מקרים מבין השכיחים ביותר ידגימו. כל רופא נתקל במעשה ה"אוננות", ויודע עד כמה תופעה זו נפוצה היא, לפי אומדנות 90% של צעירים סובלים ממנה. האוננות הריהו תופעת מעבר רגילה אצל מתבגרים ותופעה חולנית אם היא נשארת. מתוך שיחות בחדרי חדרים ומתוך הסתכלות יודע הרופא שהבחור בעל השאיפה הרוחנית ובעל האופי המופנה פגימה, כלומר הטיפוס המתאים להיות דתי סובל ממנה יותר מאשר הבחור הקל בעל הגוף, ואף ידוע, כי מקומות הדגירה הם בתוך פנימיות ומוסדות חינוך סגורים אצל בחורים אלה יווצר הניגוד הנפשי, התסביך המביא אותם לידי ייאוש ועד לאחר ייאוש הלא כתוב עליו מתחייב בנפשו וכל מה שהם לוחמים נגד פיתוי היצר בצום בצמצום אכילה ושינה, כן הם נכשלים יותר, והסיבה הפסיכולוגית האמיתית לכך היא שבמקום להתנהג באדישות ושקט, הם מרבים להאשים את עצמם ולדרש תיקון וכך הם מרכזים את תשומת לבם על הענין באופן מופרז.

הרופא הדתי לבדו רשאי בעיניהם לתת הסברה לרחשי לבם מטעם חוקי הטבע ולהחליש את ההערבה היתרה של הענין ורק הרופא יכול להכיר אם מאחורי תסביכים נפשיים אלה מסתתרת מחלת נפש בהתחלתה כאשר קורה דבר לפעמים בכלל יודע הרופא שלא מעטים הם מקרי הדכאונות שמתוך גישה מוסרית מחודדת בעשרת ימי התשובה או בקרוב יום החתונה מתחכך התסביך הנפשי של הנחיתות עד כדי פיצוץ ומספר הצעירים הדורשים עזרה אצל רופא הנפש נופל ממספרם של אלו הזקוקים לה באמת נדמה לרופא הדתי שלא זו היא הדרך הדתית לכוף כאגמון ראשו רק שהנימוק הרפואי הוא אחר מההנמקה של הנביא על כל פנים מדגימים מקרים אלה עד כמה נתוז שיתוף פעולה בין הרופא הדתי להרב

אין פה שום שאיפה להחלמה. שים לב, אתה מעלה לאחרונה מלא פוסטים על ה"לגיטימיות" המסויימת של האוננות לרווקים צעירים.

חבר יקר, אם זה היה רק הפוסט הזה הייתי שותק