מפיצול לכניעה (או: מהו ה'צעד 1' שאופייני דווקא לחברי שמור עיניך)
פוסט זה ממשיך את הפוסט 'מפיצוי לפיצול'.
www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=3359.0
***
לפני מעט יותר משלושה חודשים ושנה, נכנסתי לראשונה ל'שמור עיניך'.
כעבור שבועיים, התרסקתי וזעקתי בפוסט נרגן: למה לעזאזל אני פורץ את הK9 שהתקנתי בעמל כה רב לפני שבוע וחצי.
מאז, בחסדי ה', לא מובן מאליו, זכיתי למתנת הניקיון.
בפוסט זה ברצוני לתאר שני רגעים שהפכו עלי את עולמי, כפשוטו.
להבנתי, רגעים אלה מאפיינים את התהליך שעוברים רבים מהבאים בשערי הפורום שלנו (ועוד אכתוב על כך בהמשך בעז"ה), ועל כן ראויים הדברים להיכתב
***
זו ההודעה שכתבתי ב15/03/2012 בשנה שעברה
"אתמול נפלתי. על פירצה קטנטנה. למה לעזאזל הK9 חוסם רק 99%, למה אני מצליח למצוא את האחוז שלא חסום?
והוא עוד שלח לי עזרה, טלפון מחבר טוב בדיו בזמן. אבל לא. אני מתעלם.
מוטי, כמה יש עוד לספירת החומר? אני מצטרף. "
אני זוכר את המצוקה של אותם הזמנים. כבר התחלתי לעלות על הרכבת, הבנתי שיש דרך, התרגשתי מסיפורים של אנשים אחרים. עוד לא היו אז קבוצות טלפוניות אבל הפורום היה פעיל ויומיומי. ביליתי בו הרבה זמן. למה זה קרה?
אנסה לתאר את ההקשר בו הייתי בתחילת דרכי.
כפי שציינתי, סיפרתי לאשתי על הבעיה שלי בחודש אלול, לאחר חודש של נקיות בבחינת 'שריר' (באותה התקופה, כפי שציינתי, לא הכרתי את התוכנית ולא ידעתי את הסיכון והרגישות שנדרשת, מה גם שבתום ליבי חשבתי שהפעם זה באמת מאחורי). אל 'שמור עיניך' נכנסתי רק בחודש אדר.
מה עבר עלי באותה חצי שנה?
באותה התקופה חייתי בהכחשה מוחלטת של האופי של הבעיה שלי.
חשבתי שאם אמלא את חיי בתוכן חיובי הדברים ייפתרו; חשבתי שאם אחסום את הפרצה הענקית של האינטרנט שפתאום נכנסה לחיי עקב מעבר הדירה שלנו, הדברים ייפתרו; חשבתי שהבעיה היא לא אצלי. חשבתי שהבעיה היא 'בהקשר', בחוסר התכנון, במציאות חיים לא מאוזנת (בין הזמנים וכו'); האמנתי שהפעם, אחרי יום כיפור, אוכל לתפוס את הגל ולהמשיך הלאה.
כצפוי, ציפיותי התבדו. מצאתי את עצמי פעם אחר פעם זועק בתסכול: איך רצתי מבית המדרש אל הבית? איך לעזאזל אני יודע את קיצורי הדרך האלה לאתרים שהם לא ממש...איך למרות שביקשתי מאשתי לקחת את הבטריה של המחשב שלה כי היה לה קשה לחסום אותו, היא שכחה...
בשלב מסוים התביישתי לספר לאשתי, שלא תרגיש אשמה.
את הכנות והקבלה החליפה הבושה.
הנגישות החדשה שלי לאינטרנט החזירה פנטסיות ישנות-חדשות, כבר לא הסתפקתי בסרטונים עלובים, הייתי צריך את זה חזק יותר. העולם של הצפייה הישירה, אותו חסמתי בשנתיים האחרונות של השימוש שלי, נפתח במלוא עוצמתו.
השתכרתי.
הרגשתי נורא. חציית הגבולות לוותה בתחושת בגידה, זו לוותה בתחושת לכלוך. סיאוב.
הרגשתי שהעסק מתחיל להתפרק.
אני זוכר שאשתי אמרה לי פעם, בתסכול: נתן במתנה, אתה באמת חושב שזה עוזר שכל פעם אתה חוסם עוד אגף?
לא עניתי לה, אבל המשכתי להכחיש. באמת חשבתי שזה יכול לעזור.
חסמתי, ופרצתי. נתן במתנה של החסימות היה יסודי, אבל כפורץ הייתי טוב יותר.
הגבולות השמורים היטב, בין האישיות עובדת ה' שלי, לאישיות שבוהה בתשוקה ובלב פועם בתקווה שהפעם ארגיש באמת את ה...הלכו ונסדקו.
רגע המשבר, היכן שהוא בראש חודש באדר תשע"ב, לא היה רגע השיא של השימוש שלי. באותה התקופה כבר ידעתי שיש 'שמור עיניך', אבל חשבתי שאין לי כרגע זמן. אני עסוק בישיבה, בדיוק באמצע כתיבת מאמר...אבל המכה שחטפתי ממנו, תחושת ההשפלה ואובדן הדרך, דחפו אותי להבין שזהו. אני לא יכול להדחיק יותר. ההכחשה נעלמה.
אבל את המכה הסופית חטפתי באותה הנפילה אחרי שבועיים.
שם, קיבלתי את ההבנה שאני לוקח איתי עד היום - הבעיה אינה שהאינטרנט לא חסום. אני באמת יכול לפרוץ כל חסימה שארצה. הבעיה היא בי.
אני הבעיה.
אי אפשר יותר להכחיש. זהו. משלב זה, הקואורדינטות של החיים שלי השתנו. 'נתן' של הפורום, ולאחר מכן של הקבוצות הטלפוניות, נעשה כרטיס הביקור האמיתי שלי. 'נתן', האדם שמבין שאין ברירה. אי אפשר יותר לקוות שהדברים יעברו לבד, אם רק...צריך באמת לקחת את עצמי בידיים.
אני חייב להודות שההבנה הזו הייתה כואבת. כל חיי התפללתי לרגע בו אתחיל באמת את הפרויקט של החיים שלי, כל חיי אמרתי לעצמי שברגע שרק אפסיק לחטוא (לא העזתי להגיד על עצמי שאני 'מאונן', זו מילה גסה...), אז הקב"ה יראה מה באמת אני שווה. לא קיבלתי את העובדה שאני צריך תיקון ארוך מ'מינוס' ל'אפס', רציתי לעלות מ'אפס' ל'אחד'.
קיוויתי שאם אעבוד מספיק על ה'אחד', ה'מינוס' יעלם לבד.
להסכים להזדהות עם התווית של עובד על 'שמירת העיניים'? ובאופן אישי יותר: להסכים להזדהות עם ארגון באוריינטציה חרדית מעט? להסכים לקבל את העובדה שאכן, לא משנה מה אנסה לעשות ברגעים של צלילות, יהיו רגעים אחרים, ובהם אין לי שליטה?
זה היה כואב.
אני זוכר מאותה התקופה בעיקר פחד. הרבה פחד. פחד לדבר בטלפון, פחד להזדהות. פחד שיכירו אותי. פחד במפגש הראשון, שאסמיק מבושה ברגע שיראו שגם אני 'חלק מהבעיה'. פחד מאשתי.
כיום אני מבין שהפחד המרכזי שלי היה - לקבל את העובדה שאני אכן צריך טיפול שורש, ולא סתם טיפול שורש במידת הגאווה או הכבוד, טיפול שורש בנושא שאני חושב שהוא הנושא הכי מגעיל בעולם - בצפייה שלי בפורנוגרפיה, בבהמיות בה אני משמיע קולות כאשר אני באמצע התקף, בסיאוב הזה. להסכים לדבר על זה, זה כואב. מפחיד. מאיים. מלחיץ.
בחסדי ה', התחלתי לעבוד. באותה התקופה, אבא שבארץ (אה..כן, הוא גם בשמיים) העניק לי 'זמן של חסד' - מכיוון שהעבודה שלי לא הייתה מתוך עמדה של כניעה מוחלטת, את זו קיבלתי רק כעבור כחודשיים, לאחר ששמעתי באוזני, בקבוצה חיה, את סיפורו של סוד הכניעה.
בשל האריכות, את אותו הרגע, אחלוק בעז"ה בפוסט נפרד בהמשך השבוע.
אוהב
נתן במתנה
