המשתוקק כתב on 03 ספט' 2020 13:47:
robinhood כתב on 01 ספט' 2020 13:27:
בא נבהיר כמה דברים:
1. לא מעניין אותי מה קורה בחדר המיטות של הציבור הדתי, לקחתי את הדוגמא של הצלמים בתקופת המקדש, כדי להדגים בפשטות שאנשים שוכבים עם השני, וגם לשכב עם השני בצורה מכובדת, זה עדיין חומר לסרטון פוי'.
2. אין ספק שהתורה והיהדות הולידו בי את הצורך ואת הרצון להיות נקי, אחרת לא הייתי פה בכלל.
אחרי שזה נאמר, חשוב שיהיה ברור, שהפוי' צוחק עלייך ועל העובדה שאתה "מתקומם בתוכך" על התפיסות שכתבתי.
הפוי' לא מעניין אותו כמה אתה מתקומם נגדו, הפוי' פשוט כובש את הציבור כמו בולדוזר - סרטון אחד אחרי השני. והנשק שלו הוא אמת - האמת הפשוטה שיחסי מין זה הנאה גדולה מאוד, ולאדם יש רצון להנאה.
פעם, היה אפשר לתחם ולהגביל את האמת הזאת, היום, האמת הזאת נפרצת בצורה חסרת תקדים בהיסטוריה.
אני בכוונה לא יורד לעומקן של דברים בדרך הרגילה - פותח ספר וקורא, כי אני רואה את המסר שהפוי' שולח - טמאה ככל שתהיה, כנקודה שחשוב לדון עליה. ושאי אפשר לעשות אותה באמצעים שאנחנו רגילים אליהם.
אתה יכול להמשיך להעמיק במחשבת הרבנים, שיהיה לך בהצלחה, אבל אני - שעברתי ניסיונות שהם אפילו לא חולמים עליהם, אני חושב שיש לי את הבטחון לבא ולהגיד - אין אחריות בלי סמכות.
אם אלוקים נתן לנו כל כך הרבה אחריות עם התאווה הזאת, אז בד בבד, ראוי לדרוש גם את הסמכות להבין מה קורה ואיך לטפל בזה.
עריכה: תפיסת הפוי' פושטת רגל ? הלוואי.. אם היא הייתה פושטת רגל, לא היינו פה..
גם אני אבהיר כמה דברים...
1 - ברור שלאדם יש רצון עז להנות מיחסי מין. ברור שזה רצון שמוטבע בטבע.
2 - ברור שהפורנו כובש את כולם.
אבל מה אתה רוצה להוכיח משתי אמיתות אלה שאף אחד מאיתנו לא חולק עליהם?
הפורנו גדל, צמח וטופח בערוגותיהם של אלה שמחזיקים בתפיסה שמטרתם של יחסי המין היא ההנאה. דהיינו - הנאה לשם הנאה.
חוץ מזה לדעתי אתה מבין את התפיסה התורנית ההלכתית (או - "תפיסת הרבנים" כלשונך) של יחסי המין בצורה לא נכונה ולכן מציג אותה בצורה טכנית ומעוותת.
גם לא הבנתי מה אתה רוצה שהרבנים יעשו....
עוד פעם המושגים הטכניים האלה "יחסי מין זה רצון מוטמע בטבע" עוד פעם הסתכלות טכנית על יחסי המין - זה בסך הכול "רצון מוטמע בטבע" !
אני מכיר את הגישה של מי שאומר "אתה לא באמת מבין מה הרבנים אומרים", ואז הוא שם מולי איזה 30-40 ספרים, ומצווה עליי "תקרא את כל זה, תבין שזה רק 5 אחוז מכל מה שהרבנים אמרו על הנושא, ואז תחזור אליי, כי מחשבתם עמוקה עד אין חקר".
אני מסרב לעשות את זה.
אני יודע שאפשר לקרוא 30-40 כרכים עבים על הנושא וזה עדיין לא יספיק.
אני יודע שמחשבת הרבנים עמוקה עד אין חקר.
