לחולה קורונה יש בחירה חופשית?

לא

בכל אופן א"א לשאול על הגישה של כניעה וחוסר אונים מהמושג של בחירה חופשית, כי כמו שאתה כותב תלוי איך מסתכלים על זה, אז זה בדיוק התשובה וזה בדיוק מה שמשאיר אותי נקי בחסדי ה' במשך 5 שנים חודש ויום, ועד אז לא הייתי נקי בכלל בכלל בכלל.

מה כוונתך שלרבים יש בחירה חופשית בדיוק כמונו? על חולי הקורונה אני מבין, אבל מי אמר לך שלכולנו היתה בחירה חופשית? אבל גם א"כ אין זה משנה כלל לעניינינו, שאם אתה מבין שכעת אין לי בחירה חופשית בגלל שזה מחלה אז אין שום שאלה מהעניין של בחירה חופשית.
רק אדגיש שאני ח"ו לא אומר שכל אחד שנמצא פה הוא מכור ונשללה ממנו הבחירה החופשית ביחס לתאווה, אני מדבר רק על מי שבאמת חסר אונים ורק האדם בעצמו יכול להודות בזה בפני עצמו, אני רק בא להציג את הגישה שעובדת לי ולעוד הרבה מאד אנשים מכורים וחסרי אונים.


דבר נוסף:
אם מישהו רוצה לבדוק את עצמו האם הוא חסר אונים או לו, מוזמן לשבת בכנות עצמו ולראות האם היו לו שימושים וחיפושים אחרי שימושים באופן חסר שפיות, כמו למשל להיכנס לתוך צפרדע שברחוב בשביל להוציא גזיר עיתון עם תאווה? וכדומה וכדומה.
הבעיה שלי ושל אנשים כמותי שיש לנו הכחשה גדולה ביחס למחלה שלנו, ולכן אני גם כביכול שוכח שעשיתי דברים חסרי שפיות, וגם כשאני בכל זאת יושב מול העובדות שהיו ואני רואה דברים חסרי שפיות שעשיתי, אני אומר לעצמי שכולם עושים את זה והדבר נורמלי וזה לא חוסר שפיות, אבל באותו יום שנכנעתי והייתי מוכן לראות את עצמי בכנות אמיתית בלי הכחשה ובלי לספר לעצמי סיפורים, גיליתי הרבה מאד דברים כאלה.
דבר נוסף בהקשר לענין הזה, אני לא אמור ברגע אחד לזהות את כל הדברים הללו, אבל אם יש לי נכונות לגלות את הדברים הללו זה מגיע לאט לאט. וכמו"כ אין כוונתי לומר שמי שלא עשה דברים חסרי שפיות זה אומר שהוא לא מכור, אלא שמי שכן עשה דברים כאלה בדרך כלל זה מראה שיש לו קצת או הרבה חוסר אונים מול התאווה, וזה גורם לאדם לעשות דברים חסרי שפיות, כי אם הוא צריך עכשיו תאווה בזמן מסויים או סוג מסויים הוא ישתדל לעשות הכל בשביל להשיג את זה, בשונה מאדם שרק רוצה לאכול חתיכת שוקולד בשעה 2 בלילה והוא לא יחשוב לרגע לדפוק אצל השכנים בשביל לבקש מהם קוביית שוקולד.

1
כל ילד נופל לבוץ ומתלכלך, מן הסתם יש לכם חוויה כזאת או דומה לכזאת.
וכאשר זה קורה, מה האימא עושה ? לוקחת אותו לאמבטיה ורוחצת אותו.

עכשיו, אפשר לשאול, למה האימא רוחצת אותו ? הרי הוא מלא בבוץ זה מגעיל.
התשובה כמובן תהיה שהאימא יודעת להפריד בין בנה - שאותו היא אוהבת, לבין הבוץ.

אבל יש פה בעיה עמוקה יותר מזאת - הילד הזה שיחק בבוץ, הילד הזה לא הגיע לבוץ סתם. מבוגרים למשל לא מתלכלכים בבוץ כמו ילדים.
אז אם נעמיק, נבין שהילד הזה, בפנימיות שלו, חיפש את הבוץ ורצה אותו.

ובכל זאת, האימא חופפת לו את השיער ומנקה אותו, איך זה אפשרי ?


זה אפשרי. כי האימא אוהבת את בנה, בלי קשר למה שהוא עושה. היא אוהבת את בנה, בין אם הוא משחק בבוץ ובין אם הוא יוצר זהב בכפות ידיו, ככה זה הטבע.

