישה את ארוחת הערב, ולאחר לבט קצר נוסף, אמרתי לה שאנחנו צריכים לדבר.

היא אכלה באיטיות ובשקט מופתי, ראיתי המון כאב בעיניה, כאילו ידעה מה אני הולך לומר, לא ידעתי איך אומרים דבר כזה, אז פשוט אמרתי, 'אני רוצה להתגרש', ראיתי שהיא בהלם, בעצב תהומי, כל מה שיכלה היה לשאול, 'למה', מהדהד.

ניסיתי להתחמק, לקחתי את זה על עצמי, היא לא נתנה לי, לקשקש, בבכי מר היא דרשה תשובה כנה, לא היה לי ברירה, אז שוב, שמתי את זה על השולחן כמו שזה, 'אני כבר לא אוהב אותך', אני אוהב מישהי אחרת, איתה אני רוצה לחיות...

המבט שעל פניה הציף אותי באשמה ורחמים, אבל הייתי בטוח שאני עושה את הדבר הנכון... אתחשב בה בהסכם הגירושין, ניחמתי את עצמי והתיישבתי לכתוב טיוטה ראשונית.

כתבתי שאני משאיר לה את הבית, הרכב, ו30% מהעסק... כשבאתי עם הדף אליה, היא עברה עליו ברפרוף, כל מה שהצליחה לסנן היה, בחיים לא אסכים לזה. וקרעה אותו לגזרים, אז תכתבי את, מלמלתי, חש בניכור המוחלט ביננו, 25 שנים 'בזבזנו' יחד, אבל מה לעשות, אני 'מאוהב באישה אחרת'... והלכתי ממנה.

24 שעות היא בכתה, צעקה, ואז התיישבה לכתוב, הסכם גירושין, עם התנאים שלה, זהו ההסכם היחיד עליו אחתום. עכשיו זה תלוי בך.

בחשש הצצתי בדף, והבנתי שניצחתי, כל מה שהיא ביקשה היה חודש. חודש אחד נוסף של חיים משותפים, בכדי שלא נפריע לתאומים בתקופת המבחנים.... 'שלפחות הסוף' יהיה טוב.

אה, דבר אחד נוסף היא רשמה שם, זה הקפיץ אותי, אבל נראה לי שהמחיר היה שווה את זה: אין לה כל תביעה ממונית אם במהלך החודש האחרון לנישואינו אקח אותה בכל בוקר בזרועותי מחדר השינה אל הדלת כמו ביום חתונתינו...

בקשה מוזרה, והאמת שחשבתי שהיא השתגעה, אפילו ספרתי את זה לאותה אחת 'שאהבתי באמת', אחרי גיחוך קצר היא הסכימה איתי שכדאי לעשות הכל כדי לסיים את זה יפה. וחתמתי על ההסכם

האמת היא שתקופה ארוכה לא חווינו שום מגע פיזי, וביום הראשון הרגשתי לא בנוח להרים אותה מהמיטה לדלת, אבל התרגלתי, וככל שעברו הימים התחלתי להיזכר ברגעים היפים שלנו יחד.

כעבור יומיים אחד התאומים ראה אותנו ואמר: ״ כמה כיף לראות אתכם ככה!״ היא  חייכה, ולחשה לי באוזן: ״ אל תגיד להם כלום בנתיים, זה ישבור אותם

הנהנתי עם הראש אבל בתוכי, כעסתי, הורדתי אותה, היא הלכה לעבודה וגם אני הלכתי לדרכי. לאחר שבוע שאני מרים אותה הייתי פחות נוקשה ומרוחק, יכולתי כבר להריח את הבושם שלה... הסכם זה הסכם, אבל למה שלא אהנה בינתיים... 

ואז התחלתי להסתכל עליה, אחרי הרבה זמן שלא הבטתי בה, הבחנתי שהיא כבר לא כ״כ צעירה, ראיתי קמטים שלא הכרתי שהחלו לצוץ. מבט חטוף בעיניה העצובות הבהיר לי שהיא לקחה את ההחלטה שלי בקושי רב, לרגע הרגשתי חרטה.

לאחר שבוע כבר הרגשתי שהעסק מתחיל לחזור בינינו, מי שנתנה לי 25 שנה מחייה, חזרה לי פתאום לחיים. בנתיים לא אמרתי מילה 'למיועדת'... לאחר שבועיים היא החלה להיות קלה מתמיד, כבר לא התאמצתי להרים אותה... הבחנתי בכך שהיא רזתה, לפני שהרמתי אותה, ליטפתי את שערה והתאום השני אמר בהתלהבות, ״הגיע הזמן שתיקח את אמא בזרועותיך״.

זה נהפך למשהו חשוב בעיניי התאומים. פחדתי לשנות את דעתי אבל כבר לא יכולתי להסתיר, אז אמרתי למיועדת שהיא כבר לא מיועדת, שהתאהבתי באישתי מחדש, יצאנו מהשגרה המשעממת ואני מרגיש שזה לא נכון להתגרש ממנה.

״כשהחזקתי את אישתי בזרועותי, הרגשתי שאני רוצה להחזיק אותה כל החיים", התוודיתי, האמת שעם כל הכאב שלה, היא קיבלה את זה די בהבנה, נפרדנו, בדרך הביתה קניתי זר פרחים לאישתי וכתבתי לה הקדשה מכל הלב:

אהובתי, אני אחזיק אותך בזרועותיי כל בוקר עד המוות!

הגעתי הביתה עם הזר ביד וחיוך, רצתי במעלה המדרגות וראיתי את אישתי במיטה ללא רוח חיים. אשתי נלחמה בסרטן קטלני ואני הייתי עסוק בעניינים מטופשים, לא שמתי לב למה שקורה מתחת לאף שלי. לפני חודש היא ידעה שאלו הרגעים האחרונים שלה, ובגלל זה היא בקשה ממני חודש נוסף, שהילדים לא יזכרו אותנו גרושים.

