בְּאַחַד הַיָּמִים הִגִּיעַ אָדָם אֶל הַגָּאוֹן רַבִּי יְהוֹנָתָן אַיְבְּשִׁיץ עָלָיו הַשָּׁלוֹם , רַבָּהּ שֶׁל הָעִיר פְּרַאג, וְהִתְוַדָּה לְפָנָיו כִּי הוּא וַחֲבֵרוֹ קָשְׁרוּ בֵּינֵיהֶם שֻׁתָּפוּת וּבְיַחַד תִּכְנְנוּ וּבִצְּעוּ פְּעֻלַּת גְּנֵבָה שֶׁהִצְלִיחָה. כַּעֲבֹר זְמַן הֵחֵל לִבּוֹ לִנְקֹף אוֹתוֹ עַל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, וְכָעֵת הוּא בָּא אֶל רַבִּי יְהוֹנָתָן, שֶׁיּוֹרֶה לוֹ דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה, וְיִפְסֹק מֶה עָלָיו לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לִמְחֹק אֶת עֲווֹן הַגְּנֵבָה לְגַמְרֵי.
שָׁמַע אוֹתוֹ הָרַב וּפָסַק, כִּי דָּבָר לֹא יוֹעִיל לוֹ עַד שֶׁחֲבֵרוֹ, אֲשֶׁר גָּנַב בְּיַחַד אִתּוֹ, יַחֲזֹר גַּם הוּא בִּתְשׁוּבָה, וּבְיַחַד יֵלְכוּ לְהָשִׁיב אֶת הַגְּנֵבָה וּלְבַקֵּשׁ אֶת מְחִילַת הַנִּגְנָבִים. הָרַב נִמֵּק אֶת תְּשׁוּבָתוֹ בְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה [שבועות לט, א ועוד]: "כָּל-יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה", וְהִסְבִּיר לוֹ כִּי מֵאַחַר שֶׁהַגְּנֵבָה הִתְבַּצְּעָה עַל-יְדֵי שְׁנֵיהֶם, תִּקּוּנָהּ אֶפְשָׁרִי רַק אִם שְׁנֵיהֶם יְתַקְּנוּהָ יַחְדָּו
