בשרשור זה אשלח את כל מה שכבר שלחתי לחברים...



חברים יקרים ברוכים הבאיםאסירות תודה לאלוקים אוהב אנחנו מתחילים עם 12 חברים [מקווים שיקויים בנו "וכן ירבה וכן יפרוץ" - מי שרוצה להוסיף חבר שיפנה אלי בפרטי [email]mwty6651@gmail.com[/email]]כל אחד מהמקום שלו עם ההתמודדות שלו - כולנו באותה סירההיום אני שולח סיפור ועל צעד 0

  "שלא יהיה לך קשה"  

כאשר הילדה שלי ראתה אותי מזיע ומתאמץ על המכשיר ריצה, היא פנתה אליי ואמרה לי "אבא, תוריד את המהירות של המכשיר". שאלתי אותה למה שאעשה את זה, והיא ענתה "שלא יהיה לך קשה". עניתי לה שאם לא הייתי רוצה שיהיה לי קשה - לא הייתי עולה על המכשיר ריצה בכלל, שהרי הרבה יותר קל לשבת מול המחשב, לנשנש ג'אנק פוד ולא לעשות כלום, מאשר לעלות על המכשיר ריצה.

אז למה באמת אנשים עולים על מכשיר ריצה? לא מדובר (רק) על מזוכיזם, ורוב האנשים שעוסקים בספורט הם לא אנשים שאוהבים להכאיב לעצמם, ובכל זאת הם חוזרים פעם אחר פעם לעשות דברים שקשים להם, ולא רק זה אלא שהם כל הזמן מציבים לעצמם אתגרים קשים יותר ומפרכים יותר. הסיבה הפשוטה לכך היא שכדי לגדול צריך לעבור קושי וכאב, ככה אלוקים ברא את העולם שלנו. דברים טובים באים בקשיים. אם אנחנו יושבים כל היום בבית ולא עושים כלום, השרירים שלנו מתנוונים, ולעומת זאת אם אנחנו עושים פעילות ומתאמצים ועוברים את הקושי, השרירים נפגעים מכך, אבל בזמן המנוחה הם נבנים מחדש ואז הם נבנים חזק יותר ובריא יותר ממה שהם היו לפני כן.

יש כאן פרדוקס לא פשוט. מצד אחד אנחנו מתוכנתים לחפש את הדרך הקלה ביותר שמוציאה הכי פחות אנרגיה, ולכן בני אדם המציאו מכוניות כדי לא ללכת, מעליות כדי לא לעלות במדרגות, משאיות כדי לא לסחוב דברים וכן הלאה. אבל מצד שני, כאשר כביכול הגענו אל המנוחה ואל הנחלה והכל נהיה קל, הסתבר שבלי קשיים אנחנו מתנוונים ונהרסים, אז המציאו מכשיר ריצה כדי לחזור ללכת, משקולות כדי שנוכל לסחוב משהו וכן הלאה וכן הלאה. אנחנו מאוד רוצים חיים קלים, אבל כשאנחנו מקבלים את זה, מסתבר לנו שזה לא באמת מה שאנחנו מחפשים.

אז כן, אף אחד לא אומר שכדאי לבטל את המכוניות וכל הדברים שהקלו על החיים שלנו, אבל מצד שני אנחנו כן יודעים שאם אנחנו רוצים חיים טובים אנחנו צריכים גם אתגרים, וזה שהאתגרים האלו הם קשים זה לא אומר שהם רעים. בריצה על המכשיר, ככל שאנחנו מתאמצים יותר וקשה לנו כך אנחנו נהנים יותר, וזה נכון באותה מידה לגבי הקשיים בחיים שלנו. קושי זה אתגר, והאינסטינקט שלנו הוא לברוח ממנו ולחפש פתרון קל, ואם אנחנו לא מצליחים אז אנחנו מרגישים סבל, אבל אולי במקום זה אנחנו יכולים לראות בכל אתגר ובכל קושי הזדמנות לגדול.

כשהייתי מתקשר לספונסר שלי בזמנים קשים הוא היה שואל אותי: אתה רוצה לסבול או לגדול? ובחריקת שיניים הייתי עונה "לגדול". אין לנו אפשרות להגיע למצב שלא יהיו לנו קשיים בחיים, אבל אנחנו יכולים להחליט האם לראות בכך אתגר שעלינו להתמודד בו ולגדול ממנו, או משהו נוראי שיגרום לנו רק סבל. הבחירה בידיים שלנו.

חברי sa משתפים - צעד 0

(צעד קדימה לפעולה)

חברים יקרים ברוכים הבאיםאסירות תודה לאלוקים אוהב אנחנו ביום השניהיום אני שולח סיפור מפורום שמור עיניך על בחור בישיבה והמשך על צעד 0 מהספר צעד קדימה לפעולה

אני בחור בישיבה... בסה"כ יושב ולומד רציני. בלי יותר מידי ענווה אפשר לומר שאני בחור רציני שמשתדל לעבוד את ה'.

הנושא שעליו רציתי לדבר הוא איך לא – פגם הברית/הוצאת זרע לבטלה/אוננות או איך שלא תקראו לזה. 

עוד מהישיבה התיכונית אני זוכר איך נפלתי בזה. פעם באינטרנט. פעם במחשבות מהראש. פעם במבטים ברחוב... הרבנים בישיבה התייחסו לזה. הם אמרו שתמיד צריך להאמין בעצמנו וגם אם נפלנו לקום. ושכדי לא ליפול בזה צריך לא להיות משועמם בחופש ולהיות בפעילות מתמדת. דרישה קצת מוגזמת מבחור מצוי בישיבה תיכונית... אבל זה היה חשוב, כי על אף שהם בעצם לא נתנו לי דרך להפסיק לפחות הבנתי שאני עדיין בן אהוב ואני יכול להמשיך ולעבוד את ה'.

הבעיה עם כל זה שהם בעצם לא נתנו לי מענה ממשי – איך להפסיק??? כל פעם מגיע הביתה נופל באינטרנט. מארגן פעילויות והתנדבות ובין לבין – נופל. הולך להפגנות ומוצא את עצמי עסוק שם לא רק באידיאולוגיה אלא גם במבטים על נשים. מיואש מעצמי, שנים שאני נופל פעם בשבוע שבועיים. ובמקרים גרועים פעם ביום – יומיים!.

ניסיתי להפסיק. כל כך הרבה! נדרים שבועות חרמות ונידויים. הבטחתי צדקה. הבטחתי לצום יום שלם אם אפול. החלטתי ללמוד יותר. ניסיתי למלא את הזמן בקריאת ספרים. אך איכשהו בכל פעם שהייתי קצת משועמם והייתה לי הזדמנות ליפול – זה קרה. אוףףף שוב נפלתי! מה יהיה איתי?

אני כבר בישיבה גבוהה. התקבלתי! זהו המקום הזה כבר יישאר נקי! כאן ברור שאני לא נופל.. זה ישיבה גבוהה, לומדים פה תורה. תורה גבוהה של ארץ ישראל. אני מבין באורות התשובה שמתוך מכאוב החטא אני יכול להתרומם למקום גבוה של הבנה שכלית איך החטא רע והקרבה לה' היא טובה.

אני לומד בפרק ט' שהרצון הטוב הוא הכל ושברגע שאני אגדיר את הרצון שלי למקום טוב – אני אצליח להתמודד. אצליח להפחית את זה אולי אפילו לגמור עם החטא הנורא הזה.

אבל... מגיע אחרי שלושה שבועות הביתה (לא היה לי סמארטפון...) ובמוצ"ש אחרי שכולם הלכו לישון. כאילו לא קרה כלום, כאילו לא למדתי כלום, כאילו אין פסקאות של הרב זצ"ל ותורות של רבי נחמן – מתיישב ליד האינטרנט... נופל נופל. למקומות כל כך רחוקים מאיפה שהיית רק לפני יומיים. אחחח.

טוב. עכשיו בוקר. יום ראשון. זהו, זה מאחורי. אני לא עושה את זה יותר לעולם! קראתי פעם בעולם קטן שכדאי פשוט לקום ולהמשיך לרוץ. זהו אני לא שם יותר. זה כבר לא חלק ממני. אני לא צריך להתמודד עם זה. אני לא צריך לשמוע שיעורים. בטח שלא לדבר על זה עם אף אחד – כי אני הרי כבר לא אעשה את זה יותר לעולם. והנה כבר שבוע שלא עשיתי את זה. אז איזה סיבה יש אעשה זאת שוב? זה הרי כל כך רחוק ממני. אני הכי צדיק בסביבה, לומד רציני. מסיים מסכתות. יש לי כבר חברותא צעיר. אז – אני בכלל לא אמור להתמודד עם דברים כאלה.

או בקיצור, הכחשה. כמה הכחשה! לא יכולתי לשאת את הסתירה המטורפת הזאת שבין הלימוד בישיבה והתורה הגבוהה של הרב זצ"ל לבין המקומות הנוראיים אליהם אני מגיע באינטרנט או במחשבות שלי בלילה במיטה. אז הייתי חייב את ההכחשה הזאת כדי להמשיך לחיות חיים נורמליים בלי להשתגע.

כל פעם שעבור יומיים ללא נפילה הייתי אומר לעצמי שזהו, זה מאחורי. הייתי בז לכל אלה שמדברים על הנושא הזה כל הזמן וחושב לעצמי "יאללה, מה יש לכם? תפסיקו וזהו! כמוני! הנה יומיים שלושה אני כבר לא נופל וזהו, זה מאחורי לגמרי ואני לא נמצא שם יותר...". אף פעם לא עצרתי ואמרתי לעצמי – טוב מה? אתה לא רואה שאתה מנסה להפסיק כבר שנים ולא מצליח? אף פעם לא החלטתי לנסות באמת להשקיע מחשבה ומאמץ כדי להפסיק את הנפילות הנוראיות הללו.

התחתנתי. איזה שיא, זהו גמרתי עם זה. אני לא נופל יותר! ברור!

חודש וחצי אחרי – הכנסנו אינטרנט לבית בשביל העבודה של אשתי, שמנו רימון ברמה גבוהה אבל הייתי משועמם בבית ונפלתי שוב איכשהו. הרימון התפוצץ...