ואני יודע שזה לחלוטין יהיה בזבוז זמן לקרוא את כל החומר הזה - מה זה עוזר ? הרי גדולי התורה קראו את כל זה, ועדיין מתחת ידם יצאה התקלה הנוראית הזאת שבה אחוזים ענקיים מהמדינה נמצאים תחת מגיפת הפוי' הזאת.
הנה הנקודות שלי.
1. גם אם יהיה סינון ממש טוב לכל מכשיר שהוא למחרת בבוקר (ובתור בונוס, כל המכורים בפורום הזה יהיו אנשים רגילים), העולם עדיין פרוץ מאוד - עירום נפוץ בתרבות הכללית במידה שלפני 50 שנה הייתה אסורה על פי חוק, יחסים הפוכים הופכים להיות פומביים.
מישהו צריך להסביר את המציאות הזאת, ולא במשפט הזה "אנשים פשוט הפכו להיות ממש חרמנים" (סליחה על הוולגריות), אלא להסביר על המשמעות הרוחנית של זה - מה זה בא ללמד אותנו ? הרי זה לא בא סתם, ברור לכל בר דעת שהחברה - הציבור, חולה, אבל במה בדיוק ? ומה התרופה ? ("ללמוד עוד תורה" זה לא תשובה, תורה זה מוטיבציה להבריא ואמצעי להבין מה זה המילה "בריא" בכלל, אבל זה לא התרופה עצמה).
2. אסור להתייחס למחשבת הרבנים או לשיטתם במנותק מההצלחה שלה להתממש בפועל - אם רב כתב אחלה דרשה על הפוי' לפרשת השבוע, אבל בפועל ובמציאות זה לא הצליח, אז מבחינתי הדרשה הזאת נכשלה.
אני לא יודע הרבה על מה שהרבנים אומרים, אני יהודי פשוט ואני מבין דבר אחד - הצלחה או כישלון, ואני רואה פה כישלון מהדהד.
3. בסופו של דבר, כל התורה מבוססת על המוח שלנו - בלי שנבין מה זה "עונג" או "כאב" - לא נבין למה בכלל מעניין אותנו לעשות מה שאלוקים אמר - למה מי הוא שיאמר לי מה לעשות ?
כמובן, שאם תחנך אדם, אולי הוא יבין כמושג מופשט, את הרעיון של "הכרת תודה", כלומר - שראוי לתת חזרה למי שנתן לך קודם. אבל המוח לא מבין "הכרת תודה", המוח מבין בדופמין, סרוטונין וכדומה.
סעיף שלוש לא נוצר לבדו, הפוי' יצר אותו - הפוי' תפס אותי חזק בראש, והכריח אותי לראות את העובדה הפשוטה - שהאדם הוא, בפשטות, עפר עם הרבה מים ודופמין.
ונכון שיש בו נשמה עליונה וכל זה, וברור שהאדם יכול לשאוף לגבהים, אבל בסופו של יום - יש את הצרכים הבסיסיים שקיימים במוח שלך, שמנהל את הדופמין שלך.
עכשיו יש לי שני ברירות לאן לקחת את זה - או שאני פשוט אומר שהפוי' צודק, אבל אני צריך לברוח מהר ככל האפשר מהאמת הזאת. לפני 100 שנים ויותר זה היה מאוד קל. היום זה קשה.
הברירה השנייה תהיה להבין לאן אני לוקח את זה עכשיו - אם הפוי' אומר שאני עפר עם דופמין, האם זה אומר שאני לא שווה כלום ? האם זה אומר שאני יהיה שווה משהו רק אם אני ישאף חזרה לגבהים כמו שהנשמה העליונה רוצה ?
ואם יש לי חרדה מקהל למשל, ופחד שאני לא ירצה אותם, וייראה טיפש לידם - האם זה חרדה מוצדקת ? הרי אני לא בדיוק במיטבי כרגע, אני מכור - אני עפר עם דופמין. אולי שאני יהיה עם נשמה גבוהה, אולי אז אני "יתיר" לעצמי בתת מודע להיות אמיץ מול קהל ?
זה הרבה דברים עמוקים שנולדים מזה, ושהרבנים היקרים לא חשבו על זה עד הסוף.