אבל אסור לשכוח. שעם כל האהבה שלה לבנה, היא לא שוכחת לנקות את בנה - לטפל בו ולרחוץ אותו.
וזה לא בגלל שהיא שונאת את בנה עכשיו באופן זמני, והיא רוצה לנקות אותו כדי שתחזור לאהוב אותו אחר כך.
אלא בגלל שהיא אוהבת את בנה - בלי תנאים. לפני ואחרי הניקוי.

אבל שוב חשוב להדגיש - בכל זאת קיים ניקוי מהבוץ.

אנחנו המבוגרים יותר, כבר לא משחקים בבוץ כזה, אנחנו משחקים בבוץ עמוק יותר.
אבל האהבה שלנו בלי תנאים לעצמנו, היא משהו שצריך להמשיך בלי קשר.

אז אחרי שאנחנו נופלים, ונקום להתרחץ, אנחנו לא נתרעם על עצמינו, אנחנו פשוט נאמר לעצמנו שהיינו מאוד שובבים ששיחקנו בבוץ, אבל אנחנו מאוד אוהבים את עצמנו בלי קשר, ונתחיל לרחוץ את עצמנו מהבוץ.



2
המלחמה בפוי', דורשת לוותר על כלים טובים למלחמה בתאווה, כדי להשיג גישה לכלים טובים אפילו יותר.
קחו למשל את עצמכם לפני שהבנתם שאתם מכורים - מה עשיתם נגד התאווה ? הרבה !
חשבתם נגדה, התאמצתם חרף התחושות שבכם להילחם נגדה, וכו' וכו'.
כמה זה עזר ? לא הרבה.
אבל זה נתן תחושה שאתם עושים משהו.

לומר שאתה מכור, זה לומר שאתה בעצם מוותר על כל הכלים הללו (שהאנשים הרגילים והלא מכורים משתמשים בהצלחה למאבק בתאווה), למען כלים טובים בהרבה. כמו סינונים.

אבל אי אפשר, מבחינה מנטלית, לגשת לכלים הללו, לפני שהבנת שאתה צריך לוותר על הכלים הקודמים.
הרי להשים סינון על האינטרנט, שקול להשים מנעול שנפתח על פי השעות ביממה, על המקרר שלך: זהו צעד, שבסופו של יום הוא קיצוני.
זהו צעד שאומר שכל המוח והגוף הנפלא שנתן לך אלוקים, ובסוף המוח הנפלא הזה כל כך "לא מתקדם" ו"לא מעודכן" שהוא נופל על חתיכת מתכת וזכוכית שמציגה פיקסלים בצבע צהוב, כחול וירוק.



על אותו משקל, אני חושב שאנשים שהם בתאווה והם מכורים והם נופלים - ממש לא משנה במה. והם בכל זאת פוחדים לומר על עצמם שהם אוהבים את עצמם והם מזינים את עצמם בלי תנאים (בלי לבטל את העובדה שהם עשו משהו לא נכון).
הם פוחדים, כי הם פוחדים לאבד כלי חשוב מאוד במאבק בתאווה - תחושת חוסר שביעות הרצון, תחושת הביקורת העצמית, אפילו תחושת ההזדקקות לאישור של החברה.
הכלים הללו, אני מודה, עוזרים במאבק בתאווה.
אבל אני מאמין שוויתור עליהם ייתן לך גישה לכלים שעוזרים יותר.

המשתוקק כתב on 05 מאי 2020 14:10:

תודה, חשבתי שהתכוונת למשהו אחר.
בכל אופן לכאורה הדימוי הוא לא לגמרי, כי אם אני מגדיר את ההתמכרות כמחלה אז זה כבר לא שלב לפני המחלה אלא בתוך המחלה, בשונה מאדם שלא חלה.

ומ"מ זה רק לגבי ההגדרה, אבל בלמעשה אתה בודאי צודק שיש שלב אחד לפני שיש לי מה לעשות, דהיינו גם אני המכור שאין לי כח מול התאווה בכל אופן יש דברים שאני יכול לעשות ולא רק שאני יכול לעשות אלא אני צריך לעשות, וזה באמת מה שמשאיר אותי נקי, וכמו שכתבת לעשות פעולות וכו' וכו'.

