אלקים מדבר אתנו בכל מיני דרכים. לפעמים הוא מדבר אתנו דרך הסידור, לפעמים דרך מאמר חז"ל, לפעמים הוא שולח ילד שיגיד לנו משפט שייכנס כמו חץ בלב. לי זה קרה עם ספר, שנכתב בכלל על-ידי גוי, ושינה לי את כל היחס לחיים. למעשה, הוא עזר לי לאהוב את החיים, בפעם הראשונה.
הספר שאני מדבר עליו הוא "מסע הנשמות", שנכתב על-ידי ד"ר מייקל ניוטון, פסיכולוג ומהפנט מוסמך. במשך שנים נעזר ניוטון בהיפנוזה כדי להחזיר את מטופליו לשלב קדום בילדותם, לאירועים שלא היו נגישים לזיכרון. הוא עזר להם לחוות את האירוע מחדש ולהפיק ממנו תובנות שיעזרו להם בחייהם. הוא שמע שישנם מהפנטים שמסייעים למטופלים שלהם להעלות זיכרונות מגלגולים קודמים, אבל פקפק באמיתות הדברים ובמידת התועלת שאפשר להפיק מהם.
עד שיום אחד, במהלך היפנוזה למטופל אחד, הוא התחיל לתאר לו איך הוא שוכב פצוע וגוסס, חרב נעוצה לו בצד הגוף. הוא הזדהה כחייל בשדה הקרב במלחמת העולם הראשונה. כשהמטופל התעורר, הכאב בצד הגוף שממנו סבל כל החיים נעלם, וד"ר ניוטון חדל לפקפק. הוא החל לטפל באמצעות רגרסיה (הסגה לאחור) לגלגולים קודמים וראה ברכה.
אבל אז קרה עוד דבר מפתיע. כשנשאלה אחת המטופלות, לאחר שהופנטה, היכן היא נמצאת, תיארה מרחב לא ארצי, עם ישויות של אור במקום בני אדם, ועוד מאפיינים מוזרים. היא הגיעה לטיפול מפני שהרגישה בדידות נוראה בעולם הזה, אבל עכשיו החלה לבכות מפני שפגשה את כל "החברים שלה" כפי שכינתה אותם. היא אמרה ששם הוא ביתה הקבוע. ניוטון חקר אותה, והבין שהיא חזרה להיזכר בזמן שהייתה בין הגלגול הקודם שלה, לגלגול הנוכחי. המקור לתחושת הבדידות, התברר, היה געגועיה לנשמות האחרות בקבוצת הנשמות שלה.
ניוטון החל להחזיר עוד ועוד מטופלים אל החיים שבין הגלגולים, ובהדרגה החלה להצטייר תמונת עולם שלמה, כיצד נראים החיים האלה. הדבר המפתיע הראשון הוא שעדויות כל המטופלים היו דומות מאוד. הם תיארו מה קורה לנשמה כשהיא עוזבת את הגוף, מי מקבל את פניה ב"שער" העולם העליון, איזה תהליך של טיהור וניקוי הם עוברים כדי להתנקות מזוהמת החיים הגשמיים. הם הסבירו שלכל נשמה יש "מדריך רוחני" שמלווה אותה ומכוון את דרכה – גם בעולם הזה. הם תיארו איך כל נשמה חברה בקבוצה של עשרות בודדות של נשמות, ושהן נוהגות להתגלגל למקומות קרובים וללוות זו את זו גם במהלך החיים בגוף. הם תיארו מין מועצה של "חכמים", כלומר ישויות רוחניות גבוהות יותר, שבפניה הם נותנים דין וחשבון על החיים, וכיצד עמדו ביעדים שהוצבו להם לפני שירדו לעולם. הם תיארו את כל התהליך במונחים של אהבה וקבלה שהם חשו מכל הסובבים אותם. לעתים רחוקות מאוד הסכימו המטופלים לדבר על אלקים, שד"ר ניוטון מכנה רק "המקור". כל החקירות שלו בעניין זכו להתעלמות מהם. הם הסבירו שיש נושאים שהם פשוט אינם מורשים לדבר עליהם אתו.
כאן חשוב לציין שהתיאורים המופיעים בספר אינם תואמים תמיד את דברי חז"ל וחכמי הקבלה על עולם הנשמות. אף על פי כן אפשר לקבל ממנו הרבה, והשתלם לי לגייס את כל הפתיחות הנחוצה לשם כך. בנספח אפרט מעט על היחס בין תכני הספר ליהדות. בינתיים נסו לקרוא בלי לשפוט, ולפחות "לארח" את המחשבה שאולי משהו מהדברים כאן נכון. כדאי לכם.