זהו עכשיו יש לי אינטרנט זמין בבית. זה התחיל לקרות שוב ושוב. הרגשתי כל כך מגעיל, ובכלל השתגעתי – אני אברך ונופל!! לעולם לא חשבתי שאגיע למקום כזה. חשבתי שמשיעור מסוים זה לא קורה יותר. כל שכן לאברכים שיש להם אשה.

לא אלאה אתכם, עברתי עוד הרבה. נפלתי עוד הרבה.

אבל יש סוף טוב לכל הסיפור הזה. ראיתי פרסומת בערוץ שבע שבה רואים אדם טובע בים ומושיט את היד לעזרה וכתוב שם "טובע בפיתויי האינטרנט?" כל פעם שראיתי את זה או שהייתי בדרך לטבוע בהם כך שלא כל כך רציתי ללחוץ על הפרסומת הזאת. או שבכלל החלטתי שאני עכשיו מתעדכן בחדשות אז אני לא טובע בפיתויי האינטרנט – וחמש דקות אחרי טבעתי בפיתויי האינטרנט...

בקיצור, אחרי שבאמת התייאשתי מעצמי ונפל לי אסימון קטן שכנראה שאני אכן טובע בפיתויי האינטרנט – לחצתי על הקישור הזה והגעתי לאתר של "שמור עיניך". התחלתי לבקר שם מפעם לפעם, ראיתי שם אתר שלם שנותן גישה אחרת להתמודדות. וגם כלים מעשיים. בהתחלה ניסיתי רק כלים כמו "מסע 90 הימים" והצלחתי להיות נקי 90 ימים. אך מיד אחריהם נפלתי. התייאשתי עוד יותר, וניסיתי כלים יותר אמיצים כמו שיתוף בפורום אנונימי על הקשיים שלי.

זה היה מפחיד, פעם ראשונה שאני מספר את הסיפור שלי למישהו. חשבתי שלא אספר על זה לאף אחד לעולם אלא פשוט אתמודד ואגמור עם זה לבד. התלהבתי מאוד מהפורום. אך לאחר כמה חודשים ראיתי שזה לא נותן עבודה, אני עדיין נופל פעם בשבוע בערך... ביקשתי שם עזרה וחבר נתן לי בפרטי את מספר הטלפון שלו. טוב זה כבר משהו אחר. ממש לדבר עם מישהו בצורה חיה? איזו בושה! אולי הוא רמאי ונוכל והוא יקליט את השיחה שלי ויפרסם את זה בראש כל חוצות?

אבל הייתי כל כך נואש אחרי עוד ועוד נפילה. שעשיתי את אחד הצעדים הכי אמיצים שלי והתקשרתי אליו. הוא העריך אותי מאוד על האומץ ואמר לי שהוא מתמודד עם זה גם הוא. איזו הרגשה! יש אדם בעולם שמבין אותי ומקבל אותי כמו שאני! הרגשה של הקלה שאני לא לבד.

התחלתי להתקשר לקבוצות טלפוניות ולשתף את ההתמודדות שלי בפורום קצת יותר גדול. שם אמרו לי שכדאי שאני אשיג "ספונסר" שזה בעצם מישהו ותיק יותר שכבר לא נופל שידריך אותי כיצד "להחלים" מהנפילות החוזרות והנשנות הללו.

עצם ההתייחסות לנפילות והדיבור עליהן – כבר התחיל לעשות את העבודה והנפילות התחילו להיות פחות תדירות. אבל עדיין המשכתי ליפול באופן קבוע. זה תסכל אותי, לא יכולתי לסבול את עצמי. את הסתירה הזו בחיים שלי בים התצורה ובין הנפילות. אבל עכשיו הכל שונה. יש כאן מישהו שיש לו תכנית מסודרת שדרכה הוא קם ממקומות אפילו יותר גרועים ממה שאני הגעתי. הוא אומר לי שיש לו פעולות פשוטות אך עקביות שמהניסיון שלו הם עובדות. אפשר להפסיק!

הוא אמר לי שאחד הדברים שהכי עזרו לו זה להגיע לקבוצות חיות שבהם יושבים הרבה אנשים שמתמודדים עם התאווה וחולקים מכוחם וניסיונם כיצד להתמודד ולהפסיק ליפול. כיצד לוותר על התאווה. זה היה נשמע לי הזוי. באמת מישהו יראה אותי כמו שאני וידע שאני נופל בזה? חשבתי עד עכשיו, שאני אקח את הסוד הזה איתי לקבר... פתאום הוא אומר לי להגיע לקבוצה. רק תנסה הוא אומר לי. לא הסכמתי בשום פנים ואופן. אני אסתדר בלי זה. רק בקבוצות טלפוניות.

כמובן שלאחר עוד נפילה חזרתי על ארבע. הלכתי לקבוצה חיה. זה היה הזוי. ממש הזוי. אם אני כאן זה אומר שכול מי שיושב כאן ורואה אותי מבין את מה שחשבתי שאף אחד לא ידע על בחור צדיק כמוני לעולם... אם אני כאן זה אומר שלא רק שנפלתי. אלא אני נופל ולא מצליח להתמודד לבד.

בושה. הרגשתי דחיה לאנשים שם. כאילו אני לא מתמודד עם אותה בעיה בדיוק... ברחתי משם.

לאחר עוד נפילה או שניים. חזרתי לעוד קבוצה ועוד קבוצה. התחלתי להקשיב כמעט לכל מה שהמלווה אמר לי מניסיונו ו.... הנס התחיל לקרות! התחלתי לזהות כל מיני זמנים ביום שהיו מועדים לפורענות והייתי נופל בהם קבוע. לפני זמנים אלו התקשרתי לחברים שפגשתי בקבוצות. שיתפתי אותם ברצון שלי ליפול ו"פתחתי איתם מעגל" לחצי שעה פחות או יותר שבה אני עושה דברים מאוד מוגדרים כמו אוכל או שטיפת כלים ומיד לאחר מכן התקשרתי אליהם ל"סגירת מעגל". זהו עברנו בהצלחה את הזמן המועד.

בכל פעם שזיהיתי את האובססיה מתחילה או שהבנתי שאני הולך לקראת מצב שבדרך כלל גורר אתו אובססיה מינית - התקשרתי מיד לחבר ושיתפתי אותו בזה. השיתוף בדרך כלל הרג את התאווה או כשהיא הייתה קטנה או לפני שהיא התחילה בכלל...

המשכתי ללכת לקבוצות בתדירות מסוימת. התחלתי לעשות את עבודת הצעדים. אפשר לומר שאחרי כמה וכמה חודשים (לא שלושה ולא שישה...) העסק נרגע קצת והרגשתי שאני מתרחק מהנפילות והתאווה. כל עוד אני ממשיך בפעולות העיקריות שלי שהן שיתופים טלפוניים וקבוצות חיות אחת לשבוע לכל הפחות. כל יום רק להיום! אל תדאג למחר - מחר ידאג לעצמו...

היו מאז כמובן,  מעידות אך רק להיום הן נעשות פחות ותחות חמורות. זה כבר לא אוננות. כבר לא "אוננות יבשה" בלי לשפוך בסוף. כבר לא לראות סרטוני תאווה ביוטיוב בלי לאונן. כבר לא לראות תאווה באינטרנט בכלל. עכשיו ברוך השם רוב הזמן אני כבר לא מעביר את הזמן באינטרנט. במקום זאת אני חי בזמנים הללו ועושה המון דברים טובים ומועילים כמו למשל לכתוב את המכתב הזה...

מקווה שהועלתי ולו לאדם אחד בדרך אל השפיות...

***

מהימים המוקדמים ביותר שלנו, חשבנו שסקס או תאווה היו החברים שלנו. השתמשנו בזה כמקום מפלט לברוח מהכאב שלנו, לברוח מהחיים. אצל רבים מאיתנו זה התחיל עם פנטזיות. הדמיונות האלה הוציאו אותנו מחיי משפחה בעייתיים, קשרים חברתיים לא פשוטים, ספקות עצמיים, או התעללות מכאיבה. הפנטזיות היו על כוח, קסם, רומנטיקה, בטחון ומין. בהתחלה, הפנטזיות האלה עבדו. הם הפחיתו את המצוקה, הציעו הגנה, וגרמו לנו להרגיש מועילים, נחשבים ואהובים. במשך הזמן, הפנטזיות החלו לדרוש מאיתנו עוד מזמננו וכוחותינו. בסופו של דבר, השתלטו עלינו וכבר לא יכולנו לרסן אותם; הם התחילו לגרור אותנו ברסן שלהם.

כאשר הסתכלתי לאחור כיצד ההתמכרות שלי צמחה, היא הייתה כמו סופת טורנדו. בהתחלה היא הייתה זעירה, עם השפעה מעטה על אחרים, כמו ענן מעוות באוויר. אבל במשך הזמן, ההתמכרות צמחה, שגשגה וצברה תנופה וכוח. זה התחיל לגרום נזק לאחרים על ידי התפרצויות כעס, ולקיחת זמן וכסף מהמשפחה. בהתחלה בקטן, אך כשזה גדל עם יותר כוח מאי-פעם, זה התחיל לכלות כל דבר בטווח הראיה - כל הזמן שלי וסכום כסף ניכר. לאחר מכן זה התחיל בהתעללות מילולית קבועה באשתי ובמשפחה שלי. לבסוף מצאתי את הדרך שלי ^sa בדיוק ברגע שהטורנדו שלי הרס כמעט כל דבר שהיה לי.

(צעד קדימה לפעולה)

חברים יקרים ברוכים הבאיםאסירות תודה לאלוקים אוהב אנחנו ביום השלישיהיום אני שולח התכתבות של "דוד" - "מאסטרו" חלק א' ועוד קטע על צעד 0 מהספר צעד קדימה לפעולה

דוד (גיל 22 מכור כבר כמעט עשר שנים)

מאטסר (גיל 33 נשוי+4 מכור מגיל 16)

דוד:תגיד מאסטר כדאי לי להתחתן ? אני מתלבט האם לעשות עוד כמה צעדים עם עצמי עד שארגיש בטוח ואהיה נקי לגמרי.. מה אתה אומר נראה לך אצליח?

מאטסר:דוד להתחתן יכול להיות רעיון מצויין.. אתה ממש לא צריך לעשות שום הכנות בשביל זה תמשיך להלחם כמו שנלחמת עד עכשיו..

דוד: אתה לא מתכוון לזה כן? אני צריך שאהיה נקי לגמרי ..ורק אחר כך אתחתן..