ועל זה אני מתפלל כל פעם בתפילת השלווה, שמצד אחד אקבל את הדברים שאני לא יכול בכוחי לעשות ולשנות, ומאידך שיהיה לי את האומץ לשנות ולעשות את מה שיש ביכולתי לעשות, וזה הפעולות ועוד, וכן אני מתפלל לקבל את התבונה לדעת מה הם הדברים שאני יכול לעשות ומה הדברים שאני לא יכול לעשות. ומה שבידי לעשות אז אני חייב לעשות ואני לא יכול לומר לעצמי שאני חסר אונים אז אני לא צריך לעשות כלום, וניתן להתמכרות להוביל אותי.

"אלי, תן בי את השלוה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי, ואת התבונה להבחין בין השנים, אמן".

1:
ראיתי לפני כשבוע איזה סרט דוקומנטרי קצר על כמה הפוי' נפוץ.
במסגרת הזאת, הם ראיינו כמה אנשים צעירים, בגיל התיכון, בארצות הברית.

שהם צילמו את הסרט, הם גם העבירו מצלמה על תמונות של סרטונים באתרי פוי'. שצריך ללחוץ עליהם כדי להגיע לסרטון עצמו.
ולפתע, הרגשתי, בצורה מצחיקה, נבגד.
כי המוח האחורי שלי, זה שאחראי לתאווה חסרת הגבולות וההיגיון שלי לנשים, משוכנע בכל נפשו, שכל הנשים הללו והתמונות הללו בפוי', הם שלי בלבד.
והוא חושב, שאף אחד בעולם לא מכיר את התמונות הללו, חוץ ממנו.

כמובן שהמוח הקדמי והחושב יודע שזה שטויות. אבל מה שמעניין, ואף פעם לא חשבתי על זה, הוא שלמוח האחורי זה חשוב מאוד שיהיה לו מערכת יחסים אינטימית בלי שום תחרות - עם הנשים שהוא רואה בפוי'.
כי המוח האחורי לא מתאווה לנשים סתם, הוא מתאווה להם בגלל שהוא יודע שלבעול אותם מביא ילדים, זה הסיבה המרכזית מאחורי התפקוד של התאווה.
אבל כאשר המוח האחורי מגלה להפתעתו שאנשים במרחק עשרת אלפים קילומטר ממנו מכירים את אותם אתרים שהוא מכיר, ועוברים בעיניהם על אותם תמונות ממש שהוא רואה, אז לפתע כל מערכת היחסים שיש בינו לבין הפוי' הפכה להיות פומבית.
וכל הנשים הללו שהמוח האחורי חשב שהוא "מפרה", למעשה "הופרו" על ידי מיליוני גברים אחרים.
וזה משהו שמזעזע במידה מסויימת את התאווה המינית. כי היא מבינה שהסיכוי שאני "יפרה" אותם, הוא קלוש, שהרי הרבה מאוד "הפרו" אותן גם כן.

אני לא בטוח שמה שאמרתי לגמרי עובד או לגמרי נכון, ואני מנחש שרק אם אראה כל יום ויום סרטונים של אנשים שעוברים על תמונות ועל סרטונים של פוי', כאשר רואים בבירור אותם ואת המסך שהם מחפשים, לאורך זמן תחלחל ההבנה במוח האחורי שלי ש"פוי' זה לא אינטימי" , ולכן החשק לזה ייגמר, והחשק לנשים אמיתיות יעלה בהרבה, נשים שמיליוני גברים לא היפרו אותם, בעין או במעשה ממש.


2:
אני מניח שחלקכם צורכים סרטים של הוליווד וסדרות שלה וכדומה, האם תצליחו להגיד לי במהירות את 10 השמות של הסרטים הכי אהובים עליכם ? כנראה שאם אשוחח איתכם על סרטים קצת ואז אשאל אותכם את השאלה "מהם עשרת הסרטים/שחקני הוליווד הכי אהובים עליכם", אתם תוכלו לפלוט אותם די מהר בלי לחשוב.

אז בסרט הדוקומנטרי הזה, איזה נער אמר שהוא יודע שמות של שחקני ושחקניות פוי' החביבים עליו בעל פה, והמראיין איתגר אותו לומר מה השמות.
ואז הנער פלט בעל פה במהירות (הוא אפילו לא עצר לחשוב, הוא פשוט ידע את זה כאילו זה לוח הכפל) בערך 10 שמות.
זה היה סרט דוקומנטרי מ-2019.
והנער הזה הוא העתיד.