* * *

הדבר העיקרי שקיבלתי מהספר הוא תיאור התהליך שבו הנשמה מתכוננת, אחרי זמן של "מנוחה" ו"התחדשות" בעולם העליון, לרדת שוב לעולם-הזה. כיוון שאני מכיר גם כמה מקורות יהודיים דומים (ראו בנספח), היה לי קל לקבל את הדברים. כשמגיע זמנה של הנשמה לרדת לעולם, היא מתייצבת בפני "מועצה" ושם היא מקבלת הדרכה מהם הדברים שכדאי "לעבוד" עליהם בגלגול הבא. נשמה מסוימת צריכה ללמוד לאהוב, אחרת צריכה לתקן את האנוכיות שלי, שלישית צריכה ללמוד לקבל מאחרים, וכן הלאה. הדברים אינם נקבעים באופן שרירותי, אלא לפי התהליך שעברה הנשמה עד עכשיו בגלגולים שלה. גם לנשמה יש מה לומר בעניין. היא יכולה לדון עם חברי המועצה ולהביע דעה שונה, מתחשבים בה. למעשה, לא כופים דבר על הנשמה, אבל היא עצמה מבינה שמדובר בחכמים ממנה, והאווירה הכללית היא של שיתוף פעולה ואמון. לאחר שהוסכם על היעדים לגלגול הקרוב, מוצעים לנשמה התנאים הגשמיים שיעזרו לה להגשים את היעד. וגם כאן היא יכולה להביע את דעתה. כך נקבעים בצוותא כל תנאי המסגרת: איזה מין גוף יהיה לנשמה – חלש/חזק, יפה/מכוער, בריא/חולה? איזו מין משפחה תהיה לנשמה – כיצד הילדות וההורים והאחים יעצבו את התנאים האופטימליים שיאפשרו לנשמה להגשים את היעד שלה. שימו לב: "אופטימליים" אין פירושו שזה יהיה קל או נוח. אדרבה, לפעמים מחליטים מראש על קשיים מאוד גדולים שיוצבו בדרכה של הנשמה, כדי שתוכל להתגבר עליהם ולהשיג את היעד שעליו הוסכם. יכול להיות אדם שצריך לעבוד על האנוכיות שלו, ולכן הוחלט להניח אותו כבן יחיד להורים עשירים ומתרפסים. הוא מקבל את כל מה שאפשר כדי לצאת אנוכי, ועכשיו מוטל עליו להתמודד עם תנאי היסוד האלה במהלך החיים ולצאת מהם כשהוא פחות אנוכי.
בשלב זה נקבע גם מקום הולדתה של הנשמה והחברה שאליה היא תשתייך. נקבעים גם כל מיני אירועי מפתח בחיים שיסייעו לה להשיג את מטרתה. הדברים אינם נקבעים באופן "סגור" ותמיד נותר מקום לבחירה האנושית לחרוג מהתסריט העיקרי. לפעמים נקבעים תסריטים חלופיים, שגם דרכם תוכל הנשמה להגיע אל יעדה.
כמובן, לא מכינים לנשמה רק קשיים, אלא גם דברים שיסייעו לה בדרכה. לכל אדם, כאמור, יש "מדריך רוחני" שלוחש לו ומכוון את דרכו במהלך החיים. חלק מהנשמות תיארו מדריך זה כ"קול פנימי" שאדם שומע במהלך חייו. לפעמים המדריך מדבר דרך חפצים שנקבעו מראש כ"סימן מוסכם" להזכיר לנשמה כל מיני דברים שהיא שוכחת כשהיא בגוף. עוד דבר שמסייע הוא החברים, המורים הרוחניים והמטפלים שאדם עתיד לפגוש בחייו ושיעזרו לו להתרומם מאחיזת העולם-הזה ולהתחבר לייעוד המקורי שלו.
לאחר כל זה "מקרינים" לנשמה את החיים הצפויים לה על גבי "מסך". רוב הנשמות מסכימות ומאשרות, אבל לפעמים נשמה מסוימת נלהבת מדי ומבקשת לעצמה עוד ועוד אתגרים, כדי להתקדם ככל האפשר בגלגולים. הישויות הרוחניות יישאו ויתנו אתה כדי שלא תיקח מה שמעל לכוחותיה, אבל לפעמים הקושי שהנשמה לוקחת על עצמה קרוב מאוד לקצה גבול היכולת שלה.
לאחר מכן הנשמה מתחילה לבקר אצל העוּבר שעתיד להיות הגוף שלה, ו"להתרגל" אליו, להכיר את המוח שלו ו"לשייף" את החיבורים, שהכול יעבוד לפי התכנית.