אתה יודע מה  אולי בעצם אתה צודק אתחתן תהיה לי אישה יהיה לי עם מי להיות ובעצם לשחרר את התאווה,  זה נשמע לי הרבה יותר קל ...

מאסטר: טוב דוד תן לי לומר לך משהו .. ההתמודדות עם התאווה לא תחלוף לך בזמן הקרוב ..לא בראש חודש  ..לא ביום כיפור הקרוב.... וגם לא ביום ההולדת שתחגוג...

היי רגע יש לי עוד משהו לומר לך גם שהתחתן ותהיה לך אישה טובה שאיתה תקיים יחסים .. לא יוציא אותך מזה..

דוד: מאסטר אתה לא אמיתי ? אתה אומר שזה לא ממש עוד להיות בזמן הקרוב ... יש מצב כזה..

מאסטר: יש לי חדשות בשבילך ..אתה הולך להתמודד עם זה ב100 שנה הקרובות ..

דוד: ממש מצחיק.. אתה מתכוון שאני לכל החיים אתמודד עם זה ... "אין מצב" ...

באונה אחי גרמתי לי להתאייש לגמרי ..כל החיים ..

מאסטר: תקשיב דוד זה הפוך לגמרי ממש שאתה חושב .

אני נתתי לך תתקווה..

דוד: כן ממש ...איך בדיוק..?

מאסטר: יש לא מעט אנשים שמוצאים את עצמם בפורנו מאוננים..ונופלים לתהום.. יש להם תחושה קשה מאוד אחרי נפילה כזו ... חשבת פעם למה?

דוד: מה זאת אומרת למה.. תחושה קשה כי הם נפלו יש יותר מזה..

מאסטר: נכון אבל אל תחושה הקשה נוסף גם תסכול  נוראי ..יש לא מעט אנשים שמאמינים שהם ייצאו מזה... והם מאמינים באמת ש"יום יבוא".. והם יהיו נקיים ...

יום יבוא יכול להיות יום ההולדת שלהם שאז הם ייקחו החלטה טובה לא לאונן יותר בחיים ..אבל הפעם באמת ...

יום יבוא יכול להיות יום כיפור... הם יזילו דמעה ויתחרטו באמת ... יבטיחו לה' שזהו הפעם סיימתי אני לא חוזר לזה בחיים.. פורנו זה איכסה.. זה גועל נפש..

יום יבוא יכול להיות בחתונה שלו שבו הוא עומד תחת החופה עם בת הזוג שלהם ... וזהו .. זהו זה הגענו ליעד פותחים דף חדש .. עכשיו יש לי איפה לפרוק את היצר זה כבר לא יקרה יותר... ברגע שיהיה לי קשה יהיה לי את אשתי ...

יום יבוא.. שהאישה שלהם תלך ללדת את הילד הראשון שלהם ...וזהו דיי אני כבר אבא .. אני חייב לקחת אחריות אם לא בשבילי בשביל הילד שלי ... זהו אני עוצר את הכל מה שהיה היה ... עכשיו מחדש אני אדם אחר..

אבל יום יבוא - לא בא.. בסוף שוב הם מוצאים את עצמם באותו פוזה כמו לפני 10 שנים בישיבה ..או אפילו לפני כן ..

דוד: אוקיי מאסטר איך זה עוזר לי ?

מאסטר: אנסה להסביר לך קצר יותר ... יש להם ציפיות שאף פעם לא באו וגם לא יגיעו!! בגלל זה הם נשברים לקרשים..

דוד היקר אני רוצה שתדע -

אתה במלחמה כל החיים וזה בסדר .... תלחם בכל הכלים שנתנו לך כאן באתר הנפלא!! אבל דע לך שלעולם זה לא ייעלם לך, וגם אם תהיה נקי 100 ימים או אפילו שנה עדיין יהיו לך קשיים בתאווה ואולי גם תיפול ... זה חלק מהניסיון שה' בחר לך בחיים שלך כאן עד 120.. תהיה גאה בעצמך  על אותם הימים שצברת והיית נקי...

בהנחת יסוד הזו .. תצליח -

1. לא לפתח ציפיות שאולי יום אחד זה "יחלוף לגמרי". גם אם תהיה נקי הרבה זמן, תצטרך להלחם בכל הכוח, התאווה תוולה אותך לכל מקון ובכל זמן.

2. לא להשבר גם אם נפלת אחרי הרבה ימים. (כגודל הציפייה כך גודל האכזבה לך אין ציפיות )

3. להיות בשמחה  תמיד .. (שאתה תדע שזה לכל החיים אתה תוכל שלא להתפעל מכך וגם אם תיפול עדיין תצליח לשמור על שמחה... כי העצבות מגיעה מציפיות ולך אין ציפיות) זה חלק עיקרי בחיים בדיוק כמו ניסיונות אחרים שיש לאנשים בחיים .. לאחד יש קושי לשמור שבת לך יש קושי לשמור כל הברית ..

 בהצלחה דוד ..

המשך על צעד 0

 

 

"נכה - אבל צריך לעבוד את התוכנית"

ובכן, ראשית כל חייבים לזכור כלל פשוט, ובהקדים:

הרבי המהר"ש מליובאוויטש אמר לבנו הרבי הרש"ב: נקוט כלל זה בידך וזכור אותו תמיד: כל דבר המועיל או מביא לעבודה בפועל, כל מניעה שתהיה לדבר זה – אפילו אם המניעה היא מדבר נעלה ביותר – היא רק מתחבולותיה של הנפש הבהמית. אמר על כך הרבי הרש"ב: עד אז לא ידעתי שיכול להיות יצר הרע שהוא כביכול ירא-שמים ואף חסיד.

אז זה לא אומר שלא שואלים שאלות, כי השאלות הם דבר נפלא ומראות שאני באמת רציני לגבי הדרך בה אני הולך, אבל יחד עם זה - צריך לזכור שאם בגלל רצון להיות יותר "מאמין" אני אחזור לכל החטאים הקודמים - אז ברור שמשהו כאן לא בסדר. ולכן, השלב הראשון אצלי היה נעשה ונשמע. דהיינו: יש לי בעיה וכאן יש פתרון, אז אני בפנים. אחרי שאני בפנים כי אני יודע שזה יעשה לי רק טוב מכל בחינה (גם מבחינה דתית) אני מתחיל לשאול שאלות ולראות איך הדברים מסתדרים.

כעת לשאלה שלך. אני באופן אישי התחנכתי שלא על פי הגישה האסלאמית שבה הגהינום הוא המניע הגדול שלא לעשות עבירות, אך גם לא על פי הגישה הנוצרית לפיה הכל בסדר כל זמן שאני רוצה להיות אדם טוב. התחנכתי בדרך שבה אני צריך לעשות את הדבר הנכון ואני אתן דין וחשבון על כל דבר שאני עושה, אבל החשיבות איננה בשאלה האם אקבל שכר או עונש - למרות שכמובן השכר והעונש קיימים והם מעיקרי האמונה. זאת אומרת שיותר חשוב לי לעשות את הדבר הנכון מאשר לדעת מה השכר עליו, ויותר חשוב לי לא לעשות דבר לא נכון מאשר לדעת איזה עונש אקבל עליו בשמים. לכן, לי באופן אישי היה יותר לקבל את העובדה שאני מכור (חסר שליטה על מעשיי), כיון שברור לי שכך אני עושה את הדבר הנכון, ולא נכנסתי לשאלות השכר והעונש כל כך.

תראה, אדם חולה שנפגע בתאונה, ברור שהוא לא יכול להגיע לבית כנסת להתפלל במנין. אבל האם הוא יקבל על כך עונש בשמים? לא נראה לי. יתירה מכך: האם כעת עליו לדאוג על השאלה הזאת או שעדיף שיתרכז בכך שהוא שומע לדעת הרופאים ועושה את כל הנדרש להחלמה? די ברורה לי התשובה. וזה לא באמת שונה גם במקרה שלנו. הרי אם הקב"ה יכול להחליט שאדם מסויים יעבור תאונה פיזית ולכן יהיה מוגבל מבחינה רוחנית, ברור שהוא יכול לעשות את אותו דבר במישור הרוחני בלבד. אני עברתי "תאונה רוחנית" בגיל צעיר (מכל סיבה שלא תהיה) ולכן עכשיו אני נכה לכל דבר וענין. אז למה שה' יעניש אותי על כך שעברתי תאונה? וגם לא נראה לי שאדם נכה שהולך לעשות פיזיותרפיה מקבל "שכר הליכה"... זה בכלל לא נוגע. מה שנוגע זה שהוא רוצה להיות בריא. נקודה.

וכל זה לא אומר שאין לנו אחריות. מי שאומר "אני נכה" ולכן יכול לעשות עבירות - טועה בגדול. יש הבדל בין אדם שעבר תאונה ומאושפז בבית חולים שאז הוא לא יכול להתפלל במנין, לבין אדם שאחרי שקיבל מרשם מהרופא לא לוקח את התרופות ולא עושה כלום כדי לצאת מהמצב שלו. ברור שאדם הסובל מפיגור שכלי לא כועסים עליו כמו שכועסים על אדם רגיל שעושה את אותם דברים. אבל יחד עם זה, אדם שחולה בנפשו ולא לוקח את הכדורים שלו - כועסים על הדברים שהוא עושה, לא כל כך בגלל מה שהוא עושה אלא בגלל שהוא צריך לטפל בעצמו ולהתנהג כמו בן אדם.

אז הנה, אני אדם מכור "נכה" רוחני, פיזי ונפשי. אבל האם זה תירוץ עבורי להישאר במצבי? ברור שלא. זה רק אומר שאני צריך לעבוד יותר קשה כדי להחלים.

 

המשך על צעד 0  

הבעיה שלנו עם תאווה מקבילה לבעיה של אלכוהוליסט עם אלכוהול. כפי שאלכוהוליסט לא יכול לשאת משקה אחד של אלכוהול, אנחנו לא יכולים לשאת אפילו את המשקה הקטן ביותר של תאווה. היות שתאווה תמיד מובילה לעוד תאווה, לבסוף היא עושה אותנו שיכורים ממנה. מרגע שאנו שיכורים, אי אפשר להתנגד לדחף להשתמש מינית. גרוע יותר, התאווה ממשיכה לקחת אותנו עמוק יותר ויותר לתוך התנהגויות שהבטחנו לעצמנו שלעולם לא נעשה. זהו הסוג של בעיית המין/התאווה שאנו מכנים "סקסהוליזם". היינו שתויים מכדי לראות את המציאות.

