לרבים מאיתנו אין מושג מה קורה לקרובים לנו במיוחד אצל נשותינו, סיפור שהתפרסם לפני כמה שנים בעלון של SA בישראל יכול לעזור מאוד להוציא אותנו מעצמנו, לגרום לנו להבין קצת ממה שקורה שם. קיבלנו רשות לפרסם אותו ככתבו וכלשונו. שימו לב הדברים ארוכים ולא פשוטים.
=======
שלום, שמי... ואני אשת מכור.
כבר הרבה זמן שאני חושבת להעלות דברים על הכתב, משתי סיבות עיקריות , האחת: בשביל חברותי, לא תמיד יש לי את הזמן בקבוצה לומר את אשר על ליבי, לחלק מפגישות אני מגיעה כל כך עייפה מעמל היום עד שגם כשיש לי את הזמן אני מעדיפה לשתוק כי אין לי אנרגיות כדי לדבר, אבל אני צריכה לדבר, יש לי המון לומר לכן, וזו במה מסודרת וראויה, שתחבר אותנו הנשים אחת אל השניה בבחינת חצי נחמה... הסיבה השניה, היא בשבילכם, המכורים, יש לנו הנשים תחושה שאתם קצת מרוכזים בעצמכם... שלא ברור לכם מה קרה לנו בזמן השימוש שלכם, וכדאי שתדעו, כי אולי שאחרי שתשמעו את מה שיש לי לומר, גם אם זה לא ימנע מכם לחזור לשימוש, יש סיכוי שתחשבו ואפילו לשניונת, על זאת שאיתכם, על מה שקרה-קורה לה, יתכן שתצליחו לגייס מעט חמלה ותחליטו לפנות לכח עליון... אני כותבת את החויה האישית שלי, היא לא מחייבת אף אחת, אני מקוה שתהא לתועלת, אינני מתכוונת לפגוע כלל בשום אדם, והנני תחינה ותפילה שהמילים היוצאות מהלב יכנסו אל הלב. לפני שתקפצו להסקת מסקנות אבקש שתקראו הכל! מתחילה ועד סוף.
"כי הנה החושך יכסה ארץ" - בום אדיר שמחרב את כל עולמי!
תמיד כשקראתי בספרים "שהלב החסיר פעימה" זה היה נשמע לי משהו מאוד רומנטי, לא ידעתי איך זה מרגיש באמת, אבל כשנודע לי, שאותה דמות שכל כך נקשרתי אליה והערכתי אותה, שבעלי, היה שייך לעוד נשים חוץ ממני, הלב שלי החסיר פעימה, ויותר מאחת, וזה הרגיש גרוע! גרוע ממה שאני מסוגלת להעביר באמצעות מילים, האמת היא שלא הבנתי את כל המשמעויות מיד בהתחלה, וטוב שכך, נבוך ומבוייש הוא התוודה על הגרועים שבסיוטים שלי, ככה, בבת אחת הוא חשף אותי לזוועות שלא ידעתי שקיימות, תחושת הגועל והסלידה שמילאה אותי, הפחד הקר שחילחל לתוך ליבי, הבלבול העצום של מה יהיה, התסכול הנורא, שאין לי עם מי לדבר, כי אם אומר משהו למישהו במשפחה שלי, אהרוס כל סיכוי שהם יקבלו אותו, הכל סגר עלי בבת אחת, ואז, ההבנה הפתאומית של כל ההעלמויות חסרות הפשר שלו בשעות לא שעות, כל אותם עיכובים מחוייבי המציאות... כל התירוצים העלובים וההסברים המפוקפקים קיבלו משמעות אמיתית אחת, הוא שקרן נאלח! בוגד מהסוג השפל ביותר שיש! אני לא יכולה להאמין לשום מילה שלו! השלב הנוסף היה עלבון צורב וזעם טהור: את הכסף שלי! שאני הזעתי עליו, שהרגתי את עצמי בשבילו, הכסף שההורים שלי נתנו לנו כי הם חשבו שהוא בן תורה, הוא לקח בשביל המאהבות הזונות (הפרוצות) וכל ההשתוללות חסרת הרסן הזו, לא יכולתי לשאת את המחשבה שכל זה התנהל מתחת לאף שלי, שהוא היה עסוק יומיום בלהוליך אותי שולל באופן תמידי ואני טיפשה שכמותי האמנתי לו, האמנתי בו, תחושת זעם שבה ועטפה אותי על כל רגע ששחזרתי מהחיים המשותפים שהיו לנו עד שהוא ניגש אלי, כל משפט שלו, כל חיבוק, כל נשיקה, זה, בטח בגלל שהוא הרגיש אשם... ואת זה הוא אמר בגלל שרצה שאחשוב כך... את המתנה הזו הוא הביא לי לפני שהוא הלך אליה, או אחרי שחזר ממנה...