בזכותה, נחרט בראשם שהייתי אבא ובעל מדהים שאוהב ומעריץ את אישתו... הכל בזכותה. אחרי שהסתלקה ממני היא לימדה אותי שבאהבת אמת לא חשוב הבית, העסק, הכסף - רק האושר!

תעשו לי טובה ותשמרו על הזוגיות שלכם כי כל מה שמתקלקל אפשר לתקן.

שבוע טוב ומבורך, תשתפו, ואולי עוד יבינו את מה שאני הבנתי מאוחר מידי...


- - - - - - -


אני לא מפסיק לבכות מאושר ואסירות תודה על הנס הפרטי שלי, אין לי מושג אם הסיפור אמיתי, המסר בוודאות כן, זהו סיפורי שלי, בז' טבת תשס"ד החלטתי להתגרש מאשתי, במקום לומר לה את מה שכותב המייל אמר לרעייתו המנוחה, אמרתי את המילים הללו למטפל שלי. בחסד ה' הסוף שלנו קצת שונה...

אשתי קוראת איתי את הדברים ושנינו דומעים מהתרגשות.
תודה לך אבא אוהב.
על הכל.

דמעות בעיניים.

אסירותודה גדולה על הפוסט

עיני לחות,מרגש.
זה נשמע מדהים מכדי להיות אמיתי.

וואו
כל כך מדהים
ומעבר להתרגשות מלמד כל כך הרבה
תודה

למורות שאינני נשוי, הסיפור הזה ריגש אותי עד דמעות!!

ישר כח!

נראה לי שאני מבין מה המסר, משהו לגבי התאווה, אם תוכל להגיד מה אתה חושב שהמסר, אסירות, נראה לי שזה יביא תועלת

אסירותודה - ממש מרגש, ממש מרטיט.

נראה לי שהמסר הוא שכל אחד, אבל כל אחד, יכול להגיע למצב בו הוא מתגרש מאשתו או שהיא מתגרשת ממנו.
בייחוד למי שעוד לא עלה לרכבת, אבל גם לכאלו שכבר בתוכנית, אך לא עובדים אותה כמו שצריך.

פשוט מדהים !!!

אכן מרגש אך אודה ולא אבוש, לא הבנתי איך זה קשור אלינו המכורים. אודה מאוד אם מישהו יוכל לעזור לי.

דבוק. דווקא בגלל שאתה עדיין לא נשוי תוכל לעשות מה שאצלינו הנשואים זה יכול להיות קצת מאוחר. ובכל מקרה הרבה יותר מסובך. תודה לבורא שהביא אותך לתכנית לפני הנישואין.

אני דווקא הבנתי שהמסר הוא שהתאווה תמיד תרצה משהו שאין לך בבחינת הדשא של השכן, והראיה שהיא אתה מתבונן יש לך יותר ממה שהתאווה מציעה

לצערי הבנתי את זה מזמן וזה לא הציל אותי.

תודה לכל המברכים, אני רק הבאתי את הדברים ערוכים, עיקרי הדברים אינם שלי. לעניין מה שתמה כנוע, איך הדברים קשורים אלינו המכורים,  אפנה אותך אל סיום הפוסט, אל דברי, מתחת לקו המקווקוו. אל החויה האישית שלי, (אתה מוזמן לקרוא חלק מסיפורי האישי בפוסט 'למה בחרתי בכינוי אסירותודה ככינוי') אני עמדתי להשליך את נישואי לפח בעקבות התאווה, הייתי משוכנע שאני אוהב מישהי אחרת, אשתי נשארה עימי בנס.

ולעניין המסר שאני לוקח מהמייל - המון, אני חושב עליו ללא הרף, לדוגמא, על האישה, איזו אצילת נפש היא, בחכמתה בנתה, את מי שציער אותה כל כך, בעיני ילדיה, או, כמה נוראה היא התאווה המעוורת... את מי שחשב שהוא מכיר במשך למעלה מ 25 בשנים. כמה אנוכי יכול להיות מי שמרוכז בעצמו, הוא לא מסוגל לראות אדם קמל חודש לפני פטירתו... איזו אטימות.

זה אני. ומי שחושב שהוא לא, יתכן, אבל כדאי לו לקבל שכשהתאווה באה הוא עלול להיות שם.

ועוד כהנה וכהנה.

תודה על הדברים, התרגשתי.

באופן אישי קשה לי להתחבר כי גם ברגעים הקשים ביותר, תמיד ידעתי שאשתי היא הדבר האמיתי, וכל השאר זה משהו אחר. אז לא ידעתי איך להסביר את זה, אבל היום אני מבין שזאת המחלה שלי.

אשתי היתה ועודנה הדבר היחיד היציב בחיי, ורק שש שנים אחרי שהתחתנו אני מבין שמה שראיתי בה היה שלווה. התחתנתי איתה רק כי היה לה את מה שמעולם לא היה לי.

אבל יחד עם זה, כשאני חושב על הסיפור - אני בעצם כן דומה. למרות שאני לא רציתי לעזוב, היא היתה עוזבת במוקדם או במאוחר. כבר הגדשתי את הסאה מעל ומעבר, ולא נותר לי הרבה קרדיט, אז רק אלוקים יכל לחולל את הנס שהסוף שלי היה שונה.

אכן מצמרר!

אשא את המייל הזה עמוק בליבי...

תודה.

ברשותכם תובנה נוספת.

הוא לא ראה באשתו אשה אלא תאווה ולכן ברגע שהתאווה התפוגגה הוא מצא אחרת....