לא סתם הפוי' כל כך מושך, לא רק בגלל העונג שלו - אלא בגלל שהוא נותן לזמן מה לאדם להרגיש שהוא בפשטות, בסדר - הוא מרגיש את כל הדברים האלה, את כל התחושות העונג האלה בגופו, בלי שהוא קיבל רשות על כך ממישהו, בלי שהוא התחתן או עשה את הטקסים שרוצים שיעשה, והוא מרגיש עם זה בסדר (בשעת העונג, אחר כך הוא מרגיש נורא).
החיים בישיבה מזמנים הרבה מאוד לחצים - הרבה מאוד לימוד, הרבה מאוד מבטים אחד על השני וביקורת ובקרה הדדית, לפעמים זה לוחץ ולא נעים, הפוי' נותן לך סוג של תחושה שאתה תהיה שם בשביל עצמך לא משנה מה - שיש לך חבר טוב, ששמו אתה, והחבר הזה מוכן לתת לך מה שאתה רוצה.
כמובן שזה לא נכון - והפוי' בסוף יותר גרוע ממש שחשבת, ומדרדר אותך. אבל חשוב לדון למה אנשים בפוי'.
אם נשב על זה באיזה טיש קטן עם רב קרוב ונדבר על זה כמה בחורים (והרב), אולי הרב יודה שם בפרטיות, שאכן הפוי' נותן תחושה של קבלה עצמית, ואולי החיים בישיבה או ביהדות מאוד מלחיצים.
אתה יודע למשל שכאשר אני מתפלל, אני תמיד מקבל תחושת לחץ לא נעימה ? ככה אני כבר שנים רבות - וזה לא קשור לפוי', זה היה אותו לחץ שהייתי נקי הרבה ושהיייתי נקי קצת.
אז שרב יחשוב על זה, הוא לא יחשוב "בסדר, אז אני יודע שהיהדות מלחיצה, איך אני מתקדם עם זה קדימה? איך אני משכנע אנשים שזה לא מלחיץ" אלא הוא יפתח ספר הלכה ויראה שזה חמור מאוד שמישהו עושה עבירות, וזה טוב מאוד שמישהו יעשה מצוות, אז מה המסקנה ? המסקנה היא שאכן ראוי להיות לחוץ, למשל "יראת שמיים" תגרום לאנשים לחשוב שיראת שמיים זה דבר טוב.
אולי לך אישית היהדות לא מלחיצה בכלל, אבל אותי כן, וזה משגע אותי שנים. זה כמו אישה שמשחקת איתי משחקים - אני מתרחק מה', ואז אני מתגעגע אליו - ללימוד, לתפילה, לכל מה שנעים ביהדות.
ואז אני מתקרב ליהדות, ואחרי זה מתחילים הלחצים - הלחץ על כך שלא למדתי אתמול, או שלא התפללתי כמו שצריך, והאם כיוונתי כמו שצריך ? ואם זימזמתי בלב את הקטע האחרון של קריאת שמע, האם אני יצאתי ידי חובה ?
אני לא מישהו עם הפרעת אישיות - כמו האוטיסטים שאם אתה שם לו את הספר בצד ימין של השולחן במקום בצד שמאל הוא דופק על הראש שלו וצורח, אני אדם נורמלי שפשוט קרא את מה שהיהדות כתבה לו, ולקח את זה ברצינות, וזה רק הוביל אותי למתח לא בריא.
דרך אגב, זה לא רק היהדות, זה גם דברים אחרים - כמו לימודי חול, אבל היהדות זה הרבה יותר משמעותי, כי זה משהו שלקחתי עמוק ללב כמשהו שחשוב מאוד - לנשמה, לעולם הבא, לכל כך הרבה דברים חשובים.
ואז הגיע הפוי' - והציע לי קבלה עצמית נטולת דאגות - אל תחשוב שלא מגיע לך אישה - מגיע לך, הנה - תקבל אישה, תקבל 10, תקבל 100, מגיע לך.
