שלום חברים יקרים
אני מביא כאן כמה ציטטות מכמה רבנים שיעזרו לכולנו ויחזקו אותנו בכיוון הנכון של איך לעבור את חודש אלול, ובכלל על ההתמודדות (אני מניח):

 (לא לעשות בזה שימוש מסחרי כמובן, העתקתי מהספרים רק לטובת האנשים פה באתר):

אני לדודי ודודי לי
כתוב ב'ספר יצירה' שלכל חודש יש אות מיוחדת. והאות של החודש הזה היא - יו"ד. והמזל