החיים שכן...
בעבר פרסמתי פוסט בשם "החיים שלא..", שם תיארתי את הבוץ שבו הייתי שקוע בזמן המחלה ואת ההפסדים שהפסדתי כתוצאה מהמחלה. באותו הזמן היה חשוב לי לכתוב את הפוסט ההוא בשביל להזכיר לעצמי לאן אני לא רוצה לחזור. אבל הבטחתי שברגע שאני יצעד על דרך חיובית יותר אני יכתוב על ה'חיים שכן'. היום באסירות תודה אני נמצא על דרך אחרת כבר 73 יום באסירות תודה. אני חושב שהגיע הזמן לקיים את ההבטחה שלי.
יותר ממה שאני כותב את זה לאחרים אני מחויב לכתוב את זה לעצמי, הפעם לא בשביל לכתוב לאן אני לא רוצה לחזור, אלא בשביל להפנים כמה אני הולך להפסיד אם אני חוזר ל"שם".
אני חושב שיש תועלת בפרסום הדברים, כשאלוקים גילה לי את התוכנית חשבתי לתומי שההחלמה חייבת להיות כואבת, מתישה ושלילית כלפי עצמי,- למשל הייתי בטוח שבצעד 4 עלי לבדוק איפה אני "אשם" במצב שנוצר (היום אני בודק מהי האחריות שלי במצב הנתון). הגישה הזאת הכניסה אותי שוב ושוב לייאוש ודיכאון, מידי פעם זה היה מתפוצץ לי ומחזיר אותי לסערה של נפילות וחוזר חלילה, כך במשך למעלה משנה. עשיתי תוכנית, פעולות, עבדתי בכנות, הייתי בקבוצות לאין ספור, עבדתי את הצעדים עם ספונסר, וכל זה לא עבד בשבילי. כי דבר אחד לא קרה, הגישה שלי לחיים נשארה אותה הגישה, היא לא השתנתה. ועל זה בדיוק אני רוצה להתמקד.
בספר הלבן קצת אחרי תחילת פרק י' בהסבר של הצעד ה12, כותב: "להדגיש את החיובי. מפוכחות על דרך השלילה לא עבדה, זה היה לא נוח, מסוכן וקצר ימים. "לא בגדתי באשתי. לא עשיתי מין עם עצמי. לא הבטתי בתמונות ולא הלכתי למקומות האלה. לא, לא, לא... חודשים על הייתי ב"לא"... עד שיום אחד לא הספיק לי ה"לא" ויצאתי שוב לשם".
זאת אומרת שאפילו לכאורה בדבר הזה של מה לא עשיתי הם רואים כגישה שלילית, כבריחה וכחוסר התמודדות עם החיים. בשביל לא לשוב ל"שם" אני חייב להדגיש את הכן. אני כן חולה, כן חסר אונים, כן סקסוהוליסט, ו...כן מסוגל להחלים.
דרך אגב, אני מוכרח לומר, ועד כמה שזה ישמע קלישאה זה פשוט נכון. את הגישה שלי לא אני שיניתי, אני רק עשיתי פעולות מסוימות והגישה החדשה נכנסה לשם לבד, בחסד אלוקים, בנס ושלא בכוחי בכלל. זה גם מה שאני צריך להדגיש לעצמי, אני אחראי על הפעולות ואלוקים אחראי על התוצאות, ואלוקים עושה את העבודה שלו מעולה. אלוקים חפץ בטובתי. אני רק צריך לזכור דבר אחד אלוקים שלי הוא מנומס לא נכנס בכוח לשום מקום, רק לאיפה שמזמינים אותו הוא מגיע. אני לא חושב שאני מחלים גדול ולא שחויתי איזו 'הארה רוחנית' חזקה שאני מוכרח להעביר אותה לאחרים, אבל אני חושב שאלוקים עושה איתי חסד ועוזר לי לפרוץ איזו שהיא 'תקרת זכוכית' מסוימת (כך הגדיר לי חבר ותיק) שהייתי כלוא תחתיה, יש סיכוי שהדרך שאני עובד יכולה להתאים לאדם נוסף חוץ ממני. אז מי שמתאים לו שייקח, ומי שלא, לא.
