בס"ד                                           
הפוסט הזה ישב אצלי על המחשב זמן רב, בזמן האחרון אני חושב, הרבה, יותר מדי, התיישבתי לסיים אותו היום כדי להפסיק להיות בתוך הראש שלי. הוא הולך לבלבל לכם ת'מוח כהוגן, מי שיצליח להחזיק ראש תהיה לו תועלת, ומי שלא, אתנצל בפניו מראש, ואבקש, נא אל תהסס. זרוק.

הנסיון שלי מוכיח - הטמבלים מצליחים, לא בחיים, אלא בהתמודדות מול מחלת ההתמכרות, הם בעלי זמני הנקיון המשמעותיים והמפוכחים ביותר. למה? כי הם טמבלים. הם לא צריכים לחשוב, הם פשוט חולים פחות, חלק נכבד מהמחלה הוא בראש. שלא תבינו לא נכון, על הצד שאינני טמבל לא הייתי רוצה להיות כזה...

זהו למעשה הפרדוקס הרגיל בתוכנית 12 הצעדים. כדי להוכיח כמה אני חכם אצטרך להיות קצת טמבל, להחשף, כי השכל טוען מיד – בשביל מה יא טיפש, זה חכם לחלוק את הסודות שישתמשו בהם מולך בעתיד? הדבר והיפוכו הזה רץ לי בתוך הראש כל הזמן, מיום עומדי על (חוסר) דעתי, אני הולך להרוס לי את החיים כדי להציל אותם. דפוק.

אין מה שתקע אותי בחיים יותר מהשכל, הייתי חייב להקיף ברעיוני כל אפשרות סבירה יותר או פחות, ביזבזתי ללא גבול אנרגיות כדי לחשוב 'כמו', 'להכנס לנעליים של', לכאורה נפלא, כמה אנשים שחושבים על אחרים כל כך הרבה זמן אתם מכירים? לחשוב תמיד על האחר, אה? לא. טעות. זה לחשוב על עצמי. אני מספר לי שכאילו בגלל שזו מנקודת מבט של אחרים זה בסדר. רמאות איומה של תעתועי השכל.

הצרה היא שכשאני 'בתוך' זה, כשאני משתמש בשכל כדי להתנהל, זה הדבר הכי הגיוני, לא רק לי, גם בשביל אחרים, אני הרי מיומן מספיק כדי לתכנן מראש מה יאמר לי ולסגור כל אפשרות לטיעון ממול, וגם אם אתפס בקלקלתי, ימצא משהו שלא חשבתי עליו (נראה לכם?) השכל יהיה שם כדי להושיע אותי. מלך השכל שהכל נהיה בדיבורי. ואין שום דבר שיכול לחדור את ההגיון.

גם לא העובדות, הרי יש לי מספיק שכל כדי להבהיר למה אצלי זה אחרת, מדוע אני שונה. למה התהליך הוא אישי, ובתוך ההגיון העצמי כל קו עקום מתיישר, כל גחמה פרנואידית הופכת לחשש לגיטימי, כל מחווה אנושית סבירה, כמוה כתוקפנות של עריץ חולה שליטה, כשאני 'במוד' של 'שכל', בתוך הכלוב בגן חיות הפרטי שלי, כל הושטת יד נדמית כבננה ההופכת אותי לשימפנז, מכל חיוך ורצון לתמונה משותפת אני חש כדוב מחובק.

השכל והרוח לא הולכים יחד. לא בשלב הראשון שלו, מי שכן נכנע, מחליט בשכלו להיות 'טמבל', יודע שלמוח חוקים משלו שהלב לא יכול להבינו. מי שצועד כהלכה את צעד 2  מכיר בעובדות ולא סומך על עצמו. צועד עם האמונה. מוצא לעצמו 'מייעצים'.

אשתי אומרת שלא כדאי להיות טמבל לגמרי, כי צריך קצת שכל (וס"ד) למצוא את יועץ נכון, רפי שכל לא מסוגלים לפתח חיים רוחניים, זה נכון, ולכן בשלב הראשון אנהג בחכמה, אשתמש בשכל כדי לפטר אותו, אסביר לו בהגיון שכדאי לו לנוח, הוא לא יסכים, מן הסתם יהיו לו טעונים מעולים כנגד. אבל אדבוק  בגרסא הראשונית. אהיה טמבל.