במבט לסוף ההתמכרות שלי, הכאב היה כ״כ חמור עד שיום אחד סיפרתי למטפל את כל הדברים שעשיתי. תיארתי לו כיצד זה הרגיש מאד דומה למה שעשה לי האלכוהול שמונה שנים לפי כן - גיהינום אמיתי. לאחר מכן שאלתי אותו האם גם זה יכול להיות התמכרות, כמו שהיה האלכוהוליזם. והוא אמר, "אכן! בהחלט!" תודה לאלוהים שהוא אמר זאת. בערב הבא, הייתי במפגש sa הראשון שלי.(צעד קדימה לפעולה)

ערב טובחברים יקרים אסירות תודה לאלוקים אוהבעל עוד יום נקי אנחנו ביום השני - היום החמישי
המשך התכתבות דוד ומאסטרדוד: מאסטר אני כבר 17 יום..

מאסטר: יפה דוד כיף לשמוע שאתה מצליח במסע

דוד: אני חושב על הדברים שאמרתי לי בשיחה הקודמת,  המלחמה היא מלחמה לכל החיים לא לפתח ציפיות שיום אחד זה ייגמר לגמרי ...כי זה לא..וזה בסדר כי זה מוריד את הציפיות ומאזן אותי במחלה הזו .

מאסטר: מה זה גורם לך להרגיש?

דוד: אני מרגיש כמו שחקן היאבקות שהכניסו אותו לזירת היאבקות, מולו עומד מתאגרף גדול.. מה הסיכוי שלי...הוא אומר לעצמו?? 

 הוא מתחיל להתאבק איתו והמתאגרף מכניס לו אבל חזק... גופו כמעט שבור אבל הוא לא נכנע ..הוא פייטר שנלחם בשיניים עד הסוף ...

ברגע האחרון ברגע של קלות דעת של המתאגרף הגדול מכניס לו לו לוחמינו אגרוף שמקנה לו ניצחון ..

כולו תשוש ועייף וכוחותיו כבר אזלו עד קצה היכולת שלו... גופו רפוי..

הוא מלמל לעצמו... "תודה לאל שזה נגמר"...
הוא נזרק על כיסא הלוחמים בפינת הזירה ומנגב את איגלי הזיעה על פניו . ..
"אוי אלוקים זה גדול עליי" הוא מלמל לעצמו שוב"  ..

תדהמה היכתה את פניו של הלוחם.. כאשר הוא קיבל אגרוף חזק לתוך הפנים ...
לזה הוא ממש לא ציפה..
עוד מתאגרף נכנס בהפתעה לזירה וללא שהות לצלצול הפעמון שמכריז על קרב הוא פשוט הפתיע אותו .

  עוד לפני שהתאושש לוחמינו הוא מקבל עוד אגרוף שמפיל אותו לקרשים .... 
הלוחם ע ת הרצפה  רואה רק את השמיים וכולו מאוכזב מעצמו..

"איך נתתי לעצמי לנוח ולא ראיתי אותו בא אליי? איך הפסדתי"...
איך אצליח לקום שוב על הרגליים ..?

וכך מוצא הלוחם את עצמו הלוחם מול מתאגרף שלישי ואחריו עוד אחד ...

..לפעמים הוא ניצח ולפעמים הוא גם הפסיד... הוא הבין שהוא חייב לתת מלחמה ועד הסוף ..

הוא האמין כל הזמן שהנה עוד מעט הוא יוצא מהזירה הארורה הזו והכל ייפסק ...
דיי הכל יהיה סיוט של פעם..
..
ררגע .. מה לעזאזל אני עושה כאן בכלל?
וחוזר חלילה ושוב מקבל אגרוף ושוב מחטיף.. חוטף.. ושוב לקרשים ...

דיי נמאס התאיישתי כמה אפשר..? כל החיים אני אהיה כאן בתוך הזירה ואלחם כאן נגד מתאגרפים?
לא עדיף פשוט לוותר וזהו?

אחרי תקופה ארוכה הפנים הלוחם שכאן (הזירה) זה הבית שלו...

ובין אם זה נוח לו להמשיך להשיב מלחמה...או לא ..
פשוט אין לו ברירה..

הוא גמל בליבו שהוא נלחם עד הסוף ...פה תהא קבורתו ...אבל הוא ימות בכבוד..

מאסטר: יפה דוד אבל אתה נקי 17 יום .. לא נראה שאתה על הקרשים עכשיו ...
דוד; נכון אתה צודק ... אבל לפעמים אני מרגיש שהלוחם קיבל קצת חופש מסבבים נגד מתאגרפים...אפשר קצת לנוח... פה הוא יכול להיות מופתע ובגדול  . .
זחיחות הדעת שלו עלולה לעלות לו ביוקר!! 
הוא חייב להתאמן כל הזמן... גם אם זה נראה לו בזבוז זמן ..במידה והוא יפסיק להתאמן זה רק עניין של זמן עד שיפסיד בסבב הבא... 

מאסטר: יפה אהבתי... איפה אתה רואה עצמך כיום מתאמן בהתמודדות הזו מול התאווה?

דוד: פשוט מאסטר עכשיו 17 יום אני כבר נקי מרגיש טוב עם עצמי ..."כבר אין צורך להיכנסס שוב לאתר שמור עניך ולשתף את החברה ...
סתם בזבוז זמן ...
זה יושב לי על סידורים חשובים"   

אבל אל לי לחשוב שהכל בכוחי ובשליטה...
ברגע אחד אני יכול למצוא את עצמי מול היצר (מתאגרף)
גם שהכל הולך יחסית בקלות (אין מתאגרפים בסביבה)
אני חייב כך הזמן להתאמן (להיות כל הזמן באתר ולשתף.. זה יחזיק אותי שינסו להפתיע אותי)

מאסטר: אתה יודע מה דוד.. נראה שהפנמת את המסר ממש טוב .. כל הכבוד אני גאה בך ..

דוד: רגע מאסטר חייב לשתף אותך במשהו...

מאסטר:כן דוד?

מרגע שקיבלנו שהתאווה הייתה הבעיה האמיתית, והשימוש המיני היה תוצר לואי של תאווה, אנחנו צריכים לסלק את הרעיון שאנו יכולים להפסיק התנהגות מינית לא-רצויה בזמן שאנו מאפשרים לתאווה לחיות בראש שלנו. המסקנה הייתה בלתי נמנעת: על התאווה להסתלק אם אנו רוצים להפסיק את ההתנהגות המינית ההרסנית.

מצאנו שאיננו יכולים להחלים בהצלחה בלי תמיכת החברותא של סקסהוליסטים אחרים. למדנו שאנו מוכרחים להפסיק את השימוש המיני שלנו בכל צורותיו, ולחפש פתרון רוחני לבעיה שלנו. גילינו שאנו צריכים לבחון את האופי שלנו ולחפש לשנות את אותם דפוסים שהובילו אותנו לפנות לפנטזיות והתנהגות מינית בלתי הולמת במקום הראשון. זה היה המסלול לעבר המטרה שלנו שהיא ריפוי מתרגול ממושך של מחשבות ופעולות לא בריאות.

ערב טוב ומופוכחחברים יקרים אסירות תודה לאלוקים אוהבעל עוד יום נקי המשך התכתבות דוד ומאסטר - חלק ג' ואחרון

מאסטר: מה שלומך דוד?

דוד: ברוך השם בסדר גמור מאסטר, יש קשיים ממשיים במסע ... נו טוב תיארתי לעצמי שזה לא ילך ויהיה יותר קל ...

יש לי שאלה אחרת לשאול..

מאסטר: כן דוד שאל אנסה לעזור במה שאוכל..

דוד: ראיתי שיש כאן בפורום חברים שעושים לעצמם ספירה משנית, כמו נקיות ממבטים אן נקיות מפעולה פיזית של אוננות במקרה שלי ...יש לי לא מעט מעידות במסע כמו אוננות ללא גמירה ולכן אני שואל על כך.. 

מצד אחד זה מראה עד כמה עד כמה אני מכור מובהק שהרי אני עדיין עושה פעולה של מכור...
מצד שני אני לא גמרתי... שזה לכאורה לא באמת סיבה לאפס את הספירה שלי ..

 בין כך ובין כך התכוונתי לשאול האם זה נראה לך נכון לעשות ספירה משנית כמו נקיות ממבטים או נקיות מפעולה פיזית של אוננות ... 
מצד אחד זה חיובי זה עוד גדר... מצד שני אני מפחד שאני לוקח מדיי הרבה ואז יותר מתעסק בזה... ואלי זה יגרום לי לפעולה הפוכה...
מה דעתך בעניין?

מאסטר: לאדם יש לבושים רוחניים לנשמה (לבושים זה כמו לבוש של האדם שזה אמצעי לאדם ללכת ממקום למקום, כך גם לנשמה יש לבושים שנותנים לה כלים לעבוד כאן בעולם ... לטוב ולרע)
מחשבה דיבור או מעשה
גם למכורים כאן נזקקת עבודה אמיתית לשמור על שלושת הלבושים לא רק על מעשה שזה לבוש חיצוני מאוד ... אלא אפילו על מחשבה שזה לבוש רוחני דק יותר ...

לעיתים תתקל בבחורה לא צנועה שתגרום לך מחשבות ... ייתכן ותשאל את עצמך מה בכך ... אוננתי? לא אז מה הבעיה...

או יותר בדקות עלתה  לך סצנה לא צנועה מהעבר שישבת וצפית... ייתכן ואתה תתמעק בה ותהנה מפעולת ההצפה של הזכרון בעניין ... 
לא בהכרח שתרגיש שנפלת ... 

לא עשיתי פעולת עבירה. אפילו.שמרתי על העיניים .... "מה עוד אתה רוצה?"

אבל בעצם כאן אתאתה כבר מגיע לסיכון עתידי שניצר יגרום לך גירוי עד כדי נפילה.
לכן גגן למכור שצבר הרבה ימים הוא עדיין מכור הלבושים שלו עדיין מלוכלכים במובן מסוים

אם תיקח על עצמך נקיות במחשבה ..נקראה לזה שמירת המחשבה במצב טהור כל הזמן ... תראה שזה יקטין גם עומצת הגירויים שלך .

ככה לבושי הנשמה שלך פחות מלוכלכים ותוכל להתמודד טוב יותר במסע...