* * *

החוויה שלי בעקבות הקריאה בספר הייתה חזקה מאוד. בתחילה הופיעו אצלי געגועים גדולים לחזור להיות נשמה. רוב חיי לא אהבתי את עצם העובדה שאני חי, וחשבתי שהרבה יותר נוח להיות נשמה בלי גוף. אמנם לימדו אותי שזו לא מחשבה נכונה, וניסיתי להילחם בה ולשכנע את עצמי שהחיים יפים ושמי שנולד הרוויח, אבל עצמי לא השתכנע, והמשכתי להרגיש שהחיים לא שווים את המאמץ. והנה בא הספר ואישר לי את המחשבה הזו: אכן, יש עולם מחוץ לעולם הזה והקשיים שלו, ושם יש קבלה והכלה ואהבה ומנוחה. עדיף להיות שם! הלוואי שאגיע לשם כמה שיותר מהר. הבעיה שהנשמות בספר סיפרו שמי שמתאבד זוכה בעולם העליון ליחס הכי קשה...
לאחר מכן הרגשתי תסכול. לא זו בלבד שיש לי חיים דפוקים. שגדלתי במשפחה בעייתית, בסביבה בעייתית, עם יכולות נפשיות חסרות ופגומות, ושהחיים מציבים לי שוב ושוב מכשולים וקשיים שנראה שלעולם לא ייגמרו – אחרי כל זה אתם עוד אומרים לי שאני בחרתי בזה, כלומר שאני האשם במצבי? זה היה מאוד מתסכל וכואב ומכעיס. לקחו לי את התענוג היחידי שהיה לי – הזכות להתמרמר ולכעוס על אלקים ועל האנשים שסביבי.
השלב הבא היה כשהסכמתי לוותר על הצורך למצוא אשמים במצבי, והסכמתי להתבונן על העסק במבט יותר מפוכח. אוקיי, אז אני מתגעגע לעולם הבא. אבל כשהייתי נשמה, למה התגעגעתי? העדויות בספר די ברורות: הנשמות משתוקקות לרדת לעולם הזה ולעשות בו גלגול נוסף כדי לצמוח עוד ולהתחבר יותר אל "המקור". כשהייתי נשמה רציתי את העולם הזה. ולא סתם את העולם הזה באופן כללי: רציתי את החיים שלי בדיוק כפי שהם. רציתי את ההורים האלה, ואת האחים האלה, ואת החולשות האלה והכישרונות האלה. בחרתי בנסים המופלאים שזכיתי להם, וכן, גם בטראומות שקרו לי במהלך חיי. את כל זה רציתי כי זו הייתה הדרך עבורי להתקדם אל היעד של הנשמה שלי. אינני יודע עדיין מה הוא בדיוק (וקרוב לוודאי שאדע בוודאות רק בפגישה הבאה עם ה"מועצה"), אבל כל זה לא לשווא. כל זה לא קרה סתם, באופן שרירותי. או גרוע מזה, כי ה' רוצה להתעלל בי ולהקשות עליי, ח"ו.
יש לכם מושג כמה קבלה וכניעה אפשרה לי ההבנה הזו? לא זו בלבד שאני מאמין שהכול קורה בדיוק כפי שאבאל'ה אוהב שבשמים תכנן; כעת אני יודע שאני בעצמי (אם תרצו: חלק אלוק ממעל שבי) חלק מהסיפור.
אחת הנשמות בספר מספרת על גלגול שבו היא נפצעה בגיל שש ואיבדה את היכולת ללכת. ד"ר ניוטון שואל אותה מה הייתה מטרת העניין, והיא משיבה שהיא רצתה להקדיש את הגלגול הזה ללימוד, השכלה והתפתחות רוחנית, והרגישה שייקל עליה להשיג זאת אם תיאלץ לשבת במקומה כל היום ולקרוא ולכתוב... זה ממש גרם לי לבכות. ניוטון מתעקש ושואל איך קרתה הפציעה בפועל. היא מסבירה שהיא נסעה בכרכרה, והשתובבה ושיחקה עם ידית הדלת. הדלת נפתחה, ולמשך שבריר שנייה היא (הנשמה, לא הגוף) ידעה שהיא יכולה לחזור אל הכרכרה ולא ליפול. אבל אז שמעה קול בתוכה שאמר "זו הזדמנות. חבל שתשתהי עוד, תפלי מהכרכרה. זה מה שרצית לעצמך – זה נתיב הפעולה הטוב ביותר עבורך", היא אכן נפלה מן הכרכרה, והכרכרה דרסה אותה. הכאב והסבל היו נוראים, אבל הנשמה שלה לא התחרטה. היא למדה בהדרגה להתמודד עם הכאב ועם חוסר האונים של הרופאים. בסיכומו של דבר היא הרגישה שהרוויחה מן הפציעה: "נעשיתי קשובה יותר, וחושבת. התכתבתי עם אנשים רבים ולמדתי לכתוב בהשראה רבה. רכשתי את היכולת ללמד צעירים, והרגשתי שכוח פנימי מדריך אותי". כשהגיעה לעולם הבא, המדריך הרוחני שלה היה גאה מאוד בהישגיה בגלגול זה (שארך 41 שנים), אם כי היא הפכה להיות קצת מפונקת... אבל היה שווה.
ד"ר ניוטון מסכם: "קשה לומר לאדם שנפצע זה עתה ומנסה להתמודד עם הנכות הגופנית שלו, שכעת יש לו הזדמנות להתקדם מבחינה רוחנית מהר יותר מאלו שגופיהם ותודעתם בריאים. הידע הזה מוכרח לבוא מתוך גילוי פנימי. עדויות המטופלים שלי שכנעו אותי שהמאמץ הנדרש להתגבר על מום גופני אכן מאיץ את ההתקדמות... התגברות על מכשולי מחלות הגוף והכאב מחשלת אותנו".

המהפך עבורי היה אדיר. על כל אירוע שקרה לי, בהווה או בעבר, יכולתי להתבונן מחדש בעיניים אחרות לגמרי, ולשאול: בהנחה שהאירוע או הקושי הזה נועדו להצמיח אותי, איזה סוג של צמיחה הוא נועד לעורר? או: בהנחה שאני בחרתי בקושי הזה לשם תיקון הנשמה שלי, מה הייתה מטרת הבחירה הזו? בעבר חשבתי שמול קושי אפשר רק לסבול ולהתבכיין. מתברר שיש המון אפשרויות נוספות. שבידי נתונה הבחירה איך להתייחס לקושי – האם כאסון או כהזדמנות? כמשבר או כאתגר?
וקרה לי דבר נוסף: יכולתי לפקוח את העיניים ולהודות לה' על כל הדברים הטובים שקרו לי. זה ממש לא מובן מאליו שאדם עם הרקע שלי יגיע לאן שהגעתי. זה ממש לא מובן מאליו כל האנשים העמוקים והאוהבים שפגשתי במהלך חיי, שנתנו לי כל כך הרבה חיבור. אין מילים להודות לה' על המטפלים, הרבנים, הספונסרים, החברים בתכנית ומחוצה לה. על האישה המופלאה שלי. על הקהילה שלי. אני מרגיש מוקף ועטוף ברשת עצומה של הגנה שמעניקה לי כל מה שאני זקוק לו כדי לצמוח בחיים האלה, למרות הקשיים ובגללם.
כן, יש לי את רגעי חוסר השפיות שלי, והם עדיין רבים לצערי. לפעמים אני מקלל את עצמי על החיים שבחרתי. לפעמים אני תוהה מה לעזאזל עבר לי בראש ולמה כבר שם היה לי את פגם האופי של "מחלת העוד". כשזה קורה לי, פירוש הדבר שבמקום להיעזר בתובנה של הבחירה כדי להתפייס עם ה' ועם החיים, הפכתי אותה לעוד כלי לשפוט בעזרתו את ה', ואת אפשרות הבחירה שלי פירשתי כשליטה שלי. בקיצור, האגו שלי הצליח להידחף שוב, אפילו לכאן... ברגעים כאלה אני מוכרח להיכנע, לחזור ליסודות ולהתפלל להבין שלא אני בעל הבית, ושאלקים מנהל את העולם, ושהוא טוב ואוהב גם כשאינני מסוגל לראות זאת.


* * *

"אז מה," אתם שואלים, "אתה טוען שבחרת להיות מכור?"
כן. ככל הנראה הייתי (האני הגבוה שלי, זה שלא נגיש לי ביום-יום) לפחות שותף להחלטה הזו. בדמיוני, הדו שיח בין הנשמה שלי לבין הישויות הרוחניות שסביבי התנהל בערך כך:
הם: כדי שתוכל להתמודד עם כל הקשיים שקיבלת, תצטרך להיות מחובר כל הזמן לה'.
אני: בשמחה, אני אוהב להיות מחובר. אין תענוג גדול מזה.
הם: כן, אבל הגוף שלך אולי ישכיח את זה ממך. מה דעתך על רצון עז במיוחד להיות מחובר?
אני: בטח! תביאו שניים!
הם: שמע, זה לא כל כך פשוט. אתה תרד לעולם-הזה עם רצון גדול מאוד לחיבור, אבל אתה עלול להתבלבל בהתחלה, ולקבל הרגשת חיבור מדברים אחרים שהם ההיפך מה'. זה לא יהיה קל, ואתה תסבול מאוד. בפרט שאנחנו הולכים להוריד לעולם משהו שייקרא אינטרנט. כשתגדל תבין...
אני: אה. אוי... אז מה עושים?
הם: תראה, לפני כמה שנים הורדנו לעולם נשמה של מישהו שנטל על עצמו למשימה להקים ארגון שיטפל בקשיים כאלה. כשתפגוש את הארגון שלו, דרך אותו אינטרנט עצמו, תהיה לך ההזדמנות להמיר את כל החיבור השלילי לחיבור חיובי, ובעצם תגלה שאתה מוכרח להיות מחובר לה' כל הזמן. אם תתנתק – מיד תתרסק.
אני: רגע, אבל לרוב בני האדם יש בחירה בחיים אם להיות מחוברים או לא. אתם אומרים שבעצם לי לא תהיה הבחירה הזו? שאהיה חסר אונים לגמרי מול הצורך להתחבר?
הם: כן. אנחנו מציעים לך לבחור עכשיו לוותר על חלק מהבחירה שלך בגלגול הזה. זה מה שהנשמה שלך זקוקה לו בשלב הזה של התפתחותה.
אני: נשמע קשה. כמה זמן אצטרך לסבול?
הם: לא מעט. למעלה מעשרים שנה.
אני: ואו. אמנם אני חי כבר כמה אלפי שנים, אבל עשרים שנה זה הרבה בגלגול אחד. אתם מבטיחים לי לפחות שזה שווה את זה? שהסבל יהיה שווה את מה שאקבל?
הם: אנחנו לא מבטיחים שתרגיש את זה מיד, או בכלל במהלך החיים האלה, אבל כן. החיבור שתקבל שווה הרבה הרבה יותר מכל הסבל שתסבול...
אני: אוקיי, איפה חותמים?
(חדר לידה. צעקות. העובר לא מצליח לצאת. משתמשים במכשיר ואקום – זה לא עובד. המיילדת מתבדחת שהוא כנראה חושש מהחיים בעולם הזה, אם הוא מעדיף להישאר בבטן. עוברים להשתמש במלקחיים. זה כואב יותר והצעקות מתגברות. העובר נכנע ויוצא. טראומה מתוכננת ראשונה בוצעה. מזל טוב! יש לך בן. וייקרא שמו בישראל: דוקטור פינחס ומיסטר זמרי)

* * *

נספח: על הספר והיהדות
הדרך הזו לתאר את חיי הנשמה בעולם-הבא אינה הדרך המקובלת ביהדות. אנחנו רגילים יותר ל"על כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי" וכו'. החיים למעלה מחולקים לגן עדן וגיהנום, וקשה לנו לדמיין שגם בגיהנום ה' מקבל אותנו ואוהב אותנו. ישנם בספר פרטים נוספים שאינם תואמים את היהדות. למשל: אי-הבחנה בין ישראל לעמים, או חוסר אפשרות להתגלגל בבעלי חיים. מצד שני ישנם דברים רבים שמזכירים מאוד מאמרי זוהר וקבלה (בתור מתעניין אובססיבי בנושא החיים שאחרי המוות יצא לי לקרוא הרבה בנושא). מה עושים? האם לדחות את כל הספר כהבל ולהמשיך הלאה, או שישנה דרך לקבל ממנו למרות החלקים שסותרים את התורה?
התשובה שלי מתחלקת לשני חלקים: א. צמצום הסתירה; ב. הכלה שלה.
א. מלכתחילה היה לי קל יחסית לקבל את הספר, שכן גם קודם קריאתו היה לי ברור, בעקבות מה שלימדוני רבותיי, שכל תיאורי העולם-הבא בחז"ל ובפנימיות הם רק בגדר "דיברה תורה בלשון בני אדם". כדי לתאר משהו שיעורר בנו חוויה דומה למה שמתחולל למעלה, חכמים בחרו בחוויות שאנחנו יכולים לדמיין בעולם-הזה. לכן כדי לתאר סבל נורא של הנשמה הם דיברו על "צואה רותחת" או "כף הקלע", וכדי לתאר תענוג הם דיברו על שולחנות של זהב ושלל מטעמים. אבל מובן מאליו שאין בעולם הבא לא תנורים בוערים ולא פרדסים ריחניים, אלא החוויות שם הן רוחניות בתכלית. הגיהנום שהנשמה מקבלת על חטאים, כך לימדו אותי, הוא ההכרה בהחמצה הגדולה שלה: היא יכלה לבחור בטוב ולתקן את העולם, ובמקום זה בחרה בהיפך הטוב. עבור הנשמה אין סבל גדול מזה. גן העדן הוא תחושת השותפות בתיקון עולם, והחיבור למימוש מטרת הבריאה ולתענוג האלוקי שנובע ממנו.
ביחס למידת הבחירה שיש לנבראים, ישנו מאמר חז"ל "כל מעשה בראשית לקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו" (ראש השנה יא, א) ו"צביון" בעברית פירושו "רצון" (ראה ריטב"א). רש"י מפרש שם "לדעתם – שאלם אם חפצין להבראות, ואמרו: הן".
לא חסרות גם התייחסויות לעולם-הזה כמקום שאליו נשלחה הנשמה כדי לתקן את עצמה ולהשלים ייעוד מיוחד לה. "הנתיבות שלום" מסכם את הדברים יפה:
"הנה מובא ביסוד העבודה בשם האר"י הקדוש, שאינו דומה אדם לאדם מיום בריאת אדם והלאה ואין אדם אחד יכול לתקן מה שעל חבירו לתקן. והיינו שלכל אדם יש את ייעודו ותפקידו אותו עליו לתקן בחייו, ובכלל זה גם העניין המיוחד עבורו ירד לעולם לתקנו כידוע. והקב"ה מעמיד לכל אחד את כל הנסיבות והתנאים שיוכל על ידם לתקן את כל אשר מתפקידו לתקן, ולמלאות את ייעודו ותפקידו בעולמו. כל תנאי החיים של האדם, בגשמיות וברוחניות, הטובים והרעים, כולם ניתנו לו כפי השייך לתיקון עולמו, שרק ע"י תנאים אלו יוכל להגיע לייעודו, ובלעדיהם לא יוכל לתקן את אשר תפקידו לתקן. וכיוון שלכל אחד יש תפקיד וייעוד מיוחד, לכך שונים תנאי החיים  של כל אחד, לזה חייו קלים ולשני החיים קשים יותר...וזהו גם כן עניינם של כל ניסיונות החיים העוברים על האדם, שיש שמן השמים מנהיגים את האדם בניסיונות קשים, ועד שלפעמים בא חס ושלום להתרעם על הנהגת הבורא איתו שמעמיד אותו בניסיונות קשים כאלו שאינו מסוגל לעמוד בהם. אך האמת היא, שכל ניסיונות החיים העוברים על איש יהודי, הרי כולם הם להנאתך ולטובתך, שמובילים אותו להישג תכליתו, שעל ידי שיתגבר על הניסיונות יוכל להגיע לתיקונו וייעודו בעולמו... וזה פירוש לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, לך לך, היינו אל ייעודך, אל תיקון נשמתך מה שאתה צריך לתקן בעולם הזה, שזהו עיקר תפקידו..." (נתיבות שלום, לך לך, תורה א').
והנה משהו מאת ר' שלמה קרליבך, בשם הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין:
"יש תורה של ההיליגע ריז'ינער. הוא אומר: לא ההורים בוחרים בילדים שלהם. הילדים הם שבוחרים בהורים.
זו תורה נוראה ונשגבה.
ניסיתי לתאר לעצמי את נשמהל'ה שלי, למשל ['נשמה' הוא שמה של בתו של ר' שלמה; דפמ"ז].
היא הייתה צריכה להיוולד בשמחת תורה. אז זה מה שקרה, באופן ציורי: הרבה לפני שמחת תורה, בשמים, כל מי שיכול היה להיות האבא והאמא שלה עומדים בשורה, ונשמל'ה עוברת ומביטה בכל אחד מהם. והיא בוחרת בי ובאמא שלה...
מדוע היא בחרה דווקא בנו? היא ראתה כנראה שאנחנו נאהב אותה הכי הרבה[...]
הילדים העתידים להיוולד מביאים את ההורים שלהם להיות יחד. כשאיש ואישה מתחתנים זה אור גדול, נכון?
אבל זה אור גלוי. היכן 'האור הגנוז'? הילדים שייוולדו להם הם 'האור הגנוז'.
כשה' מברך איש ואישה בילדים, מתגלה 'האור הגנוז' בקשר שלהם" (לב השמים, חנוכה, עמ' 129-130)
סיכומו של דבר, הגישה הזו, שלפיה הנשמה (חלק אלוק ממעל, כזכור) שותפה בעיצוב החיים בכל גלגול כדי להשיג את יעדה הרוחני, יש לה על מה שתסמוך גם ביהדות. וכיוון שזו הגישה שעובדת עבורי, ומאפשרת לי להתקרב לה', להתפייס אתו, לאהוב אותו ולשמוח בו, אז אני מניח שזה מה שהוא רוצה שאחשוב. אינני טוען שזו האמת המוחלטת והיחידה, אבל זו מסגרת החשיבה שמסייעת לי.
ב. הספר מורכב מתיעוד מוקלט ומשוכתב של עדויות המטופלים בזמן ששהו בחיים שבין הגלגולים, ולא באיזו דת או אידיאולוגיה. מצד אחד קשה להתעלם מזה. מצד שני, כשם שעל חז"ל אני יכול לומר "דיברה תורה בלשון בני אדם", כך אני יכול לומר על המטופלים עצמם. הם אמרו את מה שד"ר ניוטון היה יכול להכיל, בעולם הרוחני והמוסרי שלו. ואולי מעבר לכך: הם אמרו את מה שקוראי הספר העתידיים מסוגלים להכיל. גם הם מנסים לתאר במילים ובמונחים ארציים את מה שמעבר לכל תיאור. וכאמור הם בעצמם אומרים שיש דברים שהם מורשים לומר, ויש דברים שהם אינם מורשים לומר. כדי להביט בעולמות העליונים צריך משקפיים בהירים ומדויקים, שלניוטון לא היו, ולחז"ל היו, ולכן הדברים קיבלו את הצבע והצורה של הכלי המוגבל שלו. משום כך ישנם דברים שמתוארים באופן שונה ואפילו סותר לדברי חז"ל.
כאמור, הספר גרם לי לשנות את כל מבטי על החיים, אני ממליץ להתמקד בעיקר שבו, ולאפשר לעצמכם לשים הטפל בצד, כדי לקבל ממנו מה שאני זכיתי לקבל. לא מוכרחים להאמין שגלגולי נשמות קורים בדיוק כמו שתיארתי כאן, כדי להאמין באלקים אוהב, ובכך שהנשמה שלנו ירדה לעולם כדי להגשים ייעוד מסוים, וששום דבר איננו קורה בעולמו של אלקים במקרה. הספר לא מתאים לכם? זה בסדר גמור, יכול להיות שהנשמה שלכם לא בחרה לקרוא את הספר הזה...