איך עושים את זה? לא יודע בשבילכם, אצלי הבטחתי לו (לשכל) פיצויים מוגדלים.. הוא עשה את החשבון לבד, חודש לשנה כפול כל שנות השימוש... עסקה סופר משתלמת, גם משכורת וגם שנת שבתון. עד הצעד ה 11 שבו השכל יחזור לעבודה.  בדרך כלל הוא הסכים, למה? כי יש לו שכל...

בתוכנית למדתי שמי שיש לו שכל מפטר את השכל.

שנהיה טמבלים.
בהחלמה.

שלום לך אסיר תודה

פוסט מעניין  ,  מנוסח יפה , ואני כבר מכיר את הרעיון שיננו לי אותו לפני שנים.
  ולמי יש שכל?
אם אני וכולנו פה טמבלים

נ.ב. זה עלול להפחיד את האורחים , בדרך כלל אתה כותב רעיונות חכמים

תנוח דעתך, דובי, ההפך, הם ירצו להשתייך לכאן. רק מי שיש לו שכל יכול לעשות איתו את הדבר המועיל ביותר -  לפטר אותו...

תודה רבה. למדתי בקבוצות שהרעיון של הצעד השני הוא הפוך ממה שהוא נשמע. כאשר אני מצהיר שהגעתי להכרה שכח גדול ממני יכול להחזיר אותי לשפיות, אני בעצם מצהיר שאני לא בשפיות בכלל.

שבוע טוב אסיר תודה היקר.

אבהיר לך למה אני מגיב ככה לפוסט.
  כשאתה אומר לפטר את השכל ,  כי השכל שלי דפק, חולה וכו' וכו' . 
ההמשך הוא , לקבל הכוונה ומנת משכל מהספונסר , לא? 
ולצערי הרב הנסיון שלי בעבר הראה לי שזה יכול גם להיות מסוכן ,
הספונסר ההוא לפני שנים לקח אותי קרוב למדרגות הרבנות .
לכן אני בפלונטר .

דובי היקר, אני מבין את המקום הכואב שלך, מכיר אותך ואת הסיפור שלך שנים. אכן, המקרה שלך יוצא דופן. אני מעדיף לא להכנס לדיון אישי כאן, אם תרצה אתה מוזמן לפנות אלי בפרטי.

שלום אסיר תודה .

לא התכוונתי להתחכך , ולהתווכח ,  למרות שזה תחביב חולני משהו אצלי .
פשוט דיברתי מהמקום שלי ,  משהו צרם לי כשקראתי את זה ולא יכולתי שלא להגיב
למרות שאני מאמין באמונה שלימה בדרך , ולא מכיר פתרון אחר למחלה הארורה הזאת (תגובה אחרונה שלי )

תודה אסירותודה על הפוסט הנפלא.

זה הזכיר לי את "נפלאות התבונה" (סרט על המתמטיקאי זוכה פרס נובל פרופ' ג'ון נאש שחלה בסיזוכפרניה).
יש שם קטע בו גו'ן נאש מבין שהוא חולה אך טוען שהוא יכול לפתור את מחלתו בכוחות עצמו.
הרופא אומר לו שאין לו סיכוי כי "זה מתחיל בתוך המוח שלך".
אחרי שניצח את המחלה, וכשבאים לבחון אותו מוועדת פרס נובל (האם הוא כשיר לקבל את הפרס),
הוא מסביר שהוא הצליח לנצח את המחלה רק בזכות "דיאטה" שעשה למוח שלו.

נראה לי שאצלי זה עוד יותר מסובך, לכן אני חייב "לכבות" את השכל כשאני בא לעבוד את התוכנית !!!
אני לא מפטר אותו, אלא רק שולח אותו לחופשה !!!

אני קצת באיחור לדיון אבל בכל זאת מילה.... סורי אני מכור

צעד 5: הודינו בפני אלוקים עצמינו ואדם נוסף על "טבעם המדוייק" של פגמינו.