.כמובן שאני מדבר עליך דוד וזה מאוד משתנה ממכור למכור... עד כמה הוא מכור וכ'ו 

דוד: טוב תודה מאסטר בסך הכל התחברתי לדברים ...בעז"ה מכאן אני לקוח ספירה משנית של הימנעות מפעולה של אוננות ...

מאסטר: שיהיה לך הצלחה בסירה החדשה ..
אוהב אותך מאוד דוד..

מתוך הספר צעד קדימה לפעולה - צעד 0

כשהבנו את זה טוב, היינו מוכנים לקבל את ההחלטה לנהוג לפי תכנית ההחלמה הפשוטה של sa. עבור רבים מאתנו, ההתנהגות החדשה הראשונה שלנו הייתה להגיע למפגשים. לאחר מכן, התחייבנו להגדרת המפוכחות המינית של sa. היינו נכונים להקשיב לניסיון, לכוח ולתקווה של ההחלמה ששיתפו חברי sa במפגשים. לקחנו ספונסר והתחלנו לנהוג לפי ההדרכה של אדם אחר במקום לפי ההדרכה שלנו. בפעם הראשונה הבנו שישנה דרך לחופש מהפנטזיה ומהתאווה.

מצאתי ספונסר מיד, וההצעה שלו להתקשר אליו מדי יום הייתה עזרה גדולה. "היצמד למנצחים", הוא אמר. זה טוב שהוא אמר את זה, מפני שאני לא הייתי מסוגל בעצמי להתמודד עם החיים כפי שהם. הוא גם הדריך אותי בעבודת שנים עשר הצעדים.

עבודת שנים עשר הצעדים עם הדרכה של ספונסר היא עיקר התכנית של sa. להגיע למפגשים, להצטרף לחברותא, ולנהוג לפי שתים עשרה המסורות זה מה שתומך בנו במסע הזה. יום אחד בכל פעם, אנו נשארים מפוכחים מינית. אנו מקדמים אותך בברכה להצטרף אלינו בדרך הזו של ההחלמה.

חברים יקרים צהריים טובים ומפוכחים
אסירות תודה לאל
סגרנו שבוע של החיבור היומי
וסיימנו את צעד 0
לא לשכוח "רק להיום"

זיכרונות בזיכרונע'ס

באמצע תפילת מוסף של היום השני מימי הדין, הן באו. ללא כל סימן מקדים ומשום מקום הן פשוט התנחלו בתודעתי, ובאיכות של היי דיפיניש'ן. תהיתי ביני לביני איזו תועלת יכולה הייתה להיות בהן, חשבתי שאולי לשתף אחרים במה שעובד עבורי. על כן בשורות הבאות אחלוק אתכם את 'החוויה', אתפלל שיהא לתועלת.

ראשית, ההיסטוריה; כשבאתי לתוכנית לא תפסתי בכלל את העיקרון של הכניעה. בטח לא אל מול מחשבות של תאווה, כל מה שהכרתי באותו הזמן היה מלחמה, אז נלחמתי בהן. מבוייש מעצם נוכחותן ניסיתי להשיב מלחמה שערה. שהרי "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". אבל הניסיון שלי הוכיח שזה לא כדאי. בלשון המעטה. המלחמה בהן רק העצימה אותן. מבוהל מהתמונות שמוקרנות במוחי ברגעים הקדושים הללו, נאבקתי בהן עם כל מה שהכרתי. הבושה על התזמון הלא מוצלח של הזוהמה הזו יצרה אצלי פאניקה של ממש והרגשתי מחוייב לסלקן ויהי מה. בעיקר באמצעות הדמיית שמות קדושים (דבר חיובי כשלעצמו) 'וקנסות וקבלות' בענייני קדושה. השתדלתי עוד במצוות וחסדים וללא הועיל. בשורה התחתונה, למעשה המאמץ לנסות ולהדחיק את הזוועה רק נתן לה עוד כח. שערו בנפשם את גדול התסכול, דווקא כשאני מנסה להתקדש אני מתרסק.

עם הזמן למדתי שיש עוד אופציה נוספת על המלחמה במחשבות ואו ההיסחפות אחריהן. להיכנע בפניהן. שימו לב, לא אליהן אלא בפניהן. להתנהג בהתאם למציאות - אין לי כח לסלק את המחשבות הללו ממוחי. אז מה כן?

כיום, 'כשקופצות' לי מחשבות על תאווה, גם ברגעים קדושים, אני עוצר. מה שלא יהיה העיסוק שלי - שמע ישראל או שמונה עשרה - אני חדל ממנו. נושם עמוקות דרך האף ומפנה את 'תשומת הלב', ההתמקדות - אל האוויר הנכנס אל ראותי. מתרכז במה שהוא מביא עמו. חמצן, חיים. חושב גם על התפקיד המועיל ביציאתו ממני, לקיחת הרעלים, הפחמן. המחשבה הבאה בדרך כלל היא על מי שמספק לי את כל אלה  - הכח העליון. זה הזמן שבו אני פונה אליו, לא תמיד באותו האופן, משהו בסגנון; אבא, אתה יודע שראיתי כל מיני דברים, האמת היא שהיום, כרגע, אני לא רוצה לראות אותם. גם לא להיזכר בהם. הם מרחיקים אותי ממך ואתה יודע כמה חשוב לי להיות לידך. תעזור לי להישאר קרוב אליך.

בראש השנה האחרון הייתי אפרים. בן יקיר, ילד שעשועים. מעי המו לו, הוא ריחם עלי.  מספר שאלות [למחשבה] - צעד 0

1.       עד כמה אני מוכן להפסיק את התאוותנות או ההתנהגויות המיניות הנוכחיות שלי?

2.       האם מצאתי שמחשבות אודות מין, רומנים או קשרים מפריעים לחיי היומיום שלי?

3.       האם אני מבין בראש שלי שאני אבוד ?

4.       האם גיליתי שאני מעדיף את הפנטזיות שלי על פני החיים האמיתיים?

5.       האם אני מפרש את ההתנהגות של אחרים כהתנהגות מינית ?

6.       מה תדירות השימוש שלי בדרך כלל?

ר. האם אני מפנטז, מאונן או משתמש בדרך אחרת בכדי לכסות על רגשות אחרים ?

8.       האם חציתי גבולות שהצבתי לעצמי ?

9.       האם מצאתי את עצמי משתמש במחשב עבור התרגשות מינית או רומנטית? האם אני מעדיף את השימושים שלי במחשב במקום להיות בחברת אנשים אמיתיים?

10.       האם איבדתי או הזקתי לקשרים בגלל ההתנהגות שלי?

11.       האם גרמתי לעצמי כאב פיזי או סיכנתי את הבריאות שלי ?

12.    האם חוויתי חרטה, אשמה, בושה או דכאון בגלל הפנטזיות או ההתנהגות שלי?

13.    האם אני ממשיך את אותה התנהגות המינית למרות ההשלכות האישיות, הכספיות או החוקיות?

14.        האם הייתי או יכולתי להיות בבעיה פלילית בגלל ההתנהגות שלי?

    " רק  להיום "



אחד הכלים החזקים בתוכנית נקרא " רק להיום





ויש ששואלים מה הענין של "רק להיום "



1.מה ומחר מותר ליפול

2. ובכלל מה אנו עובדים על עצמנו

הרי אנו יודעים שגם מחר נגיד "רק היום" וכן מחרתים



אז מה הענין של "רק להיום"

אז



א. ראשית כמו כל התוכנית יותר חשוב זה המעשה - לעבוד את התוכנית

ואם אנו עושים וזה מצליח ועובד לנו אז לא כ"כ חשוב אם אנו מבינים או לא העיקר שזה עובד עבורנו 

( אח"כ אם גם נבין זה בונוס)



ולכן מה שחשוב זה העשיה



ב. יש ספר שנקרא " בוחרים להרגיש טוב " ( ספר מאוד איכותי וממולץ - הנושא העיקרי בו הוא - מה זה ערך עצמי -)



ושם יש פרק שנקרא   - " העז להיות ממוצע"



שם הוא מביא משל כמו אדם שעומד לפני 2 דלתות -

דלת אחת יפה -נוצצת- מברזל משובח - ומאוד מאוד מרשימה

ועליה  כתוב - " שלמות"- 100% הצלחה"- הצלחה לכל החיים" - "השגים והבטחות גדולים " - ( ועוד ועוד )



ואילו הדלת השניה - היא דלת פשוטה מעץ  - ועליה רשום -

60%-70% - " בינוניות" - " ממוצע" - "רק להיום "  -      ( ועוד ועוד )



---------



אדם רגיל  עומד ליד 2 הדלתות - האינסטיקט הראשוני זה -

להכנס בדלת   מברזל -   הגדולה והמרשימה - עם ההבטחות הגדולות ( 100% הצלחה לכל החיים)



אך .. אחרי שפותח את הדלת ונכנס הדבר היחיד שהוא מקבל ..... זה חבטה כואבת בראש מזה שהוא נתקע בקיר .



ואז הוא יוצא ושוב יש לפניו 2 אופציות

1. דלת גדולה ומרשימה עם הבטחות גדולות לכל החיים 

2. ודלת פשוטה שעליה רשום בינוניות - להיות ממוצע - רק היום





ושוב הוא כמובן בוחר בדלת הגדולה והמרשימה עם ההבטחות הגדולות

ואז שוב הדבר היחיד שהוא מקבל ... זה חבטה כואבת בראש   מזה שהוא נתקע בקיר



וכך עשרות פעמים ..



עד ש........

פעם אחת הוא מחליט לתפוס אומץ ולהעיז להיות ממוצע - לבחור בדלת הפשוטה שעליה רשום - בינוניות- ממוצע- 60-70% - רק היום ( ועוד)



הוא פותח את הדלת ולפתע נגלה לפניו עולם שלם מאיר של ארמונות פרדסים וגינות



------

וכך זה אצלנו



דוגמא  מהחיים-

-  2 חברים מחליטים לעשות ריצה כל יום .



הראשון מחליט שהוא הולך על גדול ולכן הוא רץ  כל יום 10 ק"מ



לעומתו החבר השני מחליט שהוא רץ כל יום רק  חצי ק"מ  .