1. עשיתי פעם פעילות מוחית מאוד מאומצת: אני יפרט אותה בקווים כלליים:
א. אף אחד לא עזר לי בה - הייתי צריך לעשות את הכול לבד מההתחלה ועד הסוף.
ב. זה לקח לי שבועיים שלמים, במהלכם כל יום ויום הלכתי לעסוק בזה.
ג. היה ברור לי שאם אני לא עושה את זה, אני מאבד את האפשרוות להמשיך בתוכנית חשובה מאוד עבורי. אז אין ספק שהיה סוג של לחץ חיצוני עליי ברקע לסיים את זה.

הנה התובנות שלי בעניין:

א. באיזה שלב, מגיעה התובנה שלחץ ופוי' לא עוזרים נגד בעיות: יש לי את בעיה מספר 23 שאני צריך לפתור, שאתה ממש מגיע להכרה ולהבנה שאי אפשר לפתור את בעיה מספר 23 (מתוך 140 בעיות סך הכול שאתה צריך לסיים) בלי לגשת ממש לבעיה ולנסות לפתור, לנסות, לברר ולבדוק.
במילים אחרות: כאשר אתה רחוק מלהתמודד עם הבעיה שלך בחיים (והחיים זה לא בעיה אחת, זה מאות ואלפי בעיות שיש להתייחס לכל אחד בנפרד ולפתור), אז קל מאוד לחשוב שפוי' (שמבטל לחץ וגורם לך התמקדות במובן מסויים) או לחץ חזק (שגם גורם להתמקדות) יעזרו.
אבל בפועל הם לא, פוי' ולחץ הם כמו מזון מהיר: הם קלים ל"הדלקה", עוזרים במובן מסויים לזמן קצר, אבל בסופו של יום אין פה פתרון אמיתי ומבוסס שייתן לך הבנה ברת קיימא.
פוי' ולחץ נפשי הם מזון מהיר ל"בטן של המוח שלך": יש להם את היתרונות של מזון מהיר, ויש להם את החסרונות שלו.

ב. בסיוג לסעיף א', אני חייב לציין שיש שני סוגים של לחץ: לחץ משתק של פחד, זה לא טוב. ולחץ של התחושה הברורה שאין לך אינסוף זמן ויש לך גבולות זמנים ברורים. זה לחץ טבעי וטוב שנובע מהמציאות.

הנה דוגמא ללחץ רע: אתה לא למדת כלל חשבון כל השנה, ויש לך 100 שעות להתכונן למבחן שיש לך בקרוב. זה דוגמא ללחץ רע. זה משתק את המחשבה וגורם לך להתנשם בכבדות.
הנה דוגמא ללחץ טוב: יום אחד אתה תמות, זה כנראה יהיה בגיל 80 או 90 ומשהו, אולי אפילו 120, אבל אתה תמות יום אחד. אז כדאי שתתחיל לעבוד על הדברים שאתה רוצה לעבוד בהם, כי אין לך את כל הזמן בעולם.



ב. תמיד חשבתי את זה ואמרתי את זה, וכעת אני משוכנע יותר מתמיד: פעילות מוחית מאומצת משקמת את המוח במהירות עצומה.
כמה מהר זה משקם ? ובכן, אחרי פעילות מאומצת של שבועיים (שהיו גם שבועיים של נקיות), הרגשתי את הנקיות של בערך 40-45 יום, אך לא יותר מ-50.
אז נקיות של 14 יום עשתה לי תחושה של נקיות של 45 יום.
אבל זה צריך להיות פעילות מוחית עצומה ומאומצת. 

ג. אין טעם לשקם את המוח בפעילות מאומצת וגדולה, אם לאחר מכן אתם עדיין עם מחשב לא מסונן שקל ליפול עליו: כל מה שעשיתם היה פשוט להפוך את הנפילה הבאה למרגשת יותר (נפילות למוח משוקם מרגישות הרבה יותר מרגשות מנפילות למוח של מכור שכבר קהה רגשות).
קחו למשל כל מדינת עולם שלישי - אין ספק שאם כל האנשים שם יקבלו מוטיבציה, המדינה תיראה פי 10 יותר טוב אחרי חודש אחד בלבד של פעילות מאומצת.
אבל הם לא נוקפים אצבע, למה ? כי הם יודעים טוב מאוד שהם לא ייהנו מכל זה, הם יודעים שהשחיתות, האלימות ושאר הבעיות במדינה ייקחו מהם את כל מה שהם בנו במשך חודש.
אז הם לא עושים כלום.