אישה זה משהו עמוק, אישה, אישה יפה ליתר דיוק, שנעתרת לך ומסכימה להיות במצב אינטימי עבורך, זה סימן עמוק לגבר שהוא בסדר - כי אם הוא גדל במשך 15,16,17 וכו' שנים, ואחרי כל השנים הללו, אישה בחרה אותו ואמרה - "אני חושבת שהוא שווה מספיק, כדי שאני יסכים להיות אשתו, (במובן האינטימי)", זה עוצמתי.
אז מצד אחד יש את היהדות - שלכאורה לפי מחשבתי היא מלחיצה, דורשת, קפדנית,
מצד שני יש אישה שמוכנה לתת לי את הכול, סתם בפשטות את הכול. ואני מהצד השני מוכן לתת לה גם כן את המצב האינטימי שלי (כי הרי לא ביקשתי לדעת מי האישה הזאת לפני שהתחלתי לראות אותה בפוי'..).
ולפני שאתה שואל - ברור שבתודעה שלי ידוע לגמרי שהיהדות עושה את כל הלחץ הזה כדי שאתקדם ואשתפר, ואני יודע גם שהיהדות מצליחה מאוד בלגרום לאנשים להתקדם ולהשתפר.
אבל תמיד התעלמתי מהקורבנות שהיהדות הקריבה בדרך - על כל 10 אנשים שהצליחו ללמוד גמרא, היו עוד 100 שנכשלו, מה קרה להם ? מה הם עשו אחר כך ? איזה תחושות עורר בהם המחשבה שהם לא מצליחים ללמוד גמרא ? מעולם לא טרחתי לחשוב על זה. פשוט התקדמתי קדימה.
מה קרה להם ? הפוי' אסף אותם אליו - היהדות דרשה מהם, הם איכזבו אותה, ולכן לכאורה - היהדות הסירה מהם את מבטה, כי אם הם לא יודעים ללמוד גמרא - אז הם לא יוכלו להתקדם, ואם הם לא יכולים להתקדם, מה היהדות יכולה לראות בהם בכלל ? יהודים פשוטים, שכל מה שהם יכולים לעשות זה להישמע להוראות של הרבנים שחכמים מהם. לכאורה. (או שהם יהיו חילונים, ואז הם מקבלים עונש וגיהינום וכו').
הפוי' הגיע לאנשים כאלה, ואסף אותם אליו, ואמר להם - שהם זכאים להכול, סתם מתוך היותם בני אדם, כולל האוצר הכי גדול שיש לגבר - אישה יפה. הפוי' נתן להם את הסמל הזה במתנה, בתור סימן לכך שהוא לא דורש מהם דבר, והוא חושב שהם זכאים להכול. מה זה אשמתם שהם לא יודעים ללמוד גמרא ? מגיע להם לקבל מה שלומדים לומדי הגמרא - העידית שבעידית.
בגלל שאני לא מושלם, אני לא נכשלתי אומנם בלימודי גמרא, אבל בדברים אחרים נכשלתי, ואז חשבתי שהחברה או היהדות או אלוקים מאוכזבים ממני, ואז הפוי' הגיע גם אליי, והציע לי הצעה - אני ייתן לך תחושה שאתה לא מאכזב את עצמך, שאתה לא סוג ב'.
ואני לקחתי את זה, כי מבחינתי, אם אני סוג א', חזרתי חזרה לדרך האלוהית, חזרתי למצב בו אלוקים מרוצה ממני - כי אם אני יהיה סוג ב', אז אני הולך אחורה. ברור שזה מטומטם, אבל שאני נכנס לישיבה ומרגיש חרדה שאולי אני לא מספיק טוב, ואולי אני לא מספיק לומד, ואולי אנשים לא מספיק מחבבים אותי (אם אנשים מחבבים אותך, זה סימן שאולי גם אלוקים מחבב אותך, ואם לא מחבבים אותך - אולי אתה ה"איש הרע" בסיפור של חייך?), וכל זה וכל הכובד של העולם שהיהדות מניחה על כתפייך, ואתה מרגיש דרך מוצא - להיות מושלם, אתה לא יכול, אז אתה מחפש דרך לקבל אישור על זה שאתה מושלם כמו שאתה.
