בס"ד
כך זה אמור להיות - נסיקה מהירה כלפי מעלה. טיסה אדירה במנהרה אל מעל לזמן, ו.. טראח, עצירה פתאומית, הופ, פניה למוצא אחד בלבד, הישר אל אולם לבן עצום מימדים, שלט בוהק זהר לו מעל לפתח "ברוך הבא כאן בית דין של מעלה". בתחילה הכל מסנוור, רק אחרי זמן שנמשך כנצח אפשר להתרגל לאור הבהיר (הגנוז?) הה, אז כך נראה כיסא הכבוד.. ובמושב הקרוב אליו ביותר זה בטח אברהם.. ההוא שלידו הוא יצחק, ו.. אין ספק שהמושב שלידו הכינור שייך לדוד.. היה מרגיע לראות שיוסף הצדיק גם שם..
שלום, אני מכור לתאווה וקוראים לי... האור נפנה לכיווני, ונהיה לי הכי שליו ונעים שיש, כפי שלא היה מעולם, אז ככה זה מרגיש מקרוב, המהמתי לי, מהנעים הזה יצא קול ששאל אותי, נראה לך שזו קבוצה? אתה חושב שכאן יגידו לך אוהבים אותך? אני מגמגם כ...ככן. לימדו אותי שאתה אבא שאוהב את כל הילדים שלך, לא? האמת היא שכן, ענה לי, אתה באמת אהוב, אבל אין ברירה יש לנו פה פרוצדורה קבועה, כל מי שמגיע הנה נשאל שאלות, בחלקן קשות, בלי הנחות, אין כאן פרוטקציה, ואתה תענה. בסוף נחליט מה עושים איתך. אה, ואל תנסה 'לעגל פינות', או להתחכם, הכל ידוע, אתה רק צריך להודות במציאות שלך.
להודות? יופי, אני מכיר את זה, הודינו שאנו חסרי... ההמשך היה פחד, אפילו להנהן לא יכולתי, זה הזמן לומר תפילת השלווה... חשבתי, לומר? טוב, לחשוב.. אלי תן בי את השלווה... האור שוב שידר אלי - אנחנו מחלקים את חייך לשלוש, מיום שנולדת ועד לעת שהפסקת לעשות את מה שעשית עד אז... חלק נוסף מתאריך שנודע לך שאפשר אחרת ועד לניקיון הקבוע, והחלק השלישי, משם צפונה עד שבאת לכאן.. אנחנו נעבור יחד איתך על כל שלב, נתחיל דווקא מהחלק השני של חייך, בהמשך תבין למה.
התבלבלתי, לא ידעתי מה אני צריך לעשות. להסכים, 'להיכנע', להתנגד, להציב גבולות, להרפות, 'לעמוד על שלי', הכל התערבב לי. אה, כן, יש משהו אחד שכן כדאי שאעשה... טלפון לספונסר. מבט מהיר מסביב הבהיר לי, היכן אני. ואז ראיתי בין שלל פרצופים מוכרים. את הספונסר שלי, טוב, גם הוא כאן. איתו למדתי להסתדר. החיוכים שעל פניהם לימדו אותי שהם 'שומעים' את המחשבות שלי, למרות שזה הפחיד אותי עוד יותר, התעודדתי. ידעתי שאין לי מה להסתיר.
התחלנו.
האור: השתמשת בהסבר 'מחלה' כתירוץ להמשך עשיית המעשים?
אני: וואו, ככה בלי כפפות, ישר לפנים על ההתחלה (נראה לכם שאמרתי? חשבתי..) - - - לא. אף פעם לא אמרתי, טוב, אני מכור מותר לי או לא יבואו אלי בטענות... היה לי באמת חשוב להפסיק. לא באתי לטיפול כדי 'שיתירו' לי לפעול על תאווה, ולכן השתדלתי מאוד שלא לשחק עם התאווה. עשיתי כמו שהציעו לי, גם ללא חשק, במובנים מסויימים התובנה הזו חייבה אותי, הגבילה אותי ולא פעם גם הפריעה לי, הציבה בפני מראה נוקבת, יצרה עבורי קריטריונים ברורים להתנהלות ביום יום. מה שהספונסר הציע עשיתי. האמת, שבתחומים אחרים, לא מול התאווה ישירות, בתחילת דרכי כן הסתתרתי מאחרי מחלתי.
האור: תרחיב בבקשה.
אני: זה די פשוט, הרשיתי לעצמי. לדוגמא כשאשתי רצתה שאעשה כל מיני דברים... המחלה היתה תירוץ נח לחוסר המעש שלי, בהמשך הרבה פחות.. הגעתי שבור ומפורק למטפל, אחרי כשבועיים שעשיתי מה שהציע וזה עבד, פחדתי שזה נוגד את מה שרוצים ממני מלמעלה, אה, כאן, הרב שלי אמר לי שזה שטויות. לעשות בדיוק את מה שהמטפל אומר. זה הרגיע אותי, ואז גם קצת (הרבה) ניצלתי את העובדה שהוא ניזון ממה שאני אומר לו ושמרתי לעצמי כל מיני דברים או עיגלתי פינות כדי להישאר באזורי הנוחות שלי, היו פעמים 'שאישרתי' לי על ידו כל מיני דברים שרציתי במניפולציות, ידעתי מה דעתו וניסחתי את השאלה בצורה שתתקבל התשובה המקווה על ידי... אגב, עכשיו אני מבין הרבה יותר טוב למה הקשר איתו התפרק ועוד בצורה כל כך מהירה וחזקה...
