לאחרונה הרהרתי בנושא הגלישה הסתמית באינטרנט.
ההתמקדות שלי הייתה כל הזמן בלהימנע מליפול בבורות של הפוי' באינטרנט, ובשביל זה התקנתי הרבה תוכנות שנועדו לסנן ולבקר את השימוש שלי.
בנוסף, ראיתי שאני גולש בהרבה שטויות שלא בהכרח מפילות אותי בפוי', כמו טיק טוק או יוטיוב. ולכן יש לי פלוקי שמסנן את הכול ולא רק את הפוי' שבאינטרנט. אחרת הייתי מבזבז הרבה זמן על לגלוש מסרטון לסרטון ולבזבז הרבה זמן.
אבל אני מרגיש שזה עדיין לא מספיק, אומנם יש לי תוכנות שמסננות לי את המחשב בצורה שתמנע ממני ליפול בפוי', ובנוסף מונעות ממני לבזבז זמן, אבל אני עדיין לא הפנמתי ללב שלי את הדבר שיגרום לי להימנע מלבזבז זמן באמת.
הרי התוכנה המעולה ביותר לסינון פוי' לא תעזור לחילוני הרגיל, כי הוא לא הפנים את החשיבות שלה.
וגם התוכנה המעולה ביותר להפסיק את בזבוז הזמן לא תעזור לי, אם אני לא יפנים בדיוק מה זה בזבוז זמן ומה ההבדל בין לשבת מול המחשב ולעשות דברים חשובים, לבין לשבת מול המחשב ולבזבז זמן.
כי קל מאוד היום לשכנע את עצמך שאתה עושה משהו חשוב - הרי אם אני מסתכל בפייסבוק על סרטון "עשה זאת בעצמך" או על איזה פיסת מידע מעניינת, זה יגרום לי להבין משהו חדש על העולם ולכן לכאורה אני עושה משהו חשוב. אז למה הלב שלי עדיין חלול ?
כתוב בגמרא שמתוקה שנת העובד, מדוע השינה שלי לא מתוקה אחרי שראיתי שעות של תכנים מעניינים בחדשות?
אני חושב שגיליתי את התשובה לכך במאמר שקראתי לאחרונה, המאמר הזה טוען שמה שחסר באמת בעולם זה לא מידע, כי מידע שפעם היה יקר המציאות, היום הוא זול כמו מים. ממש כמו שעירום של אישה שהיה פעם יקר המציאות, כיום זול כמו מים.
הדבר האמיתי שחסר היום הוא יכולת ביצוע, אנשים שמוכנים לשבת וליישם משהו, זה יכול להיות להכין כיסא, או להפוך סוגיה לא ברורה בגמרא לברורה וישרה. זה יכול להיות לכתוב ספר או לעשות סרטון יוטיוב בעצמך. הקשר בין כל הדברים הללו הוא שבכולם יוצרים.
המאמר מבדיל בין שני דברים, ייצור, וצריכה. רובנו צרכנים - אנחנו צורכים מה שאחרים ייצרו. כולל עכשיו, עכשיו אתה צורכים את הפוסט שלי. ואחרי שתצאו משמור עיניך ותלכו לאתר חדשות, ואז לטיקטוק - אתם ואני נמשיך לצרוך ולצרוך ולצרוך. אבל אף פעם לא לבצע.
מסילת ישרים היא אחד הספרים היסודיים ביותר של היהדות, והיא כותבת בהתחלה:
"ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם"
לכאורה מסילת ישרים טועה מאוד, שהרי אם אני באינטרנט, לא רק שאני שם לב ומתבונן באיזה דרך אני הולך, אלא אני ממש ניגש לכל המאגר המידע האנושי הכי נוח וגדול שקיים אי פעם, ואני יכול לראות את התובנות החשובות של מיליוני אנשים חכמים, אז איך אפשר לומר את המשפט המגוחך הזה שאני לא יודע באיזה דרך אני הולך ?
אבל למעשה מסילת ישרים צודק, כי שהייתי בטיק טוק ופייסבוק וגם אתרי חדשות, בכל אלו לא הבנתי שבכולם אני הולך באותה דרך, שבכולם אני צרכן, ולא יוצר.
כדי להתחיל להשתמש במחשב בדרך טובה באמת, אני חושב שאני צריך לשאול את עצמי בכל פעם שאני פותח את המחשב, עוד לפני ששמתי את היד שלי על העכבר - האם אני הולך ליצור עכשיו, או לצרוך ?
אני חושב שזה שאלה מזעזעת שקשה מאוד לעמוד בפניה, אפשר לעבוד על עצמך שהאתר שאתה הולך אליו עכשיו הוא שימושי, מרגיע, נחמד, מעניין או מרומם רוחנית. ולכן להרדים את עצמך שהכול בסדר. אבל שעומדים מול השאלה האם זה עוזר לי ליצור או לצרוך, זה כבר שאלה שאי אפשר להתחמק ממנה.