ד. נפילות עושות אותך יותר טיפש, לפחות לזמן מה.
אבל אני רוצה להיות יותר ברור בדבריי - אל תקרא לעצמך טיפש אחרי שאתה נופל. זה לא עוזר לך.
הפוי' פשוט לוקח משאבים חשובים במוח ומשתמש בהם לצרכיו, בדיוק כמו שהבטן משתמשת בהרבה דם כאשר היא מעכלת דברים אחרי ארוחה גדולה, זה לא אומר שאתה גרוע בספורט אחרי ארוחות גדולות (ואתה אכן תהיה גרוע אחרי ארוחה גדולה בספורט), זה רק אומר שהגוף שלך מדגיש משהו מסויים עכשיו.

המשתוקק כתב on 26 מאי 2020 07:54:


אני יכול לומר מניסיון, שניגשתי לפתור בעיות קשות שהייתי נקי והיה לי מאתגר וקשה, אפילו קשה מאוד. אבל אפשרי.
ואחרי נפילה, ניגשתי לפתור את אותם בעיות ואפילו לא ידעתי איך להתחיל.

יש משהו בפוי', שגורם לך להבין דברים על עצמך.

פוי', זה משהו שמעמיד אותך בפינה של סכנת הנפש ממש, אין דרך להתחמק מזה - אתה גבר שמתגרה מתמונות של נשים, והפוי' הצמיד אותך לפינה וגורם לך לראות עוד ועוד תמונות של נשים, עכשיו - מה אתה עושה ? איך אתה מגיב ? האם אתה נלחם ? האם אתה נכנע ? האם אתה מנסה לברוח ?


בהרבה מקרים בחיים, אתה יכול תמיד לברוח, זה מה שאני עשיתי - נניח היה לי סיטואציה לא נעימה בבית ספר היסודי בו למדתי, אני פשוט ברחתי למשחקי המחשב, וחלמתי עליהם, זה היה הדרך שלי להתמודד. וזה לא דרך רעה בהכרח, אבל זה מעלה את השאלה - אם אתה פותר בעיות על ידי בריחה, איך בדיוק אתה תפתור את הבעיה שלך, אם הבריחה עצמה היא הבעיה שלך ? הרי אתה לא יכול לברוח מהבריחה.

אני מתאר לעצמי שלמעשה אני באמת אדם שמנסה לברוח מהבריחה, על ידי כך שאני מתקין סינונים, וכך אני בורח מהבעיה של הכמות העצומה של הנשים שיש באינטרנט.

כי לפעמים, הדבר הכי חכם לעשות - הוא פשוט לברוח. כי יש כוחות חזקים ממך לפעמים. האמיצים נלחמים ומתים, החכמים בורחים וחיים ליום חדש.

אני חי כבר למעלה מ-20 שנה, ואני לא חושב שמצאתי דרך טובה יותר להתמודד עם כוחות חזקים כל כך, מאשר הבריחה מהם. זה הדרך שאני מצאתי שהיא הכי יעילה.

מצד שני, אם אני כל הזמן בורח, איך אני יחווה עצב, דיכאון, כעס, לחץ, שעמום ?
מי שחושב שאפשר לחיות את החיים האלו בלי עצב, דיכאון כעס, שעמום או לחץ, לא יודע על מה הוא מדבר בכלל.
לכן צריך למצוא איזון בין שני הרעיונות הללו - הבריחה מעצמך, והעמידה עם עצמך.
למשל, אני גבר שבהינתן שפע של נשים בלי בקרה, אני ינסה לשכב עם כולם. זה משהו שאני צריך לברוח ממנו, כי מה עוד יש לעשות ?

אבל אחרי שברחתי מהתאווה שלי, ואז אני מוצא את עצמי עובד בעבודה, ומישהו בעבודה מעצבן אותי, האם אני צריך לברוח מהעובדה שאני מעוצבן ? או שאני צריך לשחרר את עצמי ולבטא את העצבים שלי בצעקות עליו ?

בתור איש שיודע לברוח במומחיות, אני יודע איך לברוח מהמצב הזה, המצב בו אני מעוצבן. ולהירגע.
מה שמקשה יותר על המצב הוא שההלכה לכאורה חד משמעית: צריך להיות נחמד, לא כועס ולא עצוב 100% מהזמן, כעס זה חטא, עצב זה חטא, ולהיות נחמד זה בונוס.
זה מה שלימדו אותי שלמדתי בבית ספר ובישיבה.

לעומת זאת, הפורנו לימד אותי שיעור ולקח אחר לגמרי: אם אני ברוב טיפשותי לא אבטא את הרגשות האותנטיים שלי, אני יבטא את הרגשות האותנטיים שלי מול הפורנו.
הפורנו לימד אותי, שאין כזה דבר, להדחיק את עצמי פנימה, ואין כזה דבר לדחוף דברים פנימה לבטן ולקוות שהם יסתדרו, הם לא - הם פשוט יבטאו את עצמם מחדש בדרך טמאה הרבה יותר.