אני מודה שטבעו המדוייק של השכל שלי זה שהוא פגום עד מאד בדפוסי המחשבה שלו, כל הקלט, עיבוד ופלט שלו נדפקו בהארדיסק.
זה לא שאין לי שכל, זה לא שאין לי מנת משכל ההיפך הוא הנכון, יש לי איי קיו גבוה, השתמשתי בשכל הזה בצורה מעוותת כל כך שכיום הוא פשוט עובד באופן לא טוב.
זהו, זה הפגם שבדבר!!

כעת מה אעשה בעניין? אז כמו כל דבר שרוצים לתקן, צריך להוציא אותו, לבדוק אותו, לגלות היכן הוא פגום ורק אז אפשר לתקן.
מקרוב מידי כשהוא תקוע עדיין באותו המקום אי אפשר לתקן אותו בכלל.
ויתרתי על שליטת השכל שלי בחיי, ויתרתי על כל הקומבינות והמניפולציות הנפלאות שאירגנתי בעזרת שיכלי העקום והתחלתי לעשות מה שאומרים לי.... לאחר זמן מסויים השכל שלי התחיל לדבר שוב בהגיון (מידי פעם), גם אז לא סמכתי עליו אלא הבאתי את דבר השכל לעיון בפני הספונסר והחברים ורק כשהם העידו בפני שהשכל שלי הפעם מדבר באופן מחלים קיבלתי את דבריו.

התוכנית אומרת לי שעם הזמן האינטואיציות שלי יהפכו להיות מחלימים יותר, נראה לי שכשזה יקרה אוכל שוב לפנות לשכלי קצת יותר... מי יודע?!

אוהב
יומחלים

תודה איש בהחלמה.

האמת היא שגם אני חשבתי כך, שעם הזמן אוכל להשתמש בשכל יותר ויותר.
אך בשנה האחרונה,
אחרי ששמעתי כמה וכמה חברים ותיקים בתוכנית,
שגם אחרי שנים בתוכנית, אני לא יכול לסמוך על השכל שלי בכלום !!!
(אולי זו הסיבה שלמכורים למין יש ספונסרים לכל החיים?)

בהחלמה

שלום חברים אהובים. אני הולך ומבין שאחד מהתנאים החשובים בתכנית הוא "לפטר את השכל". www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=2763.0
לצערי, אני מתקשה להבין את משמעות הדבר, ובעיקר את ההשלכות המעשיות שלו.
אשמח אם תחוסו עליי ותכתבו מה משמעות הדבר בעיניכם - בדגש על השלכות מעשיות. כיתבו גם דברים שנראים לכם מובנים מאליהם - מה שמובן לכם כנראה לא מובן לי. אני מבין רק אם מסבירים לי לאט וברור כמו לילד בן חמש.
תודה.

אחרי שברור לי ברמה מוחלטת שהתכנית עובדת. הסתיימה הביקורת של השכל על התכנית.
אז התחלתי לסמוך על הוותיקים, וכמובן הספונסר.
הם נתנו לי עצות מנסיונם. זה היה הפוך מהבנתי אז פיטרתי את השכל.
למשל,
הייתי על טורבו של עשיה. אמרו לי להאט. שאלתי, האם באתי לעולם כדי להאט? לא הבנתי מה הקטע להאט.
הם הבינו אותי היטב. פיטרתי שם את השכל.
אני תמיד הייתי היזם-אמרגן. בכל מקום.
השכל אמר לי שאסור לי להרפות מהניהול. לטובת היקום והאנושות.
התכנית אמרה, תניח, תרפה. אלוקים הוא הנהג.
פיטרתי את השכל...

דוקטור, כתבת?

...