והנה כעבור זמן



החבר הראשון שהלך על גדול 10 ק"מ כל יום - באמת רץ כל יום

אלא שכעבור כמה שבועות - יום אחד הוא היה  עייף - יום אחד היה לו אירוע - וכו' וכו'

עד שכעבור חודשיים הוא הפסיק ( בדגש)



לעומתו - החבר ה-2 שהחליט רק חצי   ק"מ ( והקפיד בהתחלה  שזה יהיה רק חצי ק"מ)

זה לקח לו בסה"כ רבע שעה



וכל כל יום רבע שעה ריצה -

וכן   

גם הוא יום אחד היה עייף - אבל אז הוא אמר לעצמו בסה"כ חצי ק"מ - ואכן הוא רץ ועשה את זה.

וכן גם ביום אחר שהיה לו אירוע - גם אז הוא אמר לעצמו סה"כ חצי ק"מ ואכן הוא רץ ועשה את זה



- וכך כעבור 3 חודשים כשהוא כמובן מתמיד כל יום - לעלות קצת את הרף לק"מ - וכך במשך השנה

כל תקופה עוד קצת





בסה"כ ( בדגש) בסיום אותה שנה



החבר הראשון שהלך על גדול (10 ק"מ כל יום )

התוצאה הסופית - אחרי חודשיים הוא הפסיק



ולעומתו החבר השני שקבע לעצמו רף של רק חצי ק"מ כל יום

- התוצאה הסופית - הייתה שבסוף אותה שנה הוא רץ 5 ק"מ כל יום



וזה 1. בהתמדה - בלי לפספס אף יום

2. ומרוב שהוא התרגל הוא רץ גם בעליות גם בהרים וגם בירדות -  ובלי להתעייף

3. כל יום אחרי שראה שסיים את המשימה היומית - המוטיבציה והמרץ מאוד גדלו  וזה נתן לו הרבה כח להתמיד וכן להוסיף עוד כמה מטרים





( לעומת חברו שסיים כל יום בתסכול שהוא לא עומד ברף שקבע לעצמו או שהוא בקושי עומד

ברף הגבוה

וכעבור זמן זה גם היה אחד הדברים שגרם לו להפסיק)



--------------



כך גם בחיים האינסטיקיט הראשוני זה ללכת על  גדולות -

אבל הסוף זה ששוב ושוב אנו מקבלים חבטה כואבת בראש מלהתקע בקיר



ולכן צריך אומץ לבחור לקבוע רף  ממוצע - בינוניות -

אבל הסוף זה הצלחה גדולה



--

גם בתוכנית האיסטיקיט הראשוני - רוצה שנלך על הבטחות גדולות

- מהיום והלאה "לתמיד " מפסיקים עם הנפילות - " פעם אחורנה בחיים" ועוד החלטות גדולות 



אבל כל מי שנמצא פה יודע איזה חבטה כואבת קיבלנו כעבור זמן כשזה לא הלך .

לכן מצעים לנו כלי פשוט שנקרא

"רק להיום"

- להעיז ( ופה צריך אומץ כי זה  לא נשמע מפתה או נוצץ)  ולבחור בבינוניות - שאותנו מענין " רק היום " ומחר לא מענין מחר זה בונוס גמור



אבל הסוף זה הצלחה אדירה - יעידו על כך כל אלה שזה עבד עבורם .  

חברים יקרים בוקר טוב ומפוכחאסירות תודה לאלוקיםמתחילים היום על צעד 1לא לשכוח "רק להיום"

איזה קטע. במשך כמה חודשים אני כל הזמן חוזר ושוב ושוב על כך שאני חסר אונים, ופתאום אני קולט שאני לא חסר אונים בכלל. טוב, כמובן שלא קיבלתי פתאום כח מול התאווה, ואני עדיין שב ומצהיר (היום יותר מתמיד) שאני חסר אונים מול התאווה וכי אבדה לי השליטה על חיי (בכל תחומי החיים), אבל יחד עם זה גיליתי שזה רק חלק מהתמונה, ואם אני מתעלם מהחלק השני של התמונה - אני חוטא לאמת.

אני חסר אונים מול התאווה, אבל אני לא חסר אונים לעשות את הפעולות הנדרשות ממני כל יום, כל שעה, כל רגע. אני לא חסר אונים להשתתף בקבוצה, אני לא חסר אונים להיות בקשר כל הזמן עם חברים, אני לא חסר אונים אפילו להכנע. כן, עוד פרדוקס מוזר, אני צריך שיהיה לי כח כדי להכנע. אפילו הרבה כח.

זה קצת כמו אדם שנפגע בתאונה ל"ע והוא אכן חסר אונים ולא יכול להגיע בכוחות עצמו לבית חולים ולהציל את חייו. בהתחלה הוא לא קולט את זה והוא מנסה בכל זאת לגרור את עצמו אבל עם כל פסיעה וכל רגע שעובר - המצב הרפואי שלו רק מחמיר כי כל תזוזה מכאיבה יותר וגורמת לפציעות נזק. בסוף, כשבאמת כואב לו הוא מבין שהוא לא יכול לבד ושאין לו סיכוי להגיע לקבל טיפול רפואי. הוא נכנע והוא מודה בחוסר האונים שלו. אבל הטיפש לא מרים טלפון למד"א לבקש שיפנו אותו, כי הוא טוען שהוא הגיע למסקנה שהוא חסר אונים. אכן, הוא חסר אונים מול הפציעה, אבל לא חסר אונים לשלוף את הפלאפון, להתגבר על הבושה של "עשיתי תאונה" ולבקש (ואם צריך - גם להתחנן) שיבואו להציל לו את החיים, ויפה שעה אחת קודם. וגם כאשר כוחות החילוץ מגיעים, הוא לא חסר אונים לשתף איתם פעולה במה שהם אומרים לו לעשות.

במשך שנים ארוכות מידי ורבות מידי, לא ידעתי שאני יכול לעשות משהו נגד הבעיה המרכזית של חיי. הייתי בודד להחריד והייתי משוכנע שכך אסיים את חיי. אז כל זמן שלא ידעתי שיש מספר חירום שיכול לפנות אותי לקבלת טיפול רפואי, אכן המשכתי לנסות בכוחות עצמי לצאת מהמצב, מה שכמובן לא עזר ורק החמיר את הבעיה כל הזמן. אבל היום אני יודע שזה לא נכון. אני יודע שיש מי שיכול לעזור לי. אז עכשיו חלאס עם התירוצים ועם כל הפוזה של כמה אני מסכן וכמה קשה להיפתח, וכמה אני עסוק ואין לי זמן לקבוצות וכל זה. כי אני חסר אונים מול התאווה, אבל אני לא חסר אונים לעשות פעולות שיצילו אותי.

ולכן, אם אני מנסה לפזר את האבק ולראות מהי הנקודה היחידה שעומדת בבסיס כל ההחלטות שלי כעת בחיים, ישנה שאלה אחת פשוטה: "סיימת?". זאת שאלה שאני משתדל לשאול את עצמי כל פעם, ואם התשובה עליה חיובית, אז אני מוכן לעשות ה-כ-ל כדי לקבל את החיים שלי בחזרה. אבל אם עדיין לא כאב לי מספיק ולא סיימתי - אז אני יהיה מוכן לעשות "הרבה" ואולי "המון" אבל לא "הכל". ואם אני לא מוכן לעשות הכל כי יש לי דברים יותר חשובים בחיים - אז כנראה אצטרך עוד איזה סיבוב או שניים של כאב מזוקק כדי שאסכים סוף סוף להרים ידיים ולקבל אחריות על עצמי.

אז "רק להיום" - סיימתי.

צעד קדימה לפעולה - צעד ראשון

צעד ראשון אישי

הספונסר שלי הנחה אותי לקחת את מילות המפתח של הצעד הראשון ולכתוב את המשמעות של כל מילה. לאחר מכן ישבנו לראות את התוצאות של המשימה - דף מלא בהגדרות - ולהקיף בעיגול את אלה שנראים הכי מתאימים. הרשימה שלי נראתה בערך כך:

הודאה: להודות, להכיר ב..., להתוודות.

חוסר אונים: חוסר כוח, לא מסוגל.

חוסר יכולת ניהול: ללא שליטה.

החיים שלנו הוגדרו כמחשבות, הרגשות והפעולות שלי.

לאחר מכן כתבתי רשימה קצרה של התנהגויות של שימוש או דברים מעוררים שהביאו אותי ל-^ הרשימה שלי נראתה דומה לזו: אוננות, צ׳טים באינטרנט, תמונות באינטרנט, הפיכת אחרים לאובייקטים, תמונות וסרטי פורנוגרפיה ופנטזיות רומנטיות. תוך שימוש בכל המידע הזה, כתבתי את הגרסה שלי לצעד הראשון:

"אני מודה שאני לגמרי לא מסוגל להתעסק בתאווה, כשהיא מתבטאת באוננות, תמונות באינטרנט, חדרי צ׳אט, הפיכת אחרים לאובייקטים, פורנוגרפיה ופנטזיות, ואני מודה שאיבדתי שליטה על המחשבות, הרגשות והפעולות שלי".

הספונסר שלי אמר לי לכתוב את הצעד הראשן האישי שלי על כרטיס קטן ולשאת אותו איתי כך שאוכל להזכיר לעצמי על בסיס יומי למה אני חבר ב- sa. אחר כך התחלתי בכתיבת הצעד הראשון שלי.

 

חברים יקרים ערב טוב ומפוכחאסירות תודה על החיבור היומי - מספר 11אוהב אותכם - צריך אותכםאתמול בלילה קראתי משל יפה מאוד שעבורי היה מעורר הרשאה, לגבי הדרך בה נתפסת ההתמכרות וההחלמה כדרך להתקרבות אל הקב"ה ולא סתם מחלה שצריכה ריפוי כדי שאוכל להמשיך בחיי כמקודם.

מכור כבד נוסע לבד בלילה בכביש המהיר והוא כולו מבואס על נפילה נוספת. קשה לו ונמאס לו והוא מבקש מה' שיציל אותו. הוא פונה לה' ואומר שהוא מוכן לכל דבר העיקר שההתמכרות תיפסק כבר. לפתע הוא שומע קול משמים וה' אומר לו: זהו יום המזל שלך, כיון שבדיוק היום אני מוכן לתת לך את ההחלמה, אבל יש לכך מחיר. ואז מתנהלת השיחה הבא:

מכור: כמה זה עולה?

אלוקים: כמה כסף יש לך?

מכור: בדיוק 100 ש"ח.