הפורנו צוחק על כל החברה ועל התרבות שמנסה לאכוף כללים על מתי מותר ואסור להיות מעוצבן, חרד, עצוב, לחוץ - הוא כוח טבע, וכוח טבע לא מציית לאיש. הוא מכופף את האיש. פורנו הוא הנציג של כל הרגשות והתחושות שהחברה סביבך ניסתה לזרוק הצידה כי היא חשבה שהם מיותרים או לא ראויים, והוא נוקם את נקמתם.

הנפילות בפוי' נגרמות בגלל הרבה סיבות, אני ינסה לכתוב את כל מה שאני מכיר מניסיוני.

א. עונג פשוט. כלומר, האיש פשוט רואה את כל מה שקיים בפוי', ומזהה שיש כאן פוטנציאל לעונג עצום, הרבה יותר ממה שהוא רגיל אליו, ולכן הוא הולך לשם ומסתכל בפוי'.

הסיבה הזאת מאוד נפוצה אצל נערים שרק התחילו לראות פוי', מטבע הדברים, ההתרגשות שלהם מהנושא גדולה מאוד.

במקרה הזה, האיש מחפש את הסם דופמין. שמעורר את העונג.

ב. בריחה. כלומר, האיש מזהה שאחרי שהוא רואה פוי' ומאו', הוא חווה אורגזמה.
ובאורגזמה, האיש הזה גילה שכל מה שהדאיג אותו אי פעם - בעיות פרנסה, חברה, נישואים. שכל זה נעלם לחלוטין.
האיש יודע שיש בעיות, אבל לא אכפת לו בכלל מהם בזמן שהוא מאו' וכמה שעות אחרי האורגזמה.

מה שהאיש מחפש למעשה, הוא את הסם ששמו פרולקטין, זה סם חשוב שמשתחרר אחרי אורגזמה ומנטרל את ההשפעות של דופמין על מערכת העצבים.

ג. רצון לדעת מהי הצלחה. כלומר, האיש לא מצליח בחייו, ורוצה לחוות הצלחה, רוצה לדעת מה זה, רוצה לדעת איך זה מרגיש שאתה מוצלח.

הפוי' מציע את זה בקלות מדהימה: הרי מהו איש מוצלח ? איש שיש לו הרבה נשים.
לכן הפוי' מציע לו הרבה מאוד נשים, וככה הוא מרגיש מוצלח.

במקרה הזה, האיש מחפש את הסם דופמין על מנת לבנות על זה מצג שווא כאילו הוא מוצלח.
אני לא מכיר אישית מהו הסם שמעורר בך תחושה שאתה מוצלח, ייתכן שזה דופמין שנכנס לחלק אחר במוח (יש 50 אזורים שונים, כל אחד מעורר תגובה שונה לדופמין - זה למה למשל הדופמין של להצליח במבחן בגמרא, שונה מהדופמין של לשכב עם מישהי או לאכול המבורגר). וייתכן שזה סם נוסף.

ד. רצון להתניע מחדש את המוח.
האיש חסר מוטיבציה, חסר כוחות וחסר רצון לעשות דברים. והוא יודע שהוא צריך לעשות דברים חשובים ומהר.

לכן הוא רואה פוי'.
ובדרך מסויימת, העובדה שהוא ראה פוי', גורמת לכל המערכת של ייצור הדופמין במערכת העצבים, להיות פעילה יותר.

במקרה הזה, אם נדמה את זה למכונית, האיש הוא המכונית, ואילו ההסתכלות בפוי' היא ה"התנעה של הרכב", על מנת שיתחמם והמנוע יעבוד.

במקרה הזה האיש לא מחפש דופמין מהפוי', אלא פשוט רוצה שהפוי' יתניע אצלו את כל המערכת הכללית של המוטיבציה, שהיא מערכת הדופמין. לא ברור לי מהו המנגנון המדויק לפיו זה פועל.

ה. שעמום. כלומר, לאיש פשוט משעמם.
ומה עושים שמשעמם ? רואים משהו מעניין.
ונשים זה מאוד מאוד מעניין, כי הגוף שלנו מתוכנן לראות את הנשים כדבר מעניין.