רצתי כאחוזת תזזית לשידה שעמדה בין המיטות שלנו ובידיים רועדות קראתי ואז קרעתי את מכתבי האהבה שכתב ליום הנישואין וההולדת שלי, רמאי, זעקתי אין אונים אל תוך הכרית הספוגה בדמעותי, איך יכולת? שאגתי בנהמת ליבי, כמה טוב ניסיתי לעשות? מה לא היה בסדר, למה לעזאזל עשית את כל זה? מה קיבלת שם שאני לא נתתי? אני אשמה, זחלה לאט מחשבה מפחידה נוספת, הכל בגללי...ששש, מיד השתקתי אותה זה הוא, הוא הרע שהתאכזר אלי, הוא הרס כל חלקה טובה בנישואין שלנו, והיו לנו חלקות רבות כאלו, וכששאלתי, כשהתחננתי שיסביר, שיאמר, שיגיד שזה לא נכון, הסבר אחד יש לו, "אני חולה" אבל תדעי ש, שיש לך בעיות, גם... ------ זהו, אני נטרפת לגמרי! הרגשתי שאני מאבדת לחלוטין את שפיות דעתי, עוד רגע יקשרו אותי למיטה בתוך כתונת משוגעים, רופא בחלוק לבן, חמור סבר יקח מזרק גדול וישכיח ממני את הכל, אצלול אל תוך חשיכה סופית------ אחרי שסדרתי קצת את הנשימה, צרחתי, אתה שפוי? אתה הולך לזונות, ולי יש בעיות?! חצוף! אין לך שום גבול! כנראה שהפרצוף הסגול שלי הפחיד אותו קצת, כי ראיתי את העיניים שלו רצות מצד לצד והוא אמר לי תראי, אני לא יודע על זה הרבה אבל ככה הסבירו לי שָם, "הַשָם" הזה גם משגע אותי, יושבים כמה סוטים, ובשביל להסביר לעצמם למה הם עשו מעשים שלא יעשו, מעלילים על נשותיהם האומללות שיש להן בעיות... כאילו שזה עונה על משהו, "חולה", ולכן הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו?! "המחלה" שלו (לקח לי המון זמן להבין ולהפנים שזאת אמת! מחלה! בלי גרשיים ציניים) ריסקה לי את כושר השיפוט, לקחה ממני את היכולת להחליט לטווח ארוך, ידעתי שאין שום סיכוי שאצליח לקבל החלטה אמיתית ונכונה לי ולילדים כשאני בתוך מערבולת רגשית שכזו, אני לא יכולה להחליט להיות חלק ממנו, הוא פצע אותי אנושות, אבל גם אני לא יכולה להחליט כרגע לקום וללכת, לא בגלל שזה לא הדבר הנכון, מי יודע, אלא בגלל שזו לא צורה, ככה אני לא רוצה לקבל את ההחלטה החשובה בחיי, אז נשארתי...
וערפל... - תחילת הדרך, בלבול, חוסר יציבות ותנודות עזות ברגשות.