אלוקים: אוקיי, זה יעלה לך 100 ש"ח.

מכור: אבל אלוקים, אם אתן לך את הכסף היחיד שיש לי, איך אוכל לתדלק את הרכב?

אלוקים: יש לך גם רכב? לא ידעתי. אוקיי, אז המחיר הוא 100 ש"ח והרכב שלך.

מכור: אבל אלוקים, אם אתן לך את הרכב שלי, איך אוכל לנסוע לעבודה?

אלוקים: אז אתה אומר שיש לך גם עבודה? סליחה אבל המחיר עלה. זה יעלה לך 100 ש"ח, הרכב שלך והעבודה שלך.

מכור: אבל אלוקים, אם אתן לך את העבודה שלי, איך אוכל לפרנס את בני משפחתי ולהביא אוכל לאשתי ולילדיי?

אלוקים: יש לך משפחה? זה כבר סיפור אחר. תכל'ס, זה יעלה לך 100 ש"ח, הרכב שלך, העבודה שלך והמשפחה שלך.

המכור מחליט לשתוק. אלוקים שואל האם הוא מוכן והוא מניד בראשו לחיוב.

אלוקים אומר לו "ניפגש מחר", ואתן לך את ההחלמה שלך.

למחר אלוקים פונה אליו ואומר לו: אתה יודע, המאה ש"ח האלו - הם לא שלך. הם שלי, אבל אני נותן לך אותם כדי שתשתמש בהם נכון. הרכב? הוא לא שלך. אבל אני נותן לך אותו כדי שתעשה בו מה שצריך לעשות בו. העבודה? היא גם כן לא שלך, אבל אני רוצה שתעבוד כדי לחיות חיים נכונים. אישתך והילדים הם גם כן לא שלך, אבל גם אותם אני נותן לך כדי שתחיה נכון.

זוהי מהות ההחלמה. לתת הכל לה' יתברך, אבל לא כדי להישאר בלי כלום אלא כדי לקבל הכל בחזרה רק למטרה אחת: לחיות חיים רוחניים. וברגע שעושים את זה - ההחלמה כבר באה לבד. (סוד הכניעה) 

הכנה לכתיבת הצעד הראשון - 2

צעד זה מביא לפעמים הרגשות לא נוחות כאשר אנו רואים את האמת כתובה לפנינו. כמה מאיתנו הקדישו שעות ארוכות בביתם של הספונסרים שלנו בכתיבת רשימה זו. כשיש מישהו קרוב אלינו, זה יכול לתת לנו תחושה של ביטחון מפני תאווה, לאפשר לנו לעמוד בפני כאב, פחד ובושה. אחרים כתבו חשבון נפש בסדנאות, במקומות שבהם נפגשים קבוצות אנשים מחלימים ותומכים אחד בשני כשכותבים על כמה חוויות באמת מכאיבות. המפגשים האלה מאפשרים לנו לעשות ביחד את מה שאיננו יכולים לעשות לבד.

הספונסרים שלנו אמרו לנו שלא נהיה מופתעים אם משהו מהעבודה הזו יגרה או יפעיל את התאווה שלנו, כיוון שייתכן שהתאווה הייתה התגובה שלנו לכמעט כל רגש או מצב קשה. כאשר זה קרה, עשינו מיד שיחת טלפון לחבר אחר בחברותא.  (צעד קדימה לפעולה)

חברים יקרים שבת שלום מפוכך ומבורךאסירות תודה על החיבור היומי - חיבור לשבת קודש - מספר 12[במקום אתמול שהייתי עסוק אש...]אוהב אותכם - צריך אותכםלפתוח את הארגזהאמת היא שכמה פעמים רציתי לכתוב על הנושא הבא, אבל קצת חששתי שזה ייראה מתנשא ואפילו פוגע. חששתי שאם אתחיל לכתוב על המתנות הנפלאות שקיבלתי מההחלמה ומדרך החיים החדשה שלי, זה יכול להיראות מאוד גרוע בפני רוב החברים שמתמודדים עם התאווה באופן כל כך נואש, ופתאום יראו אותי מקשקש לי להנאתי על מתנות ורווחים. כאשר אדם מנסה לשמור את הראש ולא לטבוע במים, די ברור שלא מתאים לבוא ולספר לו איזה כיף שהוא במצב הזה כי בסוף הוא יוכל לקבל הרבה פיצויים... אבל לאחרונה יש כאן יותר ויותר חברים מחלימים, וזה עושה טוב על הלב. אני מגלה שיתכן שאינני כזה מפונטז ואולי באמת הדרך בה הלכתי מתאימה לעוד רבים שגם הם יכולים לעבור את אותו מסלול ולהגיע לחוף מבטחים.

אז עבור אלו שכבר צועדים בדרך מוקדש הפוסט הבא. עבור אלו שעדיין מתמודדים, אשא תפילה שיזכו לחסד האלוקי שייכנס לחייהם ויאיר את הפינות החשוכות של הדרך הקשה והמפותלת. אבא שבשמים אוהב כל יצור וכל אדם, ואני מאמין שאהבתו אלינו - המוכרים למין - גדולה עוד יותר. הוא כואב את כאבנו, ושמח בשמחתנו, ובעיקר מחכה שנפנה אליו באמת ובתמים כדי שיוכל להיכנס אל חיינו.

טוב, קשקשתי מספיק, הגיע הזמן לקצת תכל'ס. בימים האחרונים היו לי כמה מקרים שבהם הרגשתי שההחלמה הינה מתנה מופלאה ומדהימה, שמי שלא קיבל אותה - הפסיד. זה היה בהרבה תחומים בחיי הן עם הילדים, הן עם האשה והן עם הסובבים אותי, וראיתי במוחש כיצד הכניעה היא מפתח מדהים לכל כך הרבה שערים שהיו נעולים בפניי תמיד. בין לבין קיבלתי אתמול טלפון מחבר בקבוצה שרצה ללמוד כיצד עושים את צעדים 4-5 על מקרה שהיה לו ונראה כמחסום בלתי עביר. הבוקר הוא התקשר כולו שמח, כאשר הפחד עזב אותו וחסד האלוקים היה ברור להפליא.

אבל לא תמיד זה ככה. הרבה פעמים אני מעדיף לשבת ולהתלונן על חוסר האונים שלי. אני מעדיף לשבת וליילל כמה אני מסכן, במקום לפתוח את הארגז עליו אני יושב ולהתחיל להוציא ממנו יהלומים. כן, ההתמכרות הנוראה שהרסה לי את החיים במשך עשרים שנה היא ארגז חתום עליו אני יושב בקבוצה, השאלה היא מה אני מעדיף לעשות כעת, להמשיך לשבת ולהתלונן או לפתוח את הארגז וליהנות מהאושר והעושר הנפלאים הטמונים בו. זה מוזר אבל ההתמכרות היא זאת שהביאה אותי אל עבר ארגז היהלומים, כמובן שלא ברצוני, וכעת בלית ברירה אני כאן. אבל האם אהיה חכם מספיק כדי לעשות את הצעד הנכון?

באופן אישי ברור לי שההתמכרות הגיעה מפגמי אופי שלא הצלחתי לתקן בשום אופן בכוחות עצמי, והתאווה למין היתה רק הסימפטום של אותם פגמים שבעצם עצרו אותי כל החיים. כעת, כאשר סוף סוף יש לאלוקים קצת מקום להיכנס, הפגמים מתחילים להיעלם אט אט וזאת המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל בחיי. מי היה מאמין שדווקא בעקבות ההתמכרות, אתחיל לטפל בעצמי באופן שאדם רגיל לא חושב אפילו לעשות?

והכנות, הו הכנות, איזו מתנה נפלאה שקיבלתי. מה החברים הטובים ביותר שלי יודעים עליי? אם הכוונה לחברים מהעולם "הרגיל", התשובה כמעט לא דבר. אבל אם הכוונה לחברים מהקבוצה והתכנית, התשובה היא הכל. אין לי סוד שאני לא יכול לספר לחבר, אין לי דבר שאני מתבייש לספר אותו, אין לי מקרה שאני מעדיף לדלג עליו.

ואני בסך הכל בתחילת הדרך...  (סוד הכניעה)הכנה לכתיבת הצעד הראשון - 3

ברגע שכתבנו את הצעד הראשון שלנו, נפגשנו עם הספונסר שלנו בכדי לסקור את זה. הספונסר שלנו ציין כל פרט שכללנו כדבר מזעזע או שהפכנו את עצמנו לקרבן, במקום לראות את חוסר האונים שלנו ואת חוסר היכולת לנהל את החיים שלנו, הספונסר שלנו עזר לנו לנסח את הדוגמאות בדרך שתספר את האמת, בלי קישוטים או הצגות, ושיכבד את רגשות החברים בקבוצה שישמעו אותנו מגישים את הצעד הראשון. אנו נמנעים מתיאורים מפורטים אשר עלולים לגרות אחרים, או לגרום בעיות חוקיות לנו או לאחרים בקבוצה.

תיאור מפורש או ציורי במהלך הגשת הצעד הראשון במפגש הצעד הראשון הוא לא מתאים. למרות שלפעמים צריך "למסור" תמונות עוצמתיות כדי לסלק את הכוח שלהם, עדיף שזה ייעשה בפרטיות עם ספונסר או חבר sa אחר מנוסה. מתוך התחשבות בחברי הקבוצה האחרים, איננו משתמשים בשפה פוגעת או בוטה. (צעד קדימה לפעולה)

אחים אהובים יום נקי - מפוכח ומבורךאסירות תודה על החיבור היומי - חיבור ליום שלישי - מספר 14[אתמול היה טעות בכותרת...]אוהב אותכם - צריך אותכםזאת לא תכנית פסיכולוגיתאחת ההפתעות הגדולות שהיו לי כאשר היתה כאשר הבנתי שהתאווה היא לא הבעיה אלא הפיתרון, ובעצם אני משתמש בתאווה כדי לפתור הרבה דברים אחרים שלא יכולתי לפתור בשום אופן אחר. הסתבר שיש לי בעיות להתמודד עם החיים (למרות שלא יכולתי להעלות את זה על דעתי כי זה לא היה נראה ככה בכלל), והתאווה היא פיתרון מצוין המספק בריחה מושלמת. כל הבעיה מתחילה כאשר המחיר של הפיתרון יותר גבוה מהתוצאה שהוא נותן, וכאשר המאזן הופך לשלילי - אני בבעיה.

