לפני כמה שנים קראתי ספר שנקרא "מהירות החושך".
הספר זכה בפרס "נבולה" לשנת 2004.
בגדול זהו ספר שכתוב מנקודת מבטו של נער אוטיסט. כותבת הספר היא אכן אמא לנער הלוקה באוטיזם.
הוא מתאר את חייו בשפה שלו ומנקודת המבט שלו. אהבתי מאוד, וזה שינה לי את נקודת המבט שלי על אוטיסטים.
לאורך הספר, הנער מאוהב ממש ברמה גבוהה מאוד במישהי בשם הרמוני. הוא אוהב אותה, עד כדי כלות הנפש, אפילו השיער שלה זוכה לתיאור מפורט על כמעט חצי עמוד, שלא לדבר על חיוכים שלה.
היא בחורה נורמלית ולא סובלת מאף נכות ולכן הוא מבין שהיא לעולם לא תהיה שלו, אבל לא מפסיק לחשוב עליה כמושא האהבה הגדול ביותר שלו.
ואז לקראת סוף הספר מציעים לו טיפול חדשני, כזה שיעשה ריסטרט למוח שלו, ויגרום לו להפוך ל-לא אוטיסט, לאדם רגיל מן השורה, והוא מסכים (בעיקר כדי לזכות בהרמוני אהבת חייו) ואמו מסכימה והם עושים את הטיפול.
כשהוא מתעורר מהטיפול ואחרי כמה ימים של הסתגלות למציאות אחרת, הוא כמובן זוכר את חייו הקודמים אבל עכשיו הוא מבין מה לא היה בסדר בו בחיים האלה,
הוא מתחיל לדבר לתפקד ולהתנהג כאדם נורמטיבי מן השורה, ומחכה ליום בו הוא יזכה סופסוף לצאת מבית החולים ולפגוש את הרמוני אהבת חייו.
ואז,
כאשר הוא מגיע למקום בו הוא היה פוגש אותה,
הוא לפתע מגלה,
שהרמוני היא בחורה ממוצעת לחלוטין,
אין בה שום יופי מיוחד,
אין בה שום משהו מושך,
השיער שלה די סתמי,
החיוך שלה די אפרורי,
ולחרדתו הוא מבין, שהסיבה שהוא חשב אותה לכל כך יפה ומיוחדת הייתה רק כי הוא היה אוטיסט, אבל עכשיו ש"נפקחו עיניו"... היא ממש בחורה סתמית בלי שום חן הדר והילה.
עכשיו בואו נלמד רגע שיחות הר"ן אות ו,:
הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה
כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי־אָדָם,
וְיָדוֹ סְגוּרָה
וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ.
וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד
"מָה אֲנִי אוֹחֵז?"
וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה
כְּאִלּוּ
הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה.
וְעַל־כֵּן הַכֹּל רָצִים אַחֲרָיו,
כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר
שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ
מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ.
וְאַחַר־כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ
וְאֵין בָּה כְּלוּם.
כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע,
שֶׁהוּא מְרַמֶּה כָּל הָעוֹלָם,
וְהַכֹּל רָצִים אַחֲרָיו וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד,
עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד
כְּאִלּוּ
יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ,
כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוָתוֹ.
וְאַחַר־כָּךְ
בַּסּוֹף
הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ
וְאֵין בָּהּ כְּלוּם,
כִּי אֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא תַּאֲוָתוֹ אֶצְלוֹ.
גַּם
נִדְמוּ כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל הָעוֹלָם
כְּמוֹ עַמּוּדֵי אוֹר הַנִּכְנָסִין בַּבַּיִת מִן אוֹר הַחַמָּה,
כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ
שֶׁהֵם נִדְמִין לְעַמּוּדִים
מֵחֲמַת הַזְּרִיחָה שֶׁל הַחַמָּה.
וּכְאִלּוּ רוֹצִים לִתְפֹּס
אוֹתָן הָעַמּוּדֵי אוֹר
שֶׁתּוֹפְסִים וְחוֹטְפִים וְאֵין בְּתוֹךְ הַיָּד כְּלוּם,
כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה.
זתומרת,
זה נכון שיש לנו מלחמה,
זה נכון שאנחנו מתמודדים עם תאווה גדולה שהפילה אותנו עשרות / מאות / אלפי פעמים,
א-ב-ל:
שנזכור ולא נשכח לרגע אחד,
הסיבה שאנחנו נותנים לה מקום, הסיבה שאנחנו מאמינים לה, היא כי אנחנו אוטיסטים מדומיינים.
ברגע שנפקח את העיניים שלנו באמת,
ברגע שנזכה לקבל שכל אמיתי,
פתאום זה ייראה לנו בעין האמיתית - שזה כלום, סתם רצנו אחרי זה, סתם התאווינו לזה, סתם חשבנו שזה בכלל משהו מפתה.
הרמוני היא סתם מישהי אפורה ואני לא מבין מה חיפשתי בה.
עכשיו אני יודע שיש לי מלחמה והתמודדות,
אבל אני צריך להזכיר לעצמי שאני חי בתוך בועה,
ולבקש מאלוקים שיתן לי את השכל הזה להבין שעובדים עלי, שאין בכלל מה להתאוות לזה, שאין בכלל מה לרדוף אחרי זה, לצאת לגמרי מהמלחמה הזו למעלה יותר, גבוה יותר.