גם בסרט החשוב "מסכי עשן המלכודת הדיגיטלית" דיברו על ההבדל בין המחשב בתור כלי, לבין המחשב בתור משהו ששואב את תשומת הלב שלך.
פעם המחשב היה כלי שנועד נטו לעבודה או ליצירה, הוא היה פטיש שיושב בסבלנות בפינה עד שאתה תיקח אותו ותשתמש בו.
אבל כיום המחשב הוא לא כלי, הוא שואב את תשומת הלב שלך וגורם לך להפוך להיות צרכן ולא יוצר.
לכן חשוב לי לחלק את כל הפעולות שאני עושה לשלושה - פעולות שצורכות. פעולות שמייצרות, ופעולות שלא עושות זה ולא זה.
וכדי שאגיע באופן טבעי למצב בו אני לא חושב על פוי', אני מרגיש שאני חייב לצאת מהמנטליות של לצרוך, ואם זה אומר שאני יושב ולא עושה כלום, זה עדיף.
שהרי מה עדיף - ליצור הרגלים רעים, או לא ליצור הרגלים בכלל ? ברור שהאפשרות השנייה עדיפה בהרבה.
אני מרגיש שרק מתוך המקום הריק הזה שבו אני לא צורך דבר, ואפילו לא יוצר דבר. רק זה יגרום לי לנוע באופן טבעי ליצירה אמיתית.
יש שיקשו עליי ויגידו שאם אני לא יעסיק את עצמי בלשוטט בין אתרים חסרי טעם, אני עלול ליפול בפוי'.
שהרי חז"ל אמרו שהבטלה מביאה לידי שיעמום והשיעמום לידי חטא, לכן עדיף לבזבז את הזמן על שוטטות חסרת מטרה באתרים, כי לפחות היא מסיחה את דעתך מהמחשבות על פוי'.
התשובה היא שהיום יש שני סוגים של בטלה, בטלה שלא מובילה למעשה ובטלה שמובילה למעשה.
בטלה שלא מובילה למעשה זה אדם שמעסיק את עצמו בשטויות, הוא אומנם מסתכל באתרים צנועים, אבל הם אתרים שסתם מעבירים לו את הזמן בכל מיני חדשות, מאמרים, פוסטים ובסרטונים, והוא מרגיש עסוק. אדם כזה לא מבין בכלל שהוא מתבטל כי האתרים נותנים לו את זריקת הדופמין שלו.
אדם כזה יכול לבלות שנים באינטרנט ולא להבין שהוא בטלן, כי לאתרי האינטרט יש חוכמה אדירה מאחוריהם לעודד את האדם להישאר באתר.
לדוגמא - האדם הזה ייראה איזה פוסט פוליטי של המפלגה שהוא שונא, ויהיה לו זריקת דופמין לכתוב איזה תגובה ארוכה להסביר כמה המפלגה הזאת רעה. כתיבת התגובה תרגיש לו כאילו הוא עבד עכשיו על פרויקט חשוב, שבפועל זה סתם בזבוז זמן.
בנוסף הוא גם יקבל הרבה לייקים על התגובה שלו, מה שישכנע אותו שהוא יצר פה דבר חשוב, שלמעשה כמות הלייקים שהוא קיבל מראה לכמה אנשים הוא בזבז את הזמן ביחד איתו.
או לדוגמא אותו אדם יסתכל על אתר קניות כדי לראות אם יש מבצעים, וישכנע את עצמו שהוא חוסך כסף בגלל שהוא בודק מחירים, בלי להבין שהוא בדק כבר את האתר הזה עשר פעמים היום.
כמובן שגם משחקי מחשב גורמים לך להיות בטלן בלי להבין שאתה בטלן. שהרי אתה מציל את העולם או מנצח קרב מול חייזרים במחשב..
בטלה שכזאת, מובילה לשעמום, שזה צימאון של הנפש שרוצה ליצור, וזה מוביל לנפילה בפוי'. כי או' זה אקט של יצירה.
לעומת זאת, בטלה שמובילה למעשה, זה בטלה אמיתית, בה האדם לא עושה כלום באמת, ומרגיש חוסר שקט פנימי הולך וגובר בגלל זה, עד שהוא ניחם מהבטלה שלו והולך לעשות מעשה אמיתי.
הבעיה הגדולה היא שככל שאתה יוצר יותר, זה מקל עלייך לצרוך. ועל זה נאמר "כל הגדול מחברו - יצרו גדול ממנו", בגלל שהגדולה היא במעשים, והמעשה גורם לך לתאבון גדול יותר בצריכה - הכול הופך להיות מעניין יותר, אפילו הצבעים חזקים יותר.