טוב, אז אחרי כמה שבועות אולי הגיע הזמן לפרוש את התובנות שהגעתי אליהן ביחס לשאלה שבכותרת.
תראו, כילד נהגתי לפרק כל דבר שהגיע לידיי. בין אם זה היה עט, שעון, אופניים או צעצוע. ימי החופש הגדול היו מסוכנים במיוחד כי אז הייתי פונה לפרויקטים המעניינים באמת: מיקסר, טלביזיה, מערכת סטריאו, מכונת כביסה. לפעמים התירוץ הרשמי היה שהם מקולקלים ואני צריך "לתקן", אבל הסיבה האמיתית הייתה פשוט סקרנות בלתי נדלית, רצון לגלות איך זה עובד.
כשגדלתי הפסקתי לפרק מכשירים (אם כי עדיין תמצאו אותי מדי פעם מחטט בקרביו של איזה מחשב), ועברתי לדברים יותר מורכבים: אנשים, ארגונים, רעיונות, תיאוריות, תהליכים. כלי העבודה לא היו עוד המברג והפלייר, אלא כלי הניתוח השכליים. כל תופעה שנתקלתי בה חקרתי אותה עד הסוף כדי להבין "איך זה עובד". הייתי מעסיק את עצמי בישיבה בשירותים במחשבה על מכרים שלי והמבנה הנפשי שלהם. אם הייתי נתקל בדרך רוחנית שמושכת אותי הייתי מסתער עליה ולומד כל מה שאפשר כדי להכיר אותה ישר והפוך. נעשיתי מומחה לכל דבר שהכרתי.
היו זמנים שהיה לי קשה עם זה. זה נראה לי אובססיבי מדי. למה אני חייב לשרוף עשרות שעות בחיפוש אחר מצלמה פשוטה? בזמנים אחרים קיבלתי את עצמי: כזה אני, זה מה שמרגיע אותי.
ואז הגעתי לתכנית.
הנטייה הראשונה הייתה כמובן לפרק גם אותה לגורמים כדי להבין "איך זה עובד". זה קרה בשני שלבים: השלב הראשון הייתה בשנה שביליתי בפורום, בלי להשתתף בתכנית. הוצאתי שעות על סוגיות חולה/חוטא, בעיה/פתרון וכו'. השלב השני היה כשה' דחף אותי בחסדו לתכנית: פתאום נדרשתי לעשות כל מיני פעולות, ולקבל כל מיני הנחות יסוד, והייתי מוכרח להבין איך העסק הזה עובד. לא הצלחתי להיות רגוע בכלל, ולמעשה בשבועות הראשונים המוח שלי עבד על פרויקט הפירוק כמעט 24 שעות ביממה (הייתי קם משנת צהריים ומרצה לאישתי תובנה חדשה ביחס לתכנית).
ואז התחילו לרמוז לי, מי יותר בעדינות ומי פחות, שאני צריך לפטר את השכל. זה פוצץ אותי. איך אפשר לעשות בלי להבין? השכל שהיה עבורי שותף נאמן כל כך כל השנים, שעזר לי (באמת!) לצלוח כל כך הרבה משוכות – פתאום לפטר אותו? וזה רק הלך ונעשה יותר קשה, כי פתאום שמעתי אנשים אומרים "השכל החולה שלי" והבנתי שמצפים ממני לחשוב שהשכל שלי חולה, שהוא אשם בצרה שאני שקוע בה, שהוא הבעיה שלי!

אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל אני בר מזל גדול. ה' מאוד אוהב אותי. הוא שלח לי חבר שעזר לי לראות את הדברים בצורה יותר בהירה. כמובן, הדברים שלהלן הם באחריותי בלבד ולא באחריותו.
קודם כל, אני לא מוכרח לחשוב שהשכל שלי חולה. יכול להיות שהשכל שלי אומר לי את הדבר הנכון לעשות, אבל הרצונות שלי דוחפים אותי לכיוונים אחרים. אני לא זוכר שקרה שחשבתי שהתאווה היא הדבר הנכון והאמיתי עבורי. הבעיה הייתה תמיד שלמרות שידעתי מה נכון (לא בכוחי), בפועל עשיתי ההיפך, וזה כאב מאוד.
אבל, וכאן מגיע האבל הגדול: יש לי בעיה קשה באיזון בין השכל לכוחות האחרים שלי. מזמן אמרתי לאישתי שלא אכפת לי אם ישימו את המוח שלי בצנצנת ויחברו אותו ליציאות יואסבי, רשת, מסך ומקלדת. אני מוכן לוותר על הגוף הזה עם הצרכים המפגרים שלו – שינה, אוכל, פעילות גופנית – ועם הצורך לכוונן כל הזמן את שפת הגוף שלי (בשביל זה מספיק סמיילים ,לא? ). אז כן, יש לי בעיית איזון. ויכול להיות אפילו שבעיית האיזון גורמת לי לתאווה. אם אני מזניח כל כך את החלקים האחרים בחיים שלי, ומתייחס רק לשכל, הם מוכרחים להתפרץ איכשהו, לא?
ויש כאן עוד עניין: יש סיבה שחשוב לי כל כך לפרק את התכנית לגורמים. אין זו סקרנות גרידא. חשוב לי לדעת שאני נמצא במקום מושלם, עם אנשים מושלמים ותכנית מושלמת. פחות מזה לא מתאים למושלם שכמוני. לכן אני חייב לעשות בקרת איכות מתמדת לכל מה שזז. ראיתם מה זה? אפילו פגמי האופי שלי מושלמים: אני בא לתכנית שכל כולה עוסקת בכמה אני פגום, ומחפש שלמות... עכשיו, ברור שאם אני חושב ומנתח בלי הרף, אמצא בעיות, אמצא דברים שאולי יכולים להיות אחרת. אבל גם אם כן, אז מה? זה לא שיש לי תכנית טובה יותר שעומדת בתור כדי שתזכה שאנסה אותה...
החבר אמר לי: אתה ניגש לתכנית כמו אציל מעודן, עטוי כפפות לבנות וצחות, נוגע בעדינות ומסרב להתקרב למה שדוחה אותך, בוחן כל דבר בזכוכית מגדלת ומחליף דעות עם עמיתיך המלומדים על התופעות המסקרנות שמתגלות כאן (נא לקרוא במבטא ייקי). כנראה שלא באמת כלו כל הקיצין עבורך. כנראה שאתה לא לגמרי חסר אונים, אם אתה מביא אתך כל כך הרבה אונים שכליים לתכנית. אולי תנסה, אמר לי החבר, לעבוד בתכנית כמו איכר עב גוף וטיפש? יש פה שדה, יש פה מחרשה, צריך להתחיל לחרוש, כי אחרת אתה מת. אולי תפשיל שרוולים ותתחיל לעבוד במקום לנתח כל כך הרבה ניתוחים? תראה, אלה שלפניך בשדה לא נמצאים שם כי הם שאלו הרבה שאלות, אלא כי הם פשוט עבדו.
אתה לא מוכרח לחשוב שהשכל שלך חולה, אמר החבר, רק להכיר בחוסר האיזון בינו לבין הכוחות האחרים. השכל הוא מומחה ביצירת פחד, כי הוא יודע להמציא את כל התרחישים השליליים האפשריים, כדאי לקחת אותו בעירבון מוגבל. זה בסדר לזרוק לו עצם מדי פעם, זה בסדר לחשוב על התכנית, כל עוד השכל הוא לא הפריזמה היחידה שדרכה אתה חי ופועל.
אז זה עזר לי להירגע קצת. להבין שהסוגיה האמיתית היא לא האם התכנית נכונה והגיונית, אלא האם אני מוכן לתת בה אמון. והתשובה לזה היא חד משמעית: כשאני רואה את ההחלמה המופלאה של החברים פה, כשאני רואה את הנסים שה' כבר עשה לי, אז ברור שאני נותן אמון. יש לי שאלות על התכנית? יבוא זמנן. אולי אצליח לפתור אותן ואולי לא. וזה לא נורא אם לא. מעדיף להיות נקי עם קושיה על התכנית מאשר משומש כי לא מצאתי תכנית נטולת קושיות.
יותר מזה, אני מתחיל לחשוב שאולי השאלות הן המתנה שלי מאת ה'. הן ההזדמנויות שלי לדלג מעל כל המחסומים ולפנות אליו שירפא אותי, אפילו שלא מגיע לי, ואפילו שזה לא הגיוני, ושבדרך הטבע אין סיבה שזה יעבוד. כדי לקבל נס אני צריך להסכים להרפות קצת מהחיים המתיימרים-להיות-הגיוניים שלי. אני מוכרח נס. יהי רצון שאזכה להרפות.

דוקטור -אתה פשוט כשרון קומי מבוזבז
(בעצם אולי לא -אני לא יודע מה אתה עושה למחיתך)
צחקתי כל הדרך