אז הכאב הביא אותי להחלמה ודי מהר התחברתי לענין הזה של פגמי אופי, צורך בבריחה, ריקנות וכן הלאה. מאז אני שומע את הנושא הזה כל יום והוא הפך לחלק מחיי. היום ברור לי שטינה היא רעל עבורי, כיון שאם אני מתמלא בטינות (או פחדים או צורך בשליטה או כל פגם אופי אחר), אני בעצם סולל את הדרך לנפילה, כיון שהרגשות השליליים האלו ימלאו אותי בריקנות שלא אוכל לעמוד בה ולבסוף לא תהיה לי אפשרות אלא להשתמש בסם הטוב והישן שישכיח ממני את הכל - ולעזאזל הכאב והמחיר של הנפילה.

בנוסף לכך הבנתי שיש גם מימד פיזי להתמכרות שהוא מה שמכונה האלרגיה לתאווה, וזה בעצם התגובה הלא-נורמלית כאשר אני מתחיל ללגום תאווה. בעוד אדם רגיל מסוגל להשתמש במעט תאווה ולהמשיך הלאה בחיים כרגיל, אצלי זה אחרת. אם אתן לעצמי ללגום אפילו מבט אחד - זה יביא אותי בוודאות לנפילה. מה עושים עם האלרגיה? מה שעושים עם כל אלרגיה: נמנעים לחלוטין מהדבר שאליו אני אלרגי. בדיוק כפי שאדם שאלרגי לבוטנים יימנע מאכילת בוטנים, כך אדם שאלרגי לתאווה יימנע מצריכת תאווה.

הבעיה היא כמובן שאני לא יכול להימנע, כי יש לי אובססיה בלתי נשלטת לצרוך תאווה - בשונה מהאדם שאלרגי לבוטנים שהוא יכול בקלות להימנע מכל אכילה של בוטנים. אבל אם האובססיה היא רק הפן הנפשי (הבריחה וחוסר ההתמודדות עם החיים), אז משהו לא מסתדר בכל העסק הזה. אם אני פשוט סובל מבעיה של טינות ופחדים או של פגמי אופי אחרים, למה אני צריך את תכנית הצעדים ולא יכול פשוט ללכת לפסיכולוג? הרי בדיוק לשם כך יש אנשי מקצוע, כדי לעזור לאנשים שיש להם בעיות נפשיות, לפתור אותם כדי לחיות חיים נורמליים יותר.

ברור שמשהו כאן חסר. אם הבעיה שלי היתה רק בעלת שני מרכיבים - הפיזי והנפשי - לא היה צורך בכל העסק הזה של צעדים וכניעה וכן הלאה. מה שחסר בתיאור הזה הוא הפן הרוחני, ולמרבה הצער אני מרגיש שגם בינינו, בין החברים שעובדים לפי שיטת 12 הצעדים, אנחנו מזניחים מאוד את הצד הזה, ומתמקדים ברוב הזמן בפן הנפשי, קצת בפן הפיזי, וכמעט בכלל לא בפן הרוחני.

אבל בספר הגדול (ספר הבסיס לכל תכנית 12 הצעדים) נכתב שלא הספיק לנו כאשר אמרו לנו שאיננו יכולים להתמודד עם החיים, וגם בחוות הדעת של הרופא הוא מספר על אנשים שנפלו למרות שלא היתה להם כל סיבה לברוח. כל תיאור של המכור שמשמיט את אחד משלושת הצדדים של המחלה הוא בעייתי וסופו שיביא אותנו לנפילה. מי שלא יודע במה הוא חולה - גם לא יודע איך להחלים. אם אנחנו רוצים להחלים, כדאי שנזכור טוב שפגמי האופי, הבריחה וחוסר היכולת להתמודד עם החיים הם רק צד אחד של הבעיה. בנוסף לכך יש לנו את האלרגיה הפיזית לתאווה, ובנוסף לכך יש לנו את הניתוק הרוחני, שהוא בעצם הגורם לכל הבעיות שלנו.

יתירה מכך, בספר הגדול נכתב שאנחנו מבססים את הפיתרון שלנו על המישור הרוחני, מה שאומר שכל הפעולות שאנחנו עושים בתכנית הם לא פעולות פסיכולוגיות כדי שנוכל לפתור את הבעיות שלנו (ושוב: אם זה היה הענין אז עדיף היה ללכת לפסיכולוג במקום לעשות את זה עם ספונסר חסר ניסיון). אנחנו רוצים להיפטר מפגמי האופי שלנו ולכפר בפני מי שפגענו בו לא רק כדי שלא נצטרך להמשיך לברוח כל החיים, אלא כיון שאלו הם פעולות רוחניות מהשורה הראשונה המחברות אותנו עם הכח העליון שלנו. (סוד הכניעה)

הכנה לכתיבת הצעד הראשון 5

בכתיבת חשבון הנפש של הצעד הראשון שלנו, לא חיברנו יצירה ספרותית; שחררנו את כל הדאגות לגבי כמה טוב תיראה או תישמע הכתיבה שלנו. שרבטנו את האמת איך שהיא הגיעה אלינו. אין להתעכב על מי מוטלת האשמה. העובדות של החיים שלנו הן פשוט - עובדות. מטרת הצעד הזה אינה לשפוט את המקום שלכם, של ההורים שלכם או האם מישהו אחר צדק או טעה. המטרה היא להודות לעצמכם בכנות שאתם חסרי אונים והחיים שלכם אינם יכולים להתנהל על בסיס החשיבה שלכם בלבד. שאלות אלו הן רק כמה דוגמאות; אצל רובנו יכולות להתעורר עוד שאלות בעידוד הספונסר שלנו. (צעד קדימה לפעולה)

אחים אהובים צהריים והמשך יום - נקי - מפוכח ומבורךאסירות תודה על הרבה מתנותוגם על החיבור היומי - חיבור ליום רביעי - מספר 15"רק להיום"חבר שעוזר לי עם התוכן אמר לי סיסמא שהמציא יחד עם חבר תוכנית "יש קבלה - אין אשמה; יש אהבה - אין פחד"!!!משפט חזק...אוהב אותכם - צריך אותכם12 הצעדים - הגרסא הקלהידידיי היקרים,

בחודשים האחרונים כתבתי בעיקר מהרהורי ליבי, אבל לאחרונה אני קורא ספר שממש נותן לי השראה, ואני מרגיש שאני לא יכול לכתוב דברים שלי כי יש שם כל כך הרבה חומר שאני מרגיש צורך להעביר הלאה, אז ברשותכם אני בעיקר מתרגם וכותב את הדברים בשפה שלי. (לדוברי האנגלית מומלץ מאוד לקנות את הספר. שמו God of our understanding, נכתב על ידי הרב צ'ייס טאוב, והוא מביא את הזווית היהודית להתמכור ולהחלמה).

הפעם אתרגם אימייל שהתסובב, תחת הכותרת "הופכים את הצעדים לפשוטים יותר", והוא נסיון של מכור או מכורים להעביר את המסר הלאה, בעיקר עבור אלו שאינם מכירים את התכנית. זה נכתב בשפה שמציגה את הצעדים כפי שהם נראים עבור אלו שעובדים אותם.

1. ישנו כח שיהרוג אותנו.

2. ישנו כוח שרוצה שנחיה.

3. איזה מהם אתה בוחר? (אם אתה רוצה למות - תפסיק כאן. אם אתה רוצה לחיות - תמשיך הלאה).

4. תשתמש בדוגמאות מהחיים הפרטיים שלך, תבין שאנוכיות, חוסר כנות, טינות ופחד הם המניעים של מעשיך.

5. תספר את כל הסודות המביישים שלך לאדם אחר.

6. תחליט האם אתה מעוניין להמשיך לחיות את החיים האלו.

7. אם אתה רוצה לשנות את החיים, תבקש מאלוקים לשנות אותם עבורך. (אם היית יכול לשנות אותם לבד - היית עושה את זה מזמן).

8. תחפש איך לעשות נכון את כל הדברים שעשית לא נכון.

9. תתקן את כל מה שאתה יכול, בלי לגרום לעוד צרות בזמן התהליך הזה.

10. תבין שלעשות טעויות זה חלק טבעי מלהיות אדם. (כאשר אתה טועה, תתקן את זה בהקדם האפשרי).

11. תבקש עזרה לטפל בעצמך ובאלו שכמוך באותה דרך שאתה רוצה שאלוקים יטפל בך.

12. אל תפסיק לעשות את צעדים 1 עד 11 ותעביר את זה הלאה. כתיבת הצעד הראשון [ממליץ למי שעדיין לא עשה לענות על השאלות או לכתוב ספונטני]... 

התחלנו במבט על ההיסטוריה המינית שלנו. חשבנו על ההתנהגות שלנו, איך הרגשנו אודותיה אז, ואיך אנו מרגישים אודותיה היום. ענינו על שאלות כגון אלה:

1.       מהו הזיכרון המוקדם ביותר שלנו בקשר למין? האם היה שם משהו כפייתי או חריג?

2.       האם היו לי אי-אילו התנסויות לא רגילות עם התנהגות מינית לפני ההתבגרות שלי?

3.       מתי גיליתי את האוננות ? האם זה הפך לדבר תדיר וכפייתי ?

4.       מה לגבי דמיונות או פנטזיות רומנטיות או מיניות? האם הן מילאו הרבה מהזמן שלי?

5.       האם אני מתלבש בכדי למשוך תשומת לב ?

6.       האם הרגשתי שאני צריך שתהיה לי מערכת יחסים בכדי להרגיש שאני בסדר?

ר. האם עסקתי בקשרים או ברומנים בצורה סדרתית או במקביל?

8.       האם אני משתמש בתחושת ההיי ממין או מרומנטיקה בכדי לכסות על הרגשות?

9.       מה הייתה הציפיה או העיסוק שהיה חשוב יותר ממערכת היחסים? האם אי-פעם השימוש באמת סילק את התשוקה שלי ל״עוד"?

10.       האם פגעתי פיזית, רגשית או רוחנית בעצמי או באחרים ?

11.    האם חוויתי חרטה, אשמה, בושה או דיכאון בגלל הפנטזיות או ההתנהגות שלי? האם ההתנהגות שלי עמדה בסתירה למצוות הדת שלי או לאמונות שלי?

12.        מה הביא אותי לבסוף לsa? מה היו התקריות האחרונות?