האור: זכור, אנחנו מתמקדים בשלב השני – מה עם תפילות?
אני: תלוי איזה... אליך התפללתי כל הזמן. דיברתי איתך בלי סוף, כל פעם שהוצאתי את האף מהבית וגם בתוכו. עשרות פעמים ביום. ביקשתי ממך התחננתי אליך בכל קושי, תפילות כפי שחז"ל תיקנו בבית או בבית הכנסת לקח לי יותר זמן, היו לי המון אתגרים, חלק 'מהפציעה' שלי, ניסיתי להרשים אחרים, הרגשתי שמסתכלים עלי, לא ידעתי איך להתנהג שם. באתי לשם כדי להרגיש טוב וקרוב אליך, ובגלל המורכבות שלי רק התרחקתי, אז בשלב הזה הפסקתי לנסות.
המועקה הגדולה שלי עם תפילות התחילה בילדות, הקרינו לי שאני חייב להתפלל, לא בגלל שאני רוצה להתפלל, לא הצלחתי להיפטר מהמרדנות, זה ממש חנק אותי, הספונסר יעץ לי לשחרר שם, לתת לצלקות עוד זמן להגליד, כן לאפשר לפצעים בנשמה שנשארו לי מהימים שחשבתי שאני רשע, צבוע שעושה המון דברים שאתה לא רוצה. להחלים. לקח לי זמן להשתחרר מהזמנים שלא רציתי לטנף את הבית שלך, כשפחדתי ממך. הוא אמר לי כשיגיע הזמן יגיע הזמן. ואתה פתחת לי לאט את הפתח, בהתחלה בקברי צדיקים, אתה יודע כמה בכיתי לך בקבר רחל. אצל רבי שמעון ובכותל, ובמערת המכפלה, בדמעות שליש ביקשתי ממך יום נקי. ונתת.
בהמשך, קיבלתי על עצמי 'דאורייתות', קריאת שמע, ברכת המזון, ואז באו החגים, פתאום, משום מקום שלחת לי חיוך בהלל... פעם ראשונה שאני בוכה כשאני שר לך, תמיד בכיתי רק כשכאב לי, והנה עכשיו אני בוכה ושר. לך. וכאילו שזה ממני, החלטתי (בטיפשותי) שלא אתפלל עוד עד היום האחרון של החג, כדי לא 'לבזבז' עוד 'הללים' כאלה, הרי אין סיכוי שכל יום יהיה לי ככה... אני בא לומר שכל מה שהיה לי בא ממך, המטרה שלי היתה להיות קרוב אליך, אתה יודע שכל הזמן התקדמתי, לא עמדתי במקום.
האור: שוב, אותה התקופה, מה עם לימוד תורה?
אני: בימים הראשונים ממש לא נראה לי שהייתי יכול לעשות יותר. פשוט לא יכולתי להתרכז. סערת הנפש ששבה הייתי נתון הקפיצה לי את האותיות מול העיניים, לא הצלחתי להחזיק ראש. בהמשך גם כששקעתי כולי בהעברת המסר שלך לאחרים. לספר לעוד ילדים שלך שהם יכולים להתקרב אליך. הצלחתי, בעזרתך קבעתי לי חברותא, איש שאני מאוד אוהב, ולמדנו ביחד. (עדיין) ברור שהיו רגעים או יותר שיכולתי לעשות יותר, שביטלתי זמן על שטויות.
הבעיות הנפשיות שצצו אצלי באותם הימים לא נתנו לי מנוחה, אמרו לי שיש דבר אחד שיעזור לי יותר מהכל - להעביר את המסר הלאה. הספונסר אמר לי שזה התפקיד שלי בעולם, למצוא אנשים כמוני ולספר שאפשר אחרת, הלכתי לכל מי שהסכים לשמוע וספרתי לו על הקשר החדש איתך, וזה עבד, ראיתי תוצאות אז השקעתי בזה עוד. לא פעם התבזיתי. נחשפתי מול אנשים קרובים, לא ביקשתי מאף אחד כלום. ההפך, גם כשהציעו לי טובות הנאה לא הסכמתי, כשהיה מי שאמר שהוא מצליח בזכותי, העמדתי אותו על טעותו (ברגעים החולים שלי זה לא היה ככה בדיוק, כן ניכסתי לעצמי החלמת מכור או שנים או שלו...) רציתי רק לספר לכולם כמה אתה גדול, וזה היה גם על חשבון לימוד תורה.