ו. הכי מסוכן: טבעי.
"מה טבעי יותר מלפתוח איזה סרטון פוי' טוב אחרי יום מתיש בעבודה ?"
"ישבנו קבוצת חברים, וחשבנו מה לעשות, חלק הציעו לשחק מונופול, אחרים הציעו לראות סרט, מישהו הציע לראות פוי', בסוף זרמנו על הפוי' "
"חברים שלי בכיתה המליצו לי לראות פוי' כזה וכזה, בסוף ראינו ביחד בכיתה"

זה הסיבה הכי מסוכנת, שהולכת לנשוך את כולנו בתחת אם כל העולם לא יתעורר ומהר.
חברות הפוי', אלו שמגלגלות עשרות מיליארדי דולרים בשנה מתעשיית הפוי', ממש לא נחים על השמרים - הם רוצים עוד, הם רוצים הרבה יותר כסף, והם שוכרים ומביאים הרבה אנשים חכמים מאוד שהולכים לברר איך הציבור ייסתכל ביותר ויותר פוי'.

בעיקרון, ההצלחות שלהם עצומות: העולם רואה כיום בשלטי חוצות ובפרסומות לכל המשפחה בטלוויזיה משהו שהיה מוגדר כפוי' שגורר שנות מאסר לפני 40 שנה. רק 40 שנה ! לא הרבה זמן.
אבל הם לא מסתפקים בכך, הם רוצים יותר, הם רוצים משהו שאין להם כרגע: מכובדות. מעמד. כבוד.

הם רוצים שהמקצוע "צלם פוי' " , "שחקן פוי' ", "במאי פוי' " יהיה מקצועות טבעיים, ממש כמו "שחקן", "שרברב" , "בנאי", וכדומה.
אחרי הכול, האנשים שמנהלים את הפוי' הם בני אדם, וכמו כל בני האדם, הם רוצים לקבל הערכה.
ולכן, הם דוחפים, חזק ולאט אבל בטוח, את כל העולם שיכיר בהם כך - כמקצוע טבעי.

זה לא כל כך קל כמו שנדמה, יש להם כוחות מאוד חזקים שעומדים מנגד ונלחמים בשיניים ובציפורניים כדי שהם לעולם לא ייקבלו מעמד של ממש: היהודים, הנוצרים, המוסלמים, הבודהיסטים.

אבל נכון להיום, תעשיית הפוי' מנצחת ביד רמה את כולם.

זה הסיבה הכי מסוכנת שיש.

למרבה המזל, אם אתה יהודי שומר מצוות ומתפלל ולומד בצורה פחות או יותר קבועה, אתה אפילו לא תבין את הסעיף הזה, כי המוח שלך מוגן מאוד מהסכנות (בגלל הפעילות הדתית שלך).
אבל הרבה מאוד אנשים בעולם לא יכולים להנות מההגנות המדהימות שיש ליהדות להציע. 
ויש אפילו אחוז מסויים שעושים את הכול כמו שצריך (מבחינה דתית) ועדיין לא מוגנים.

מדוע ? אולי המבנה של המוח שונה, אולי סיפור החייים שונה, לא ידוע. אבל יש אחוז מסויים ודי קטן שהדברים הרגילים לא עוזרים להגן על המוח שלו, והוא פונה לפוי' בצורה אוטומטית ועמוקה כאשר הוא מוטרד.

איש יקר, תהיה מי שתהיה שתקרא את הדברים הללו, תתפלל חזק שמעולם לא תחווה את סעיף ו'.
יש אנשים שנלחמים בשיניים ובציפורניים שהפוי' לעולם לא יהיה טבעי בעולם, תתפלל חזק שהם יצליחו. כי אם הם ייכשלו (ויש סיכוי לא רע שהם ייכשלו), העולם יהיה רע הרבה יותר ממה שהוא עכשיו.

המשתוקק כתב:

גם אתה קרוב אצל עצמך... ואולי לך יותר נוח להגדיר את עצמך כפגוע ובורח מאשר 'נהנה'
לי באופן אישי לעומת זאת יותר קשה הפוך,
להגיד לעצמי שאני נהנה מתאווה ותועבה וכו' לא ממש מפריע לי , כי אני בשר ודם, גוש חומר קרוץ מעפר ולא איזה יצור נעלה, ולכן בוודאי שהגוף שלי חומד ורוצה את כל שפע הבשר שעומד לפניו בכל צורה שהיא הן במין, אכילה ,ושאר הנאות החיים,
לעומת זאת כאשר אני מדבר על הבריחה שלי, אז אני מכניס את הפורנו לקודש הקושדים שלי, מכניס אותה לנשמה, ומבין לצערי שמשהו בפנימיות שלי ולא רק בתאוה הפשוטה שיש לכל אחד, משהו שם פגום וצריך תיקון, לי באופן אישי זה קשה הרבה יותר,
נקודה שניה נכון שאדם קרוב אצל עצמו, אבל מצד שני יש דבר שנקרא הודאת בעל דין, ואם אני מזהה ויודע שהחשק לברוח לפורנו כול לבוא דקות אחרי קיום יחסים, או אחרי שימוש, וכן דומה מאוד לחשק לשקוע בהסחות ובריחות אחרות אני,אזי ברור לי שאני בורח,
שוב אני יכול לדבר על עצמי ורק על עצמי,
אבל הייתי מעדיף הרבה יותר קרוא לזה הנאה גרוטסקית מבעיה נפשית,

עשר שמעון כתב on 08 יוני 2020 08:49:


הוספתי סיבה שישית

אני אגיב אם יורשה לי... שזה נכון שבסופו של דבר זה משהו שהוא עונג...

אבל עבורי גם אכילת גלידה זה עונג.. הימורים זה עונג... לראות כדורגל בשבת בבלומפילד ולפצח גרעינים זה עונג, לעשן סמים זה עונג העונגים... לשכב עם אישתי זה עונג... לישון בשבת זה עונג... לנפוש בחו"ל זה עונג... לאכול פתות ביצים בנאפיס זה וואחד עונג!!! (רובכם שמרתם כשרות תמיד אז לא תדעו על מה אני מדבר)

יש הרבה דברים בחיים שלי שהם עונג ושנאלצתי לוותר עליהם בגלל אורח החיים שבחרתי...
והויתור עליהם היה קל.. 

על העונג הזה לא הצלחתי לוותר לא משנה כמה ניסיתי...
ומעבר לזה...
העונג הזה ספציפית התחיל לכרסם לי בנשמה.. להרוס לי את החיים.. להביא אותי למצב של לרצות למות! ועדיין לא הצלחתי לוותר עליו...

לכן ההתמקדות שלי היא בהבנה שזה התמכרות והתמכרות זה בריחה. אני לא יכול לעזוב את זה לא כי זה מענג... אלא כי זה נתפס להיות הבריחה שלי מהמציאות וההתמכרות שלי התמכרתי לברוח לשם בכל פעם שרע לי!

ויש לי חברים יקרים שבורחים לאלכוהול... ויש לי חברים שבורחים לסמים... והם לא בורחים לפורנו...
להם נתפס הסמים..

מה, יש להם פחות עונג ממני ממין? לי יש פחות עונג מהם מסמים? ממש לא חושב..

מסיבות שקשורות לאופי שבו בניתי את עצמי כבר מילדות וגם לא בושה להגיד סיבות אולי שאני לא יודע ולא מבין ככה יצא שאני הבריחה שלי זה הפורנו.. ושלהם זה הסמים..

למה? אין לי מושג...

אבל פשוט לי שלא בגלל העונג שבדבר..

וכמו שאמר רבי שמעון.. אני ממש לא מתבייש להגיד שזה מענג אותי ושזה כיף לי ושאני "נהנה" על הדרך מהתהליך...

זה הסבל שבא אח"כ שאיתו יש לי בעיה...

אוהבים

מתרפא כתב on 08 יוני 2020 13:08:

זה נשמע כמו התמכרות לפורלקטין.

מקבל את דבריך רבי משתוקק החשוב שליט"א 
למרות שאולי אצלי הדימוי העצמי כל כך נמוך שאין לי בעיה לחשןב על עצמי כאוכל זבל ואוהב אותו,
אבל לקרוא לעצמי חולה הרבה יותר קשה לי, 
והאמת איפשהו באמצע כנראה כמו כל דבר, 
להגיע לחקר האמת לא נוכל מימלא, הרי כסאו של האדם בנוי על קברה של האמת כמו שכתב השל בשם הרבי מקוצק.... 
ולכן אין לי אשליה שאוכל להגיע לחקר האמת, גם מה שאני חושב שהוא אמת הרי בנוי משקר... 
אז נשארנו רק עם תחושות והרגשות, 
ובמקום הזה כל אחד רשאי להרגיש מה שהוא מרגיש, 
הסחבה שהגבתי על דברך בנימא כעוסה במקצת היתה כי הרגשץי ועדיין אני מרגיש קצת שאתה בא להסביר לי את האמת שלי... 
באהבה וחיבה