בלבול ועוד בלבול, ואחרי זה עוד בלבול, יש קטע בספר הלבן שמתאר איך מכור בתחילת הדרך כל כך מבולבל ומוקף בערפל סמיך עד שהוא נאלץ לפסוע לרגעים רק אחרי רגלו האחרת, פשוט כך, רגל ואז עוד רגל, מאוד הזדהיתי עם התיאור הזה, כי שם אני הייתי, מצד אחד רגעים מיוחדים של זוגיות והורות, ומצד אחר חשתי 'כחיה פצועה', אין לי מושג מה יהיה המצב רוח שלו בעוד רגע, שניה הוא צוחק מבסוט כאילו סתם חלמתי חלום רע, רגע אחד אחרי זה הוא מסתגר באמבטיה-חדר שרות- מרפסת, ומודה "בחוסר אונים"... משתף את כל העולם בפרטים הכי אינטימים שלנו, מציג אותי כמטומטמת חדלת אישים שכל מטרתה היא להכפיש אותו ואת כל המכורים המקסימים החברים הנפלאים שלו, ואני חייבת לסתום את הפה, לנשוך את הלשון עד זוב דם, כדי לא לפגוע במעלת כבודו, רגע אחד אנחנו אוכלים ארוחת ערב מקסימה באוירה נעימה, באמת, ואז "השד" הזה משתלט עליו שוב: את לא... ולא... ולא... ואני, נדהמת, רצה לחדר, פורצת בבכי, שואלת את עצמי, שוב פעם, בפעם המליון, בשביל מה לי כל הדבר הזה, אבא שבשמים מה אתה רוצה ממני, מה עשיתי שככה יעדת לי, אני באמת צריכה להיות כאן?! אני לא מסוגלת לומר לידו מילה! כל פיפס הכי קטן מטריף אותו, וכשאני מנסה להתחיל להציב גבולות, ביחס לאיך שאני רוצה שהוא ידבר אלי, וכשאני לא מוכנה להיות יותר שטיח, "שק האיגרוף שלו" הוא טורק דלתות צועק כמו משוגע, ונראה כמו מישהו שעוד שניה מתנפל עלי באגרופים קמוצים, ואני נהפכת להיות אשמה בכל הצרות שהיו ויהיו לו עד סוף כל הדורות!
והקטע הכי פסיכי, הוא שכח מה הוא עשה לי! הפרא אדם הזה אומר לי שיש לי בעיות, ושכדאי שאטפל בהם... ואני מצדיקה אותו! בתוך תוכי יש קול שאומר וואי, זה בגללך... אם תעני לו הוא יפול... ואני מפחדת! רוצה בשבילו טוב, מבינה שהוא סבל שם, אבל לא יכולה יותר! מרגישה כאילו הכל סוגר עלי, ורוצה לצרוח מהנשמה, די! מה זה הטירוף הזה, אני המסכנה, אני המבויישת! הבודדה! בי פגעו, זה לא צודק! ואז, הוא בא, בפוזה דומה לפעם ההיא, כשהוא סיפר לי על הכל, מסמיק נבוך מבוייש, קולו רועד מחוסר ביטחון, מחליף משקל מרגל לרגל, מתנדנד ואומר: אה, רציתי, זאת אומרת, ש... היה כדאי שהייתי אומר את הדברים בצורה אחרת... ה-ל-ם-! אני חולמת? זאת היתה התנצלות? משהו רך בעיניים המושפלות למטה שלו גרם לי לא להגיב בציניות, ובאמת להאמין לו, וואי, האיש מבקש סליחה, אותו אדם שלרגעים היה נדמה כאילו לקח את כל התשעה קבין של רוע וחוסר אכפתיות פתאום מבין שיש לו דברים שהוא צריך לבקש עליהם סליחה...
התקופה הראשונה היתה זוועה! פשוט כך, אני הגעתי מלאה ציפיות אל מה "שהם" יעשו ממנו, שהתוכנית תשנה אותו, שיהפוך לאדם אחר, כמו שאמרו לי שיכול לקרות, ובמקום זה קיבלתי בנאדם שהתייחס אלי אף יותר גרוע, התפרצויות הזעם שלו והדיבורים הלא יפים תכפו, על דברים של מה בכך, כמו ילד קטן הוא התלהט מכל שטות, הרגשתי שהאיש פשוט התלבש עלי, על מילים שאמרתי, הוכיח לי כמה אני לא חכמה בעיניו, ובעיני כל מי שהכיר ויכיר אותי, ההכרזות שלו, זהו זה! נמאס לי! נמאסו עלי, והתסכול שלי הרקיע שחקים... תגידו, זה אמיתי? אני מביאה את כל כולי, לכאן, אני הרי מתלבטת אם לתת לזה צ'אנס, והוא מקצין את ההתנהגות שלו? במר ליבי פניתי לעזרה, והסבירו לי, שכן, בהתחלה זה איזשהו רע הכרחי, שאני צריכה לשמוח עליו... הפוך על הפוך! (תאמינו לי היו לי רגעים שממש הרגשתי הפוכה, לגמרי) האיש 'נרקומן' אמרו, אין לו את 'הסם' שמרגיע אותו ולכן הוא מתפרץ, עם הזמן זה יפחת והוא יירגע, לבנתיים , בזמנים כאלו, תזוזי, פשוט נתקי מגע, תתרחקי, זה הדבר הנכון, את לא חייבת לספוג את זה, מה אני אגיד, צדקו, אבל היה לא קל בכלל, ראיתי גם שיש המון דברים שהוא אומר לי רק כדי להכאיב לי, רק כי בדרכו המשונה הוא חושב שמשיג שליטה, הוא לא באמת מתכוון אליהם, הוא שוכח שאמר אותם... והתחלתי להתייחס לזה בהתאם, ראיתי שהוא עושה פעולות הפוכות, (אתם קולטים? האיש מוריד ת'זבל! וזה לא אני...) ואני מכירה אותו, יודעת כמה קשה לו לעשות אותם, זה גרם לי לחשוב ולהרגיש אחרת, ניצני תקוה החלו לצמוח בתוכי.
