ברוך הבא.
אני לא יודע מה הביא אותך לכאן, אבל אני יכול לספר לך מה הביא אותי.
אותי הביא - לא תנחש, הריח.
אני זוכר את עצמי יושב בחמש לפנות בוקר, ושוטף את הידיים בסבון פעם ועוד הפעם ועוד פעם - שהריח הזה לא ידבק בי.
הריח של האחרי, התיעוב הזה, שמכה. בוגד, אשתך ישנה חמש מטר ממך, שוב שוטף ידיים. ולפני יומיים...שוב שוטף ידיים.
והרי אני הרוג מעייפות...למה? איך? איך הרסתי שבועיים? זהו, הפעם זה הסוף.
נזכר בפעמים הקודמות שאמרתי את זה ומחייך חיוך מריר, שוב שוטף ידיים.
והריח נשאר.
אני מפחד שאשתי תגלה אותו, את הריח הזה שלי. פעם חשבתי שהשערות שיש לי על הגוף מהוות ראיה לכך שאני פעיל הורמונלית, באותו הפעם - חשבתי על הריח הזה.
הריח שמסגיר מי אני באמת, שמצליח לחשוף מבעד לזהות היפה שלי, עובדת ה', מי אני ולאן אני שייך.
אני שונא אותו, זה לא אני אני צועק במחשבתי ללא מילים, העיניים לפתע דומעות. אבא, מה אתה רוצה שאני אגיד לך? שאני לא אעשה את זה שוב? הרי שנינו יודעים שאני לא עומד במילים שלי.
יאוש.
עייפות
תסכול.
יאוש
ושוב יאוש
שנאה.
תיעוב.
דחייה עצמית
פחד.
***
לפני שבועיים ויומיים, חודשיים ושנה הייתי שם, בגיהנום הרגשי הזה,
לפני שלושה חודשים ושנה - נכנסתי לשמור עיניך לראשונה.
מצאתי כאן תקווה.
כן חבר יקר, הבנתי שאני לא לבד. גיליתי שיש איתי עוד אנשים. להפתעתי לא כולם שייכים למגזר שלי, גיליתי שהם מבינים אותי. שהם מכירים את הסירחון הזה. נדהמתי בעיקר מכך שהם לא מתרגשים ממנו. הם מריחים את האמת שאני כל כך טורח להסתיר ולהכחיש ביום יום, ואומרים לי: נתן במתנה - אנחנו גם היינו שם, תצטרף אלינו, יש תקווה.
מצאתי בפורום הזה - משפחה. משפחה בה לא משנה לאיזה נתיב אתה הולך, לא משנה באיזה גיל אתה, לא משנה מאיזה מגזר אתה - יש לך מקום כאן. וכמו במשפחה, פתאום גיליתי שיש לי אחים גדולים - אנשים שיש להם את הדבר המרכזי עליו חלמתי - קבלה עצמית, שלווה, אנשים שאני נדהם מחדש כל הזמן כשאני רואה ושומע אותם מדברים כאנשים 'אשר רוח בהם', מכיוון שהסיפור שלהם הרבה יותר גרוע משלי. וכשאני אומר הרבה יותר גרוע - אני באמת מתכוון לכך. אנשים שהדיבור שלהם, הניסיון שלהם, הקבלה העצמית שלהם, גורמת לי להתחיל להאמין שאולי יום אחד - אני אפסיק לשנוא את עצמי, שאולי יום אחד, אם אלך מספיק זמן ועם מספיק מאמץ בדרך שהם הלכו בה - גם אני אוכל להסתכל במראה, ולהגיד לעצמי: נתן במתנה, אתה אדם טוב, ובפעם הראשונה לא רק להסתכל אלא גם להריח.
קשה לי לתאר את עוצמת הרגשות שחוויתי בימים הנוראים האחרונים, בהם התחלתי לטעום מטעמה של הקבלה העצמית.
קשה לי לתאר את הכנות בה אני יכול להסתכל כיום בעיניים של אשתי, ולהבין שהיא מריחה את הריח הזה, ומקבלת אותו.
קשה לי לתאר עד כמה השיתוף כאן בפורום אפשר לי לרכוש חברים חדשים, משפחה חדשה, אשר כל כך דומים לי למרות שמבחוץ הם כל כך שונים.
אני, באופן אישי, התחברתי.
מצאתי כאן את ביתי.
וכאן, חבר יקר, אני מבקש ממך, ומכולנו בקשה:
המילה הכתובה מטעה. אם הדיבור מגלה טפח ומסתיר טפחיים, המילה מגלה זרת ומסתירה 'אמה' (בשיעור חזו"א).
לפעמים כשתכתוב משפט מאוד סתמי, איזה דבר תורה או חידוש ברוחניות, לא יקראו אותך כמו שצריך - לא יבינו עד כמה אתה מרגיש חשוף בכל משפט ומשפט. יחשבו שבאת להטיף, יחשבו שאתה לא סובל. יחשבו שאתה לא 'חלק מאיתנו'. כן, זה לא פשוט, זה קשה.
הצורך להיחשף מבחינה רגשית הוא תובעני מאוד, להסכים שאחרים יריחו את הריח הזה...
ולהפך, לפעמים אתה תגיב בלב מלא חמלה, או שתגיב בסערה רגשית חזקה, ולא יתייחסו אליך כפי שקיווית.
זה יכול לקרות. זה קורה וזה קרה.
אני מבקש ממך להצליח לקרוא בין השורות, בין השורות של עצמך, ובין השורות שלנו.
לקרוא את הפחד, את היאוש, את המצוקה, את התקווה שאף אחד לא מעיז לומר וכולם מדברים על 'רק להיום', את חוסר האמון, את ההפתעה, את מכלול הרגשות שכל מי שנכנס לכאן מביא איתו.
לקרוא, להבין, להפנים, ולהגיב ממקום של חמלה.
רק מהמקום הזה, אפשר להבין מדוע צריך את 'למען הסדר הטוב', שעוזר לנו לשמור על כללי היסוד של הבית.
רק מהמקום הזה אפשר להבין שאנשים שנכנסים לכאן, באמת פצועים, באמת במצוקה, וכמו כל אדם שפגוע מבחינה רגשית - לפעמים גם באמת מגזימים.
ברוך הבא, מקווה שהאנרגיות הרגשיות שמסתובבות כאן בפורום לא ישתקו אותך, מקווה שתצליח להתבטא, לתת צורה וסגנון לרגשותיך באופן שאצליח לזהותם. ואם לא - אנא, גלה הבנה וסבלנות.
***
אני, קיבלתי כאן את חיי במתנה.
אני מקווה שגם אתה תמצא כאן את ביתך, תעניק לי מאיכויותיך, ואולי - כשתגלה את הריח הזה, שאני לא מצליח להסתיר ולא תברח - תעזור לי להאמין שגם אני, עם כל החושך שבנשמתי, ראוי להיות בן של אלוהים.
אוהב
נתן במתנה