האור: לא פעם אמרת 'הספונסר אמר לי', תמיד שמעת לו?
אני: חוץ מפעם אחת, שהמטפל אמר לי שאני צריך להמשיך לאונן... תמיד כן שמעתי. אולי לא מיד, כי התווכחתי, אבל את ההכרעות שלו קיבלתי. גם בדברים שהייתי משוכנע שהוא טועה, פעם אחת הוא אמר לי לעשות משהו שגרם לי ולאחרים צער גדול. ניסיתי לומר לו שזו שגיאה, הוא התעקש. עם כל הקושי עשיתי בדיוק כמו שהוא אמר. אחרי זמן הוא ביקש ממני סליחה שהטעה אותי, נתת לי מילים שריגשו את שנינו, אמרתי לו שאולי הוא טעה, אני לא. כי עשיתי כמו שהוא אמר... אני רוצה להודות בכנות שהיו גם פעמים שהעדפתי לא לשאול כי לא חשבתי שיהיה לי את הכח לעשות, אבל פתאום קלטתי שזו עבודה בעיניים של המחלה. שאלתי ועשיתי.
האור: איך היית עם הספונסיים שלך?
אני: אוהו. עשיתי שם המון טעויות, לקח זמן עד שהתנהגתי עם כל אחד בצורה המיוחדת לו, עד שהבנתי שאתה שלחת אותם אלי כדי לתקן אותי, ואתה תיקנת... כמה למדתי מהם, מהיחסים איתם. היו כאלה שכל קיומם היה פעולה הפוכה שלי, היו אחרים שהפכו אותי - שברו לי את האנונימיות, ציערו אותי הפחידו אותי. מכל אחד ואחד מהם למדתי והתפתחתי, נראה לי שהם קילפו ממני חלק גדול מהמחלה שלי, השתדלתי להתנהג איתם כפי שהייתי רוצה שינהגו בי, בשורה התחתונה הצבעתי לכיוונך כל הזמן.
האור: אחרונים חביבים, כיצד התנהלת עם אשתך והילדים?
אני: היו לנו תקופות שונות. ההתחלה היתה זוועתית, לא הבנתי למה תקעת אותי איתה. הייתי משוכנע שהיא העונש שלי. בהמשך היה הרבה יותר טוב, הרגשתי שהיא עוזרת לי, קלטתי איזו תרופה הקדמת איתה למכה שכמותי... השתדלתי לפייס אותה ולאפשר לך לשרות ביננו. גם עם הילדים היו עליות ומורדות, לקח לי זמן עד שהבנתי איך לשלב בין החינוך שלהם לחינוך שלי, עשיתי המון שטויות עד שהגעתי למצב שאני מנווט אותם מבלי לשלוט בהם, השתדלתי לזכור שיש להם בחירה משל עצמם, התחלתי להודות בטעויות שלי מולם, ביקשתי מהם סליחה באמת והשתדלתי לכפר.
האור: רגע לפני שנפסוק את דינך, אמרתי לך שאתה תבין בסוף למה דווקא אנחנו מתמקדים בחלק השני ולא בראשון או באחרון, אתה מבין עכשיו כבר למה?
אני: כן. נראה לי... החלק הראשון של חיי, זמן המחלה הפעילה, לא רלוונטי כי פעלתי כאדם חולה. החלק האחרון של חיי היה באמת הרבה יותר קרוב אליך גם מבחינת השולחן ערוך, מה שנשאר זה החלק האמצעי. אני צודק?
האור: כאן, אנחנו שואלים את השאלות... זה עוד נראה.. נודיע לך עוד מעט תשובה. רצית להוסיף משהו לסיום?
אני: כן, תודה לך שנתת לי לאהוב אותך.
- - - - -
כמה מילים על הפוסט, הוא נולד באמצע ההקפות, חיוך הפציע מאיר לי מלמעלה. לא היו לי ספקות, ידעתי שאת השיח הזה עלי להעלות על הכתב. עבורי. התרגשתי, איני זוכר איזה שיר שרו, חיוך מטופש בטח נמרח לי על הפנים, אבל למי אכפת, זה היה נעים, הייתי עטוף בדיאלוג, אחרי התייעצות החלטתי לפרסם את הדברים. התלבטתי כי הסאטירה בפתיח יכולה להפחית בעיני הקוראים את עוצמתו של הרגע, מצד אחר חשתי צורך לרכך מעט את אימתו של האירוע.
היה גם מי שחסרה לו הסיומת (אפילוג) מה עלה בגורל דינו של המכור, השתדלתי שלא למלא את מקום הבורא, אינני אלוקים. המסר שחשוב לי להעביר הוא, לא הרגשתי כך בעבר, רק בחמלתו תמו שנים של מרירות ועוינות כלפי כוחו העליון אני באמת מאמין שאין מניעה מכל אדם בהחלמה לחוש רגוע ביחס ליחס שיקבל שם למעלה. שכל מי שיבטח באלוקים וינקה את ביתו, יעשה למען שמו באהבה, יחוש בה.
בהחלמה.