חלק גדול ממה שאני מתארת כאן התרחש במשך ימים ואף למעלה מכך, לקח לדברים זמן להגיע לנשמה שלי, מערכת ההכחשה והשכנוע הפנימית שלי עבדה שעות נוספות, אבל המציאות הכריעה אותי, כל פעם שניסיתי להגיד יהיה טוב, או לחילופין יהיה מאוד לא טוב, באה המציאות שהכתיב הבורא וטפחה על פני, לדוגמא, בדקתי כל מיני דפים מהמכנסיים שלו מנסה לדלות מידע מחשיד, ולא מצאתי, פתחתי את הפנקס שלו וראיתי ראשי תיבות ומילים חסרות פשר והבנתי שהוא מנסה לעשות את מה שמציעים לו, עשיתי את עצמי משחקת לו במשחקים בסלולרי, כשבעצם בדקתי שמות שנראו לי חשודים... אבל מעל הכל מה ששינה את נקודת המבט שלי היה המקוה הראשון מאז שאני יודעת עליו הכל...
הלבטים הקשים, לפני, ללכת או לא, בשביל מי לעזאזל? הרי אני לא מסוגלת לחשוב על האפשרות להיות איתו... מיד קופצת לי לראש התמונה שלו עם מישהי אחרת ומה עוד הוא מסתיר ממני ואני לא יודעת על מה שהוא עשה, ומצד שני אם אני לא אלך אז יש לו הצדקה להשתמש, ומצד אחר כל הסיפורים המפחידים של רבניות שונות שאמרו דברים נוראיים על אותן נשים המונעות מבעליהן לקיים מצוות... טוב, אז אני אעשה הפסק ונראה מה יהיה, אם זה לא אמור לקרות הרב יגיד שזה לא טוב... רבות מחשבות, אוף, למה זה בסדר... אבאל'ה שבשמים, מה אתה רוצה ממני, אני לא יכולה!!! עם מי אני יכולה להתייעץ, מה עושים במצב כזה? מדריכת הכלות לא הכינה אותי לאפשרות כזו... ואני מחליטה, ש... אלך, אבל לא למקום הרגיל, ליד הבית שלי, אלך למקום אחר, רחוק, שלא יכירו אותי, כאילו שאני אשמה במשהו, וחוץ מיזה, לא בטוח שאסכים להיות איתו, שוב דוחה את ההחלטה, במעשים יותר קל לי לקבוע החלטות... ואחרי שהחלטתי שאני כן הולכת, התחלתי להתכונן, והבנתי מה חש צאן לפני טבח... מה שאעשה לא יצא טוב, בחיים לא גזרתי ציפורניים כל כך עקום, הבלנית לא תתן לי לטבול, עברה לי מחשבת המלטות נוספת... אני פשוט לא מצליחה לייצב את היד בלי לרעוד, פיזית, ונפשית, על סף קריסה מוחלטת אני מחכה לתור שלי מנסה למחוק את סימני הדמעות מהעיניים הטרוטות, מפוחדת! מה יש לך מיידל'ע, לא נראה עלייך שאת חדשה בזה... מחליטה הבלנית הנעימה להיות נחמדה אלי, מתרגשת אה? לא יכולתי לומר לה שהיא לא מרגיעה אותי, ההפך, בעולם הרגשי המשונה שאני חיה בתוכו, מילים כאלו מגבירות לי את הבכי, הנהנתי בבושה, כמי שעושה מעשה אסור...