לקח לי זמן עם קשיי הריכוז שלי, אבל לא ויתרתי והיה שווה.

מרגש מאוד, אם כי באמצע אני שואל את עצמי האם גם את הסיטואציה הקטנה הטיפשית והמרגיזה שאני חווה כעת גם תוכננה ואושרה על ידי.

תודה על השיתוף

תודה ד"ר.

מאוד הועיל לי.

כמה ארוך ככה שווה. תודרבה. אודה ולא אבוש שביקשתיך לא פעם לכתוב על זה ואת זה. יש לי הכרת תודה גדולה אליך על שהכרת לי את הספר. הוא שינה לי את התפיסה ביחס לטרוניה. כיהודי דתי המצוי בהחלמה השתדלתי לא להתלונן עוד קודם לקריאתו, אבל אי אפשר להשוות את הקבלה שלי אותי, להסכמה שלי עם המציאות שלי כתוצאה מהקריאה. לא פעם התמרמרתי בתוכי על מר גורלי. על 'שנדפקתי'. נולדתי לתוך מצב עלוב של מכור החייב לתחזק את יומו באופן שאדם 'שווה' יותר לא זקוק לו.

את הרעיון המרכזי של הספר שמעתי כחז"ל לא פעם. הרי זה מה שהנשמה עושה בזמן השינה, עולה למעלה וחותמת (וחותם יד כל אדם בו) על מה שעשתה לעומת מה שחשבה לעשות טרם רידתה... אולם, כמו בכל דבר בהחלמה, גם כאן, הייתי זקוק 'למכשיר שמיעה', והספר סיפק לי אותו. הציע לי גשר. מעלית. חסל סדר מירמור. אתה בחרת את 'כל זה' בתור האופציה המועדפת.

הוא באמת עזר לי. אינני ממורמר. חדלתי להיאבק במציאות והתחלתי לקבל אותה. רק כשבתוכי התנגדתי למתרחש פחות יכולתי להתחבר לה' ואהבתו. זכיתי. היום להתחבר אליו.

חיבוק גדול ואוהב.

אוהבים. תודה. קשה לי עוד לאכול הכל, אבל בהחלט יש את מה