שוב ושוב אני חוזר להיות מוטרד מהקטע השני של הצעד הראשון בו אנחנו אומרים: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו. כי באמת לא נראה לי שכל כך אבדה לי השליטה על החיים, ובתכל'ס אם רק יקחו ממני את התאווה - אהיה שמח ומאושר. אבל כשאני כנה עם עצמי נראה לי שזה דומה לילד שלא יכול להיפרד מהמוצץ, וכולם בטוחים שהוא פשוט לא יכול להימנע מהרגל רע, ולא מבינים שהמוצץ כאן בגלל שהוא הדרך שלו לברוח אל עצמו. רק כאשר לוקחים לו את המוצץ ופתאום הילד מתנהג בחוסר שקט, מבינים שהתמונה היא הפוכה מאיך שהיא נראית. הילד לא מסוגל להתמודד ולכן משתמש במוצץ. הבעיה היא פנימית, והפתרון הוא חיצוני.
אז מה זה אומר במקרה שלי? זה אומר שאני לא יודע להתמודד עם מצבים שונים בחיים, ולכן הדרך היחידה שלי היא לברוח אל התאווה. וזה אומר שאין לי בכלל בעיה עם תאווה, אלא יש לי בעיה בחיים עצמם. אז אולי היו צריכים לכתוב את הקטע הזה הפוך: "הודינו כי אבדה לנו השליטה על חיינו וכי אנו חסרי אונים מול התאווה". ולמרות שאף פעם אי אפשר לומר מה נולד קודם הביצה או התרנגולת, בפועל המצב כיום הוא שהבעיה שלי היא קודם כל החיים עצמם ורק אחר כך התאווה. (למרות שייתכן שבמקור נפלתי אל התאווה בטעות ומשם התפתחו בי חסכים אותם מילאתי בצריכת תאווה גדולה יותר שהביאו חסכים גדולים יותר וכן הלאה).
וזה אומר שכל זמן שהכניעה שלי תהיה רק מול התאווה - אני אשאר בדיוק במקום שבו אני נמצא ולא אצליח להתקדם. בא נאמר שאני נכנע מול התאווה ומבין את העוצמה שלה ויודע שאני לא מסוגל להתמודד מולה. אבל כאשר אני נמצא בסיטואציה בעייתית, אין לי שום דרך להתמודד עם המצב חוץ מאשר הבריחה אל התאווה. אז לא משנה שאני יודע שזה רע ולא משנה שאני יודע שאני חסר אונים, בשורה התחתונה אני אחזור אל התאווה ככלב השב על קיאו כי לא פתרתי את הבעיה עצמה.
אין ברירה. כדי לזכות בשחרור וכדי לתת מקום לחסד אלוקים שייכנס לחיי, אני חייב להכנע על כל החיים. לא רק להבין שאני חסר אונים מול התאווה, אלא להתחיל לראות את כל המקומות הנוספים בהם אני חסר אונים לחלוטין. כאשר מתחיל חשבון הנפש הכנה, מתגלים מצבים רבים בהם אני חסר אונים ולא יודע איך מתמודדים איתם נכון. זה לא חייב להיות הדברים הגדולים של החיים, יכול להיות שזה דברים קטנים ופשוטים בהם אני מאבד שליטה. לדוגמא כאשר הילדים לא רוצים ללכת לישון ואני לא מסוגל להתמודד איתם ומגיב באימפולסיביות, ורק אחר כך אני מצטער על הדרך שבה אני מתנהג אליהם.
ורק מכאן אפשר להגיע לצעדים השני והשלישי. "החלטנו למסור את חיינו להשגחת אלוקים", זה לא "החלטנו למסור את התאווה שלנו להשגחת אלוקים". אלו הם שני דברים שונים בתכלית. אין שום סיכוי בעולם שאתן לקב"ה את החיים שלי באופן מוחלט, אם לא אגיע למסקנה שאני מנהל גרוע. כל זמן שאני משוכנע שהכל בסדר ואני כמעט אלוקים בעצמי, לא אתן לו את המקום ליד ההגה ואמשיך לנסות ולנהוג. אבל כאשר אפקח את עיניי ואראה שכל פעם בה אני נוהג מסתיימת בתאונה, אז אוכל להתחיל לבקש נכונות למסור לו את חיי - כל חיי