טוב חפרתי..
אז מהן הפעולות שאני עושה שעל ידן אני מקבל את המתנה של 'גישה חיובית לחיים'...
בראש ובראשונה, חוק ולא יעבור הקפדה על כתיבה של אסירויות תודה במטרה לחיות את האסירות תודה בחיי היום יום באופן ספונטאני. חבר קרוב אמר לי פעם, שיותר חשוב מלכתוב אסירויות תודה זה לחיות באסירות תודה. בעצת הספונסר הדרך שלי לחיות באסירות תודה היא לכתוב כל יום לכל הפחות 20 אסירויות תודה.
בנוסף שמתי לב שכל פעם כמעט שאני מרגיש את התופעה של 'כיבוי המאורות', כלומר- שהשליליות משתלטת עלי, אני משתדל להתיישב ולכתוב לכל הפחות 10 אסירויות תודה.
בדרך כלל אני משתדל להקדיש כמה אסירויות תודה על אשתי. אני גם משתדל פחות לכתוב אסירויות תודה על הדברים הגדולים שקורים לי בחיים כמו למשל "תודה על זה שאני חי" וכד', ולהתמקד יותר באסירות תודה על הדברים הקטנים ש'אדם דש בעקביו'. כמו למשל 'אסירות תודה על הבחור שעצר לי את האוטובוס בתחנה בשביל שאני יוכל להספיק לעלות עליו', או 'אסירות תודה למנקה שניקה היום את הכניסה לבניין'. אני גם מתרגל את עצמי לפנות אליהם ולהודות להם, לזכור שאף אחד לא חייב לי שום דבר. שמתי לב שכשאני מתמקד בדברים הקטנים והרגילים האלה, זה מה שיוצר אצלי את השינוי גישה לחיים.
התחלתי לתרגל כתיבת אסירויות תודה על אנשים, מקומות, או מצבים שמעצבנים אותי. אני ייתן כמה דוגמאות.
הייתי בשבת אצל חמתי, כמיטב המסורת אני ואשתי חטפנו שם על ימין ועל שמאל על כמה שאנחנו דפוקים, מקולקלים, לא יודעים לחנך, לנהל, להתנהל וכו'. אחרי הסעודה אשתי פנתה אלי במצוקה ובקשה ממני לצאת אתה לסיבוב, להרגע קצת ולנשום אויר צח אחרי המתקפה הקבועה.
בדרך כלל מה שאני עושה זה, יוצא אתה לסיבוב ומתחיל לקלל את אמא שלה עד לסוף כל הדורות, ככה שבסעודה אשתי מותקפת עלי ובסיבוב שלאחר הסעודה היא מותקפת על אמא שלה. הפעם ניסיתי לשנות גישה, יצאתי החוצה ואמרתי לה "בואי ננסה להתמקד בחיובי". במשך למעלה מחצי שעה של סיבוב דיברנו רק על דברים חיוביים, בהמשך התיישבנו על ספסל ואז אמרתי לה שאני רוצה להגיד לה כל מיני אסירויות תודה שיש לי.
צריך להבין את גודל הנס שאני יגיד לאשתי משפט כזה. משום מה במוח שלי מתוכנת שלהתפלל לאלוקים, להודות לו וכדומה, או בכלל להיפתח רגשית לידה, זו השפלה מאין כמותה. אבל הנס היותר גדול הוא שיכולתי למצוא עשרות אסירויות תודה אפילו מתוך הסיטואציה. ככה במשך למעלה מעשר דקות שפכתי לה אסירויות תודה, על הבית, הילד, הפרנסה, הבריאות, ואפילו על אמא שלה שמארחת אותנו בכבוד, וטורחת ומכינה ומציעה ומארגנת, ושומרת על הילד ומטפלת ועוד ועוד ועוד. התפללתי גם על אמא שלה שתהנה יותר מהחיים, שיהיה לה נחת וכו'.
זו פעם ראשונה שאשתי שמעה ממני למשל שאני אסיר תודה על זה שאני נשוי לה, ושאני אסיר תודה לה על זה שהיא מפרנסת ועובדת ומשקיעה בבית. אשתי פשוט ישבה ומיררה בבכי מרוב הלם והתרגשות. חזרנו לבית של ההורים שלה אחרי הסיבוב מאוחדים ומחוזקים. יש הקוראים לדבר כזה "חוויה רוחנית", אני קורא לזה "החוויה הרוחנית של שינוי הגישה לחיים".
אני יביא עוד דוגמא, פעם אחת ישבתי וכתבתי על המחשב (בשבילי מחשב= משאבה של ריכוז עצמי), באותו זמן אשתי קילחה את הילד באמבטיה. היא לא באה מספיק מאורגנת לאמבטיה ושכחה להביא לו בגדים להחלפה. כשבפעם הראשונה היא בקשה בגד מהמייבש זה היה בסדר, גם בשנייה, אבל בשלישית זעמתי ממש, "למה היא כזאת לא מאורגנת ושוכחת לקחת בגדים לפני האמבטיה", "לפחות שתבקש את הבגדים בבת אחת, למה היא מענה אותי ומבקשת אותם אחד אחד?!". בדרך כלל דבר כזה בהחלט יכול להוביל לפיצוץ, בחרתי במקום זה לשנות גישה ולהתיישב לכתוב אסירויות תודה (בהמשך גם כתבתי על זה צעד 4 אבל זה כבר עניין לנושא אחר). כתבתי אסירות תודה על זה שהיא לוקחת אחריות ומקלחת את הילד, על אף שהיא מותשת ועייפה אחרי שעות עבודה רבות, אסירות תודה על זה שהיא כיבסה את הבגדים שלו ולי נשאר רק להביא אותם מהמייבש, על זה שהיא לא עושה לי פוזות על זה שאני סקסוהוליסט, על הדאגה שלה אלי ועוד. אחר כך התפללתי עליה ביקשתי בשבילה את כל הטוב שבעולם, ושאת כל הטוב שאני רוצה בשבילי שיגיע אליה. הצלחתי לגלות עליה חמלה במקום להתמקד באיפה היא עצבנה אותי ולחפש נקמה. זה עזר לי. עובדה שנרגעתי ושכחתי מכל העניין אחרי מספר דקות.
לא כל פעם אני מצליח לפעול נכון, אבל התוכנית הזאת היא לא תוכנית למושלמות, היא תכנית של התקדמות, וכל פעם כזאת שאני מתמקד בחיובי במקום בשלילי אני מתקדם עוד צעד קטן לעבר ההחלמה האישית שלי.
בנוסף, התחלתי לכתוב כל בוקר מכתב תפילה לאלוקים. אני מתפלל שם על עצמי- למצוא באלוקים את מה שאני מחפש בתאווה, ומתפלל ליכולת למסור לו את החיים שלי למשך היום. מתפלל להיות במשך היום במקום של נתינה ולא של לקיחה, במקום של קבלת אחרים, שחרור שליטה, פחד ועוד. אני משתדל גם לכתוב תפילה על האישה ועל הילד, מבקש שיהיה להם יום טוב מתפלל שהקשר ביננו ילך ויתחזק, אני מנסה לזכור אולי יש לאשתי איזה מבחן במשך היום או משהו מיוחד בשביל להתפלל עליו, מתפלל שיהיה לה קל יותר להתמודד עם הסקסוהוליסט שיש לה בבית ועוד. חוץ מהתפילה זה עוזר לי גם לצאת מעצמי ולהיות יותר נוכח בעולם ועם אשתי. משתדל להכניס את התפילה במשך היום בכל מיני סיטואציות שאני חסר שליטה בהם. זה נותן לי כוח, וזה עובד. פשוט עובד.
אפילו מבחינה דתית התחזקתי, שבשבילי זה שינוי מדהים. אני הייתי נגד כל דבר שריח של דת וקדושה נודף ממנו, היום אני מצליח להעביר רוח של חמלה אפילו לדת שלי, להקפיד יותר, על תפילין, ברכת המזון, וכבר לא מפתח התנגדות לדת שלי ושל הסובבים שלי.
עזבתי את המחשב, את הסמארטפון, את העישון, ועוד כל מיני אובססיות קטנות למיניהן. הבנתי שאני לא יכול להמשיך לחיות בדרך אובססיבית ולהישאר מפוכח. פתאום יש לי זמן פנוי. חזרתי לנגן, התחלתי ליהנות מזמן איכות עם אשתי ועם הילד. כבר אין לי קפיצים כל שניה שאני בבית. אני מסוגל לשבת ארוחת ערב שלימה בלי לעשות כל הזמן פרצופים של 'אין לי זמן' כי כל הזמן המחשב יושב לי בירכתי המוח וקורא לי. אני מסוגל לשבת עם הילד ולספר לו סיפור. אני פתאום מסוגל לשים לב למצבי רוח של אשתי, לראות שהיא לא מרגישה טוב, לקבל את זה בלי לכעוס עליה, לקבל יותר את התוכנית של אלוקים בשבילי. פשוט להיות כאן ועכשיו, ואין דבר נפלא מזה.
הספונסר שלי אומר לי שההחלמה חייבת להיות מהנה, אם היא לא מהנה זה סימן שמשהו במערכת לא מתנהל נכון, שעוד לא נגעתי בנקודה של הבעיה שלי. הוא לימד אותי פשוט ליהנות מהחיים שלי. להתחיל ליהנות ממוזיקה, מטיולים, ואפילו מנהיגה. פעם אחת הוא אמר לי ללכת ולשכור רכב סתם כי רציתי והיה בא לי. אפילו קיבלתי את האומץ לספר לאשתי שאני רוצה לשכור רכב סתם כי בא לי, אפילו שלדעתי להגיד לה כזה דבר זה הודאה בזה שאני ילדותי וזה בטח השפלה גדולה, מצחיק כמה שהראש שלי חושב מוזר.
מה שכן כשאני שוכר רכב בשביל האובססיה אין סבל גדול מזה, זו הייתה פעם ראשונה מהחתונה ששכרתי רכב בשביל לצאת עם אשתי ופשוט נהניתי בלי רגשות אשם.
למדתי לקחת אחריות על החיים שלי, התחייבתי לא להזיק לסביבה שלי, לאשתי, לילד, לסביבה. זה מחייב אותי לפעול בצורה מפוכחת, זה מצחיק אבל פתאום הפסקתי לזרוק זבל ברחוב, כי זה נוגד מפוכחות ואחריות על החיים. התחלתי להעז לעשות טלפונים לאנשים, למוסדות, לרופאים, (אצלי טלפונים זה חרדה), לא כי אני כבר לא מפחד, אלא כי אני לוקח אחריות על החיים שלי ולא זורק על אשתי את הקשיים שלי (עד היום היא הייתה המזכירה שלי). התחלתי לטפל בגופה שלי, ללכת לרופאים כשצריך, לבדוק עקומות משקל, לשמור על סדר יום תקין, כל זה כדרך של לקיחת אחריות על החיים שלי.
קרו לי עוד המון דברים טובים, אני ירחיב עליהם בנפרד כי כבר הרחבתי הרבה יותר ממה שתכננתי, אני רק רוצה לזכור שכל זה רק להיום, אם לרגע אחד אני יחזור לחשוב שלילי אני חוזר ל"שם", ול"שם" אני כבר לא רוצה לחזור.
יש עניין נוסף שמחזיק אותי בהחלמה וזה השירות לקבוצות, אבל על זה אני ירחיב בפוסט אחר.
בנתיים עד כאן.
בהחלמה.
