הפוסט נולד מההקפצה של דייב לפוסט הזה:
gye.org.il/forum/1-לוח-מרכזי/35996-על-אובססיה-וכפייתיות-בהליך-ההתמכרות
וזה הוליד בי מחשבות רבות על הדרך בה אני חושב.
אני חושב שהדרך הכי טובה לשבור את ההגנות של האדם, היא לפנות דווקא לרצון שלו לעשות טוב.
סיפור: לפני כמה שנים, בהם לא השתמשתי בסינונים אלא בנדרים, וההצלחות שלי היו אז לא מרשימות, מתוך נואשות, החלטתי שאני ינסה לגמור את הבקבוק כדי שלא יהיה לי בקבוק.
המחשבה הייתה די הגיונית - אני אדם שמחבב רק סוג פוי' מסויים, אם אני יגמור את הסוג הזה, אני יהיה משועמם ממנו בפעם הבאה, ולכן אני אצליח לבנות את ההגנה הכי טובה נגד פוי' שהיא השעמום.
וזו הייתה מלכודת דבש, כי באמת היו לי הצלחות בנושא, הצלחתי לצרוך כמות אדירה של פוי' ביום אחד, במקום לפרוס את זה לחמישה שבועות, כמו ארוחה שאתה מנסה לאכול כמה שיותר מהר במקום לקחת את הזמן שלך ולהנות מכל לעיסה.
וככה כיליתי את העניין בפוי' שיכול היה להעסיק אותי שנים, בשבועות ספורים.
כמובן שהמשכתי לנסות כל דבר אחר כדי להיות נקי, אבל כאשר כל הדברים האחרים נכשלו, לפחות התנחמתי במחשבה שאני שותה את הבקבוק עד הסוף ואני לא אשתה ממנו שוב לעולם.
הבעיה לא הייתה ברצון הטוב שלי, הבעיה הייתה שכל ההתנהגות הזאת הולידה התנהגות אובססיבית לצריכת כל טיפת פוי' והכניסה אותה מהדלת האחורית בלי שארגיש.
כאשר הנדר או הסינון היו פתוחים, זה גרם לי להתנהגות אובססיבית שבה הייתי חייב לחפש כל דבר חדש בפוי' שאני אוהב, כדי שאמהר לגמור אותו עד הסוף, שלא יישאר טיפה אחת.
הייתי כל כך ממוקד ברצון שלי לשתות את הבקבוק כדי לגמור את הבקבוק, מכדי להבין שאני מנצח בקרבות, אבל לא במלחמה, כי כל ההתנהגות שלי משתנה בגלל הניסיון שלי להתחכם.
זה מבלבל, כי אני כן ניצחתי בקרבות, ויש כיום הרבה פוי' שהיה מעניין אותי, וכעת משעמם אותי, בגלל שהצלחתי לשתות אותו במהירות. אבל במלחמה הפסדתי, כי כל עוד נשאר בקבוק אחד ויחיד, אפילו אם הוא בקבוק קטן - אז הקרב לא נגמר. ולכן זה לעולם לא ייגמר.
חשבתי על זה יותר לעומק, ואני חושב שהאובססיה קיימת אצלי יותר משחשבתי. ומגיל מוקדם יותר.
כי כמו שאמרתי, הדרך הכי טובה לשבור את האדם, היא לגרום לו לעשות משהו רע, מתוך האמונה שהוא עושה משהו טוב.
ולי היה אובססיה, שרציתי להיות טוב, טוב בהכול, טוב בתורה, טוב בעבודה, טוב בלדבר. זה רצון חזק להיות טוב, לעשות דברים יותר טוב. היה לי את זה מגיל קטן, שהייתי מבוהל מכל העולם הזה של בית הספר, וברחתי לאובססיה של להיות טוב יותר, ולחשוב רק על זה.
חשבתי על זה שקמתי ושהלכתי לישון, חשבתי על זה שהייתי בקרב בני אדם, חשבתי רק על זה - איך להיות יותר טוב. חשבתי וחשבתי בלי סוף על זה, רק על זה.
אפילו התחביב שלי בילדות לשחק במחשב עזר לטפח את האובססיה הזאת - אובססיה להשתפר, להיות טוב יותר ולנצח. אני לא אומר שמשחקי מחשב יעשו אותך אובססיבי, אבל הם כן יעזרו לך לטפח התנהגות כזאת אם אתה נוטה אליה.