ובגלל שלא כתוב בחמישה חומשי תורה על זה שאתה מושלם כמו שאתה, אלא כתוב שם יותר שאלוקים רוצה שתעשה את זה, ואת זה, ואת זה, וגם אתה קורא כל יום בקריאת שמע - ואהבת את ה', ואם לא - הוא יכניס לך כאלה מכות ולא ייתן לך מטר וגשם. לא נשמע נעים, אהבה מוזרה.
אז במקום זה אתה הולך לפוי'.
כמובן שיש פתרון אפשרי לזה - להיות מושלם, להצליח, להתקדם, לסמן "וי" על כל מטרה שהצבת לעצמך.
אבל הייתי שם, עשיתי את זה - זה לא חיים, אתה מרגיש שאתה נאבק על להישאר למעלה, שכל יום זה יכול להיות היום שבו אתה נופל מהרמה שקבעת לעצמך, שכל יום האיזון העדין במוח שלי שגורם לי להמשיך קדימה ולעשות דברים יופר, ואני יילך וידרדר מכאן והלאה.
זה חרדה להמשיך להצליח, כי אם אני לא הצלחתי יותר היום מאשר הצלחתי אתמול, אני לא מתקדם.
זה חרדה מהמחשבה מה קורה אם אני בדרך הלא נכונה, מה אם אני לא צדיק או חכם או טוב כמו שחשבתי, מה אם פספסתי משהו.
אני עושה טוב בלימוד ? המוח חושב על הכשלון שלי בדייטים, אני עושה טוב בדייטים ? המוח שלי חושב על הכשלון שלי בכסף, אני עושה טוב בכסף ? המוח שלי חושב על הכשלון שלי בלהתמודד עם חרדת הבמה שלי. וכן הלאה וכן הלאה. זה לא נגמר, אף פעם. חרדה לא נגמרת.
ואז מגיע הפוי', ואומר - הגעת אל המנוחה ואל הנחלה.
כי תמיד נתנו לך הר של אחריות: הר ראשון - לדאוג לאשתך ! לטפל בה ולדאוג שתהיה שמחה, אם היא שנייה אחת עצובה - הופ ! נכשלת כבעל.
הלאה - הר מספר שתיים - אתה חייב לפרנס את המשפחה !
הר מספר שלוש - אתה חייב לחנך את הילדים !
הר מספר ארבע - אל תשכח להיות יהודי טוב ומועיל בקהילה שלך ! מספיק פעם אחת פיספסת תפילה, ואתה תהיה למשל ושנינה בקרב השכונה !
ורק אחרי שכל ההרים האלו נחתו עליך ואתה קבור תחת הר החרמון של אחריות, רק אז אתה רשאי לגשת לאשתך, בלילה, ולשכב איתה, מתוך איזה פורקן מיני הדדי (ומכבד) שפשוט נותן לך את העונג בלהרגיש. את התחושה הזאת שאשתך מקבלת אותך, זה תחושה שאומרת שאתה גבר, שאתה שווה, שאתה בעל לאישה, זה תחושה עוצמתית שהכניס הטבע (אלוקים) למוח שלך כאשר אתה שוכב עם אישה, תחושה שאתה סיימת מעגל - מישהו שכב עם מישהי כדי להביא אותך לעולם, והנה אתה עושה אותו דבר, המעגל הושלם, אתה שלם.
לא רק זה, באו הרבנים, ובחוכמה (לדעתי) אמרו שאם אתה לא תהיה יהודי טוב, אתה לא תמצא אישה טובה, במילים אחרות - יש תור ארוך לאיזה חדר גדול בו נמצאים כל הבנות הטובות/יפות/שוות, ואתה תיכנס לתור הזה בכפוף לרמת היהדות שלך, זה הדבר הכי מגעיל והכי יעיל שחוויתי.
כי גבר נכנס לחרדה קיומית כאשר הרב מקשר בין רמת היהדות שלו ל...עתיד שלו, העתיד הכי בסיסי שיש לו, פרנסה, כבוד וכדומה - כל זה טוב ויפה, אבל העתיד הגנטי והרוחני של ילדיו זה לא צחוק, והרב ממש מכניס את הגבר לפינה כאשר הוא אומר שאם הוא לא יעבור סף מסויים, הוא לא יקבל אישה כלבבו. אלא סוג ב'. עוד פעם לחץ וחרדה, וכל זה בשביל מה ? בשביל מה ?? בשביל שאני יתעורר מתוך 100 בקרים שיש לי, אני יתעורר ב-90 מהם לתפילה במקום ל-50 בקרים ? הרבנים אוהבים לחשוב באמצעות ההלכה, ומתעלמים מהנזקים לאחר מכן.
ואז בא הפוי', ואומר לך - למה אתה צריך לעשות את כל הדברים האלה כדי להרגיש שלם ?
למה צריך לדרוש ממך כל כך הרבה כדי להרגיש שלם ?
אני חושב, כפוי', שמגיע לך להרגיש שלם, גם אם אתה נכשלת בלהשיג את המטרות האלה. הנה בבקשה - קח 100, 1000, 10000000 נשים, הן שלך, כסמל לכך שאני חושב שמגיע לך הטוב בכל העולמות, פשוט כי אני אוהב אותך. ולא כי אתה ממלא עבורי רשימה של מטלות לעשות.
כמובן שאתה יכול להגיד לי שכל מה שאני כותב זה שטויות, וה"יהדות האמיתית" איננה כזאת. אבל זה לא משנה אם כתוב באיזה ספר במסדרון צדדי "אה ודרך אגב, אלוקים אוהב אותך בכל מקרה, לא משנה כמה אתה מצליח, בסדר?" מה שחשוב זה מה קורה בכל יום, מה אתה כיהודי עושה כל יום, ואיך זה מחלחל לך.
הרי האיסלאם קובע שהוא דת השלום, וכולם צוחקים על זה.
על אותו משקל - היהדות אם תטען שהיא הדת הכי רגועה ולא מלחיצה שיש, כולם יצחקו גם על זה, זה לא משנה כמה היא כותבת את זה, זה משנה אם זה קורה בפועל.
אתה יכול לומר לי "לך לפסיכולוג", אבל שאני יילך אליו, אני יילך אליו עם ספר תורה ביד, ואז אני אפתח את הספר ואשאל אותו - "תגיד, עם יד על הלב, זה לא מלחיץ ? אם אני מפשל בעולם הזה, אני נכנס לטיגון עמוק עם צ'יפס בעולם הבא, אני לא אמור לרעוד מפחד כל 120 שנות חיי ?" והפסיכולוג הדתי יודה שזה אכן מלחיץ.
גם אם תתן פיסכולוג אישי לכל המיליארד מוסלמים שיש - זה לא יעזור. אותו דבר לגבי היהדות, זה לא בעיה פסיכולוגית, זה בעיה תיאולוגית.
אני יכול לומר את זה נניח לראש ישיבה שלי, הוא מן הסתם יפתח שני עיניים גדולות ויישאל בהיתממות "ברור שלא אמורים להרגיש ככה, אתה צריך להרגיש אהוב בידי אלוקים וכו' ואתה לא הבנת בכלל, ויש לך הרבה מאוד ללמוד וכו' " אבל נו באמת, על מי הוא עובד - כל האווירה בישיבה היא כזאת, כל האווירה בלימוד היא כזאת, כל האווירה בכלל היא כזאת, אבל הראש ישיבה מצפה שאני ינפנף את כל האווירה הזאת שנוכחת באוויר בית המדרש, בגלל שאיזה מסמך או ספר מראה שהוא צודק.
זה כמו להגיד לאדם שחטף מכות, שכתוב באיזה ספר שמכות זה בכלל ליטופים של אהבה, לכן הוא בכלל לא מבין את זה ויש לו הרבה ללמוד, אבל הוא בכלל לא אמור להרגיש חבול, אבל האיש הזה, מרגיש חבול ופצוע זה מה שהוא מרגיש, זה מה שהוא עובר באמת, אבל מה - הרי כתוב בספר שהוא בכלל קיבל "ליטופי אהבה", אז הוא אמור להרגיש בסדר...