אין לי מושג איך הגעתי הביתה, פתאום הייתי מאחורי הדלת עם היד על המזוזה דקות ארוכות, בתחינה חרישית לכח לפסוע פנימה, הלכתי למטבח כדי להרטיב מעט את גרוני היבש, ומרוב רעידות נשמטה לי הכוס אל הכיור והתנפצה, קר לך הוא אמר, אה? חושב שהצמרמורות תוצאה של מזג אויר, וואי, הוא לא אמר מילה על הכוס המנופצת... הישג, אז הוא כן מסוגל להתחשב, להבין ולהרגיש, ואכן, הוא התחשב, שום דבר מתוך המחשבות הלא פורפורציונליות שלי היה שם, הרי בחושך, גם שקית מרשרשת מרעישה כגדוד תנים... אבאל'ה שלי היה איתי! כמו תמיד, שלא תבינו לא נכון, למחרת בבוקר שוב היו האשמות, התחושות הקשות באו, יחד עם הויכוחים הישנים והמרים, אבל הפעם אני הרגשתי שונה, פתאום, ידעתי שהוא באמת איש חולה, כאילו שתי ישויות שונות בגוף אחד, רגיש ואנוכי, מתחשב וחסר סבלנות, מקסים וכועס, נעים ובלתי נסבל, הכל יחד, ולמרות רגעים לא פשוטים, לא נרתעתי, את הפעולות שלי עשיתי, הרפיתי, באמת, וזכיתי בשחרור, חשתי חמלה כלפיו, הוא אומלל, יש מישהו שיכול לעשות את כל מה שהוא עשה ולהשאר שפוי? ואז, החלטתי, אני נשארת, אני לא בוחרת במוצא הקל, לא בורחת, יש לי תפקיד, אבאל'ה אוהב שמת אותי במשבצת הזו, בגלל החשבונות הנסתרים שלך, לא קל לי, אבל אני מוכנה לקראת התפקיד שייעדת לי, אני לא הולכת לבזבז את ההזדמנות שנתת לי להגשים את שאיפתך כאן.
ועלייך יזרח ה' - אפשר אחרת, זה עובד!
מתוך הכאב הנורא הזה גדלתי, כל קושי הפך בעזרת הבורא למנוף לצמיחה, למדתי בתהליך הזה המון על המחלה של בעלי, הדבר ראשון שנפל לי האסימון לגביו, הוא ההשתתפות שלו בקבוצות, הבנתי שזה קריטי לגביו, ידעתי שיש להם משהו שלי אין, ושאם אני רוצה ממנו יותר הוא צריך להיות שם, לא קל לאישה עובדת, מטופלת בתינוקות קטנים, להשאר בערב, בזמן השכבת הילדים לבד כמה פעמים בשבוע, היו ערבים שחשבתי שאני משתגעת, לא רק בזמן המחלה שלו הוא לא היה כאן, עכשיו גם כדי להחלים הוא לא פה, מה השתנה? אבל כשראיתי מה קורה לו, כששמתי לב לאיך הוא הולך לשם, ובעיקר, איך הוא חוזר, ידעתי שזה המקום הנכון לשנינו, ופשוט איפשרתי לו ללכת, מתי שרק רצה, אני חושבת שכשהוא הבין שחשוב לי מה שחשוב לו, היה לו יותר קל... ראיתי שאין קשר בין מה שאני מרגישה ברגע אחד, למה שאני יכולה להרגיש רגע אחד אחרי, ואז הבנתי שאני לא יכולה להגרר אחרי 'מצבי הרוח' שלו, הוא זה הוא, אני מבינה יותר איך ולמה הוא פועל, ואני יודעת יותר לזהות את האזורים הרגישים, ובאסירות תודה אנחנו לומדים להבחין מתי אנו עומדים להכנס לתוך שדה מוקשים, ובחסד אלוקים אנו נמנעים מלהתפוצץ שם, יש לנו אתגרים כל יום, אבל ההחלמה נכנסה אצלינו לבית, היא כבר לא אורחת, היא דיירת קבע, 'והשכירות' שהיא משלמת, משתלמת...
כל יום אני צריכה להשקות את העציץ הזה, המים של אתמול לא יעזרו להיום, אבא'לה דאג לי כמו תמיד והכיר לי את מי שהביאה המון חמצן לחיי, קוראים לה 'ספונסרית' - מאמנת, אישה נעימה וסבלנית במיוחד שלמדה לחיות עם אדם כבעלי, ויש לה נסיון בתוכנית יעודית לנשים כמונו, היא מדריכה אותי לחיות עם האיש שלי, (אני מרגישה שהיא האחות הגדולה שתמיד רציתי שתהיה לי) היא הכניסה לי לעצמות את שלושת ה'לא': לא גרמת למחלה שלו, את לא יכולה לשלוט בה, ואת לא יכולה להחלים אותו, למדתי שאני לא אשמה, הוא עשה את מה שעשה עוד לפני שידע שאני קיימת, ובאמת, ברגע של גילוי לב, הוא אמר לי שבנקודת האמת הפנימית ביותר שלו, הוא יודע שאין שום תירוץ – סיבה לשימוש, הוא נמחץ שם, רק סבל, היא הוכיחה לי שאין לי את הכח למנוע ממנו להשתמש, מה שלא תעשי לא יצליח אמרה, ותאמינו לי ניסיתי, אוהו, כמה שניסיתי, באיומים בהבטחות, הסכמתי לעשות איתו דברים מרחיקי לכת, כי חשבתי שאם יהיה לו בהיתר הוא לא ירצה את האסור, שכחתי את מאמר שלמה המלך: "מים גנובים ימתקו" וכנראה שאצל מכורים גם המתוק מתוק יותר... היא לימדה אותי "להרפות" להבין שיש סיטואציות שאין לי עליהן שליטה, ושאצטרך לפעול כמו מי שאינה שולטת, לא בכאילו, על אמת! בהתחלה רק לזוז הצידה ולא להגיב, ואז, לאט, להפנים שזה באמת לא העסק שלי, שיש לי את אבאל'ה שדואג לי ועוזר לי, הרבה יותר ממה שהייתי מדמיינת שניתן, והרגשתי את מלוא העוצמה של הצעד השלישי.
כשהציעה לי לעשות "צעד ארבע" אמרתי שאני לא כועסת על אף אחד... והתכוונתי לזה, ואז הבנתי שיש מישהי שאני מאוד כועסת עליה, אני עצמי, שאני כזו חלשת אופי, שהייתי 'שק איגרוף' 'שטיח' ומכאן התחלתי, וזכיתי להכיר את עצמי, את היכולות האמיתיות שלי, נכון, כשהוא אמר לי שיש לי בעיות שאני צריכה לפתור, זה הטריף אותי, אבל אחרי שנרגעתי, אחרי שהרצון להחזיר לו ירד, ידעתי שיש משהו בדבריו, תראו לי בנאדם שאין לו בעיות, ואראה לכם את הבעיה הכי גדולה שלו, הוא חי בבועה...
בנקודה הזו חשוב לי לבקש בנימה אישית: אני יודעת שמה שכתבתי עד עכשיו הוא קונצנזוס, דברים שכל אחת מאיתנו פחות או יותר התמודדה איתם, ומעכשיו אני כותבת דברים שיתכן ותגידו לעצמכם, טוב, עם זה אני מזדהה ובזה אני שונה, הילדות שלי אחרת, נכון, יכול להיות, אבל תנסו למצוא בכל זאת את הנקודות הדומות למרות שסיפור חייכם אחר, נסו לגלות אמפטיה לכאב של ילדה שמסלול חייה היה לא קל, ואין ילד שלא חווה דברים בילדות שהשפיעו על הבגרות והחיים שלו, שם הרי עוצבה האישיות שלנו, נסו להרגיש את אותן הרגשות, תעבירו לנגד עיניכן את החוויות האישיות שלכן, אני לא חושבת שאתן חייבות להיות כמוני, אבל אני שומעת אתכן, ואתן מדברות בדיוק על אותן הרגשות, רק הדברים אחרים.
לא גדלתי בתא משפחתי נורמטיבי, לאמא שלי, מקסימה שכמותה, יש בעיות, אבא שלי, בן אדם נפלא כשלעצמו, נחל המון אכזבות שהשפיעו על הנשמה שלי מגיל מאוד צעיר, הויכוחים שלהם הפחידו אותי עד מוות, כל הרמת קול שיתקה אותי, ולמרות שהם הרעיפו עלי אהבה, וחשתי בדרך כלל מוגנת, חששתי כל יום שאני אחזור מבית הספר ומי מהם לא יהיה שם, מה שבאמת קרה... חרדת הנטישה הזו, הפחד המתמיד של מה יהיה כשאשאר לבד, הפך אותי לתלויה מאוד בזולת (היום אני מבינה למה חשתי כל כך בנוח מול הבעל העוצמתי שלי...) חוויתי עם אמא שלי כל קושי, הקשר שלנו לא היה של אמא ובת רגילה, ונאלצתי להיות המשענת של אישה עם מצבי רוח וקשיים שנתלתה עלי, נשבעתי לעצמי אין ספור פעמים שאצלי זה יהיה אחרת, שאני אמצא בעל שלא יעזוב אותי כמו שאבא עזב את אמא שלי...
בסתר ליבי האשמתי אותה בזה שאין לנו שולחן שבת כמו שהיה במשפחות שהתארחנו אצלן כל שבת, כמה רוגע, אם המשפחה נראתה לי זוהרת! מלכה, אצילית, עורה מבריק וחלק, חיוך של מי שפיענחה את סוד החיים היה לה כל הזמן על פניה, למרות שחלק נכבד מהילדים קמו ושיחקו שם בסלון, נשארתי דבוקה לכסא מרותקת למבטים בינה לבין אב המשפחה, כמה חום זרם שם, איזה כבוד, הדדי, קנאתי, לא יכולתי ולא רציתי ללכת, קיויתי שסעודת השבת תימשך לעד, וכשחזרנו, כשהגעתי לחדר המרווח שלי, קר, בלי רעש של אחים שקופצים על מיטות, רבים צוחקים בוכים ושמחים, נכנסתי ישירות למיטה, בוכה, מרטיבה את הכרית בנהר של דמעות רותחות, מבטיחה לעשות הכל כדי לזכות בשולחן שבת כזה, שלא תבינו לא נכון, הייתי ילדה שמחה אהובה ומפונקת שקיבלה כמעט כל מה שרצתה, חשתי רצויה בכל מקום שבאתי אליו ללא כל רגשי נחיתות, 'וצעד ארבע' חידד לי את הנקודות הללו, אך לא יכולתי יותר להתעלם מחלקים בעבר שלי שלא טופלו והם אלו שגרמו לי להסכים לספוג כשהייתי צריכה להעמיד גבולות, שגרמו לי להתעלל בעצמי ממש, העיקר 'שהוא לא יברח לי'.
עברתי על כל מיני ארועים בחיי, והתחלתי לזהות דפוסי פעולה שחזרו על עצמם, לדוגמא, קשה לי לשחרר, להרפות, והבנתי למה, אני חשתי נטושה, והאינסטינקט של מי שחשה נטושה, הוא להתלות עוד יותר חזק, (אסירות תודה על צעד ארבע!!!) אמון, לא האמנתי באחרים כי לא האמנתי בעצמי, כן, ידעתי שאני מוכשרת ושאוהבים אותי, ותמיד באו ללמוד איתי לפני מבחנים... אבל בחיים האמיתיים, במציאות היומיומית הלא פשוטה, באתגרים בבית ובעבודה, הרגשתי כלומניקית, שחסר לי כח, שהייתי צריכה לומר את הדברים אחרת, שלא הותרתי את הרושם שבאמת יכולתי ורציתי, ולמרות שאני מאוד רוצה, לא הצלחתי לגרום לזה לקרות (שוב, את זה הרגשתי עוד לפני שהכרתי את הבעל המכור היקר...) ובצעד ארבע למדתי שאני באמת חסרת כח, מול כל מיני דברים, זה לא אומר שאני לא מסוגלת, זה אומר שלא בהכרח יתרחש מה שאני רוצה שיתרחש, ולא משנה כמה שאתאמץ, גיליתי כמה אנרגיה השקעתי כדי שיחשבו עלי את מה שאני רציתי שהן תחשובנה, איך ניגשתי לסגנית למורה, לרכזת וליועצת, באמתלאות שונות ומשונות כדי להשיג תשומת לב, והבנתי שזה מקום שכיום אני לא צריכה להיות בו, אמנם פגמי האופי שלי לא הביאו אותי לאן שהביאו את בעלי, אבל הם כן 'תקעו' אותי, פגמי האופי שלי מנעו ממני להתפתח, והפכו אותי לשטיח! במבט אמיתי לאחור אני יודעת, שהיו לי נקודות שיכולתי לבחור בהן, שלקחתי את 'אישה כשרה עושה רצון בעלה' למקום שהיה לי נח להמצא בו כי רציתי שיחשוב עלי טוב, כי פחדתי, פשוט פחדתי, (פחד, איזה צמרמורת יש לי רק מהמילה הזו, פחדדדדדד) למרות שידעתי שהלכתית הדברים בעייתים... פחדתי לומר לו לא כדי שלא ילך למקומות אחרים, פחדתי מההתפרצויות שלו, פחדתי ממה יחשבו עלי אם ידעו מה הוא עושה, שלא תחשבו לא נכון, אני עדיין מפחדת, אבל 'צעד ארבע' לימד אותי להתבונן בפחדים, להודות שהם קיימים אצלי, ולבקש מאבאל'ה את הנכונות לעשות את הפעולות הנדרשות.
כשאני עושה את 'צעד חמש', משתפת על אמת, מאירה כל פינה אפילה במה שקרה לי, עד הסוף! בלי להשאיר כלום אצלי, אני משתחררת, אני מקבלת חופש, הכח של הדברים נחלש, הבושה פוחתת, ואני מקבלת את עצמי יותר, אני מקשיבה לסיפורים של מי ששומעת אותי ומקבלת תקוה ממנה, עכשיו הרי המצב אצלה יותר טוב, אני יודעת, שזה תהליך, ויש לי נכונות שזה ילקח ממני 'בצעד השישי', 'ובצעד השביעי' אני מבקשת מאבאל'ה שיקח ממני את הדברים שלא יכולים להועיל לו, את הצעד השמיני להיות נכונה לכפר... ואת צעד התשיעי לכפר בפועל אני מנסה לעשות כשאני משתדלת לא לעשות פעולות שארגיש לאחריהן מרוקנת... יש לי כלל חשוב שלמדתי ומאוד מועיל לי: אני מְרַצֲה, רק כשאני מְרוּצָה... כי אחד מהדפוסים שלי זה לרַצוֹת.
את 'צעד עשר' חשבון נפש מתמיד, סוג של 'צעד ארבע חמש שש שבע שמונה ותשע' ברציפות על אירוע ספציפי, אני משתדלת ליישם בחיי היומיום, מתקשרת, משתפת חברה, כותבת, מודה ויוצאת לפעולה, יש לי דברים שקיבלתי על עצמי 'בצעד אחת עשרה', פשוט, קבלות קטנות שכל אישה לוקחת לעצמה כדי להתקרב לאביה שבשמים, ואני משתדלת לחלוק את הנס שקרה לי, 'בצעד השתיים עשרה' בפגישות, ועם כל אחת שפונה אלי.
כשאני אומרת 'נס' אני מתכוונת למציאות חדשה בבית, הנקיון ומה שבעלי עושה עם עצמו בקבוצות, זה שלו, אנחנו פשוט התחלנו לחיות כזוג, חדלנו לתפקד 'כאינדיבידואל', אנחנו פועלים מתוך אינטרס משותף, יש משהו נעים ביננו, הוא נהיה שותף שלי, חבר, שכיף לי לדבר איתו ולהתבכיין אליו, וכן, אני מאמינה בו ומאמינה לו, כי הוא הוכיח שיש בו משהו אחר, זה לא קרה לי ביום, זה תהליך, והוא נמשך גם ברגע זה כשאני ליד המקלדת... ומכל התקלות כזו, אנחנו יוצאים מחוזקים יותר כשהמטרה של שנינו היא אחת, להמשיך ולהתקדם, זה הצליח אצלנו, ואני מאמינה שזה יכול להצליח בכל מקום, הייתי בחושך גמור, יאוש טוטאלי, ואני נמצאת היום, ליד אותו שולחן שבת שרצתה הילדה הקטנה, והפעם, המבטים הם ביני לבין ראש המשפחה... התוכנית עובדת!
לסיום:משאמרה רחל לקב"ה הכנסתי צרתי לביתי, ענה לה הבורא, 'מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אוייב' אינני רחל ובעלי אינו יעקב, אך בכל זאת, אבאל'ה, אף אני הכנסתי לביתי המון 'צרות'... אנא, רחם עלינו, הבא את הגאולה, עכשיו, מהר, מספיק כאב לנו.
(שיניתי עובדות כדי לשמור על צנעת הפרט, ניסיתי לכתוב את הדברים בצורת סיפור, ולכן שילבתי דברים ששמעתי מנשים נוספות בתוך הסיפור האישי שלי)