להתרחק מצריכה כאשר אתה לא יוצר - זה קל. אך להתרחק מצריכה כאשר אתה יוצר - זה קשה.
עוד קושיה היא מה עם משחקי מחשב, הרי משחקי מחשב הם דרך בריאה יותר מפוי' לקבל דופמין.
יתרון גדול מאוד למשחקי מחשב הוא שהם דורשים ממך להתאמץ, אתה חייב להשיג תחושת הישג רק אחרי שאתה עבדת קשה לפתור את הבעיה. כמו כן משחקי מחשב מאפשרים לך לקבל דופמין מהרבה מאוד מקורות, כמו חקירה, איסוף חפצים, עבודת צוות, ניצחון על האויב ועוד הרבה דרכים קטנות לגרום לי לעונג.
זה למה סמים כמו אלכוהול, סיגריות, פוי' וסמים קשים הם גרועים, כי הם מנוונים את המוח שלך וגורמים לו להתמקד על דבר אחד בלבד.
סמים אלקטרוניים כמו משחקי מחשב הם גרועים ביחס למי שיושב ולומד גמרא, אבל הם עדיין עדיפים בהרבה על הפוי'.
לכן יקשו עליי שעדיף לתת לי לשחק במשחקי מחשב וכך לשקם את המוח שלי להתרגש מהרבה דברים קטנים, ולא רק מעירום של נשים. ולא לקפוץ ישר למים העמוקים ולנסות להתמקד בעבודה או במשפחה.
אני חושב שזה וויכוח עמוק בין שני גישות שמנסות לפתור את הבעיה של הפוי', שני הגישות הללו מסכימות שחשוב מאוד לסנן את הפוי' בתור צעד ראשון, אבל לא מסכימות איך לגרום למוח של המכור להשתקם.
הגישה הראשונה טוענת שהמכור לפוי' רואה נשים בתור המקור הבלעדי של דופמין, מה שגורם לו להיות עיוור לכל אלפי הדרכים להשיג דופמין שקיימים בעולם.
כדי לפתוח את עיניו מחדש לדרכים להשיג דופמין, חייבים לתת לו התמכרות קלה למשחקי מחשב על מנת שהוא יוכל להבין איזה עולם רחב של דופמין יש מעבר לפוי'.
הגישה הראשונה מודה שמשחקי המחשב עלולים להיות מסוכנים בגלל שהם ממכרים בעצמם, אבל טוענת שהרווח שווה את הסיכון.
הגישה השנייה טוענת שדרך הזהב לצאת מהרגלים רעים, הוא קודם כל ובראש ובראשונה לא לפתח הרגלים בכלל.
הגישה השנייה מודה שזה לא נעים להרגיש משועמם וריק כאשר לא צופים בפוי', לא משחקים במחשב, וכל פעילות משמעותית אחרת משעממת אותנו, אבל היא קובעת שאם האדם יתאזר בסבלנות ויחכה מספיק זמן, הוא יגלה שההמתנה תהיה שווה את זה.
הגישה השנייה טוענת, שההתנהגות של מכור לפוי' דומה להתנהגות של אדם חסר אחריות כלכלית.
מכור לפוי', מבזבז את כל הדופמין שלו על להסתכל בפוי', ואז מרגיש עצבות וחוסר חשק לעשות דברים. אחרי כמה ימים הדופמין מצליח להשתקם מעט במוח שלו, ולכן המכור ממהר לבזבז את זה שוב על עוד קצת פוי' וחוזר חלילה.
כך גם האיש שחסר אחריות כלכלית - חי מהיום למחר, לא חוסך כסף ולא מתנהל כלכלית נכון בכלל, הוא מבזבז בלי לחשוב, וכל סכום כסף שיש לו ביד הוא מייד שורף כדי לקנות משהו חסר ערך.
לעומת זאת האדם עם אחריות כלכלית מתנהל מחושב, חוסך כסף ולא מבזבז כל סכום שיש לו ביד על שטויות, וכך הוא לאט לאט משקם את המאזן.
וכך מי שרוצה להיות נקי, צריך להתנהל עם הדופמין שבמוח שלו כמו עם הכסף שבבנק שלו - לא לזרוק את הדופמין שלו על כל דבר, אלא להבין שהדופמין שיש לו במוח זה סכום קבוע שאלוקים מפריש כל יום למוח שלו, אי אפשר לקבל יותר ואי אפשר לקבל פחות, ולאדם יש בחירה איך לבזבז את זה - הוא יכול לבזבז את זה על ארוחה מפוארת של פוי' או לשרוף את זה בצורה יותר איטית משחקי מחשב, או שהוא יכול לחסוך. והחיסכון עדיף בהרבה.