ואיך אפשר להתווכח עם רצון כזה ? שאדם רוצה להיות טוב, הרי כל רב ישבח אותו.
אבל יש צד אפל לסיפור הזה, הרצון להיות טוב, הוא במובן מסויים אובססיה, מחשבה בלתי פוסקת, שוב ושוב, לדחוף ולדחוף אותי לעשות עוד דבר ועוד דבר.
האובססיה גורמת לך לנצח בקרבות - האובססיה גורמת לך לקום בבוקר בזמן, היא גורמת לך ללמוד קשה יותר, לעבוד קשה יותר, כל עוד יש אובססיה, אתה תצליח לקבל כוח לעשות דברים.
אבל אתה מפסיד במלחמה - כי המחיר של אובססיה, של מחשבה שוב ושוב להיות טוב, לחפש להיות טוב, גורמת לכל התודעה שלך להיות תודעה שבורחת ממה שאתה עכשיו, ולחשוב אך ורק על מה שתהיה בעתיד.
האובססיה הזאת גורמת לך לחשוב על להיות טוב יותר אחרי שהצלחת באתגר חשוב, והיא גורמת לך לחשוב על להיות טוב יותר אחרי שהפסדת באתגר חשוב, זה לא באמת משנה מה עשית, אתה תמשיך לחשוב באובססיות איך להשתפר.
בדיוק כמו שמכור לפוי' יחשוב על ליפול, בין אם יש לו אישה, ובין אם אין לו. כמו שאמר מכור לאלכוהול: שאנחנו חוגגים הצלחה, אנחנו שותים. שאנחנו נכשלים, אנחנו שותים. אין הבדל, אנחנו שותים לא משנה מה יקרה.
הפוי' הוא תרופה לאובססיה, כי הוא מכניס אותך לכאן ועכשיו - אתה והגוף שלך, לא בעתיד, לא שתהיה מושלם, אלא עכשיו. הפוי' הוא התרופה לאובססיה כי הוא נותן לך את התחושה שאפשר להיות ברגעים של העכשיו, ולהיות בסדר עם עצמך. הוא מוציא אותך מהמרדף האינסופי אחרי הטוב, ומספר לך שאתה טוב ממש עכשיו.
האובססיה היא מלכודת הדבש המושלמת, איך אפשר להגיד לאדם להפסיק לחשוב על להיות טוב יותר ? הרי מה התכלית של האדם אם לא לחשוב על כך ללא הרף כל הזמן ?
איך אפשר להגיד לאדם שיפסיק לצרוך פוי' שגורם לו לראות פוי' ? איך אפשר להתווכח עם היגיון מושלם שבו בקבוק ריק זה בקבוק שלא ישתו ממנו ?
האובססיה לטוב דומה לנחל עם זרימה חזקה שדוחף את האדם קדימה, במקרה הטוב הוא יידחף לעשות דברים טובים, במקרה הרע הוא יידחף ליפול בפוי', אבל בכל מקרה הבחירה נלקחה ממנו בזכות הכוח הגדול של האובססיה לעשות טוב, שדוחפת אותו בלי שליטה קדימה.
אצלי נישואים סותרים באופן מהותי את האובססיה הזאת, האישה היא יצור חשוב באובססיה בכך שהיא מהווה שופטת לאובססיה, וקובעת עבורי ניקוד וציונים להתקדמות שלי עם האובססיה.
ואילו בנישואים האישה איננה שופטת, אלא שותפה. היא לא דוחפת אותי קדימה בכוח כחלק מעולם האובססיה, אלא היא הולכת איתי יד ביד. זה מחשבות שזרות לחלוטין לדרך המחשבה האובססיבית להיות יותר טוב, שמנהלת אותי למעלה מחמש עשרה שנה. אז איך אוכל לעכל רעיון כל כך משונה כמו להתחתן ?
האובססיה שלי יכולה לראות אישה בתור איזה דמות מופת מושלמת בצורה גופנית, לה יש לסגוד או להתאוות בתור איזה אידיאל בלתי מושג שהאובססיה שלי לטוב תמיד תשאף אליה, וזה אכן מה שאני עושה בפוי'.
אבל לראות אישה בתור גורם שמקבל אותך, זה שקול למחשבה שהמשחק האובססיבי לטוב נגמר, וזה משהו שהמוח שלי פשוט לא מבין אפילו, איך אפשר להפסיק אובססיה להיות יותר טוב ? זה סותר את כל מה שהתורה והעולם מספרים לי במשך עשרות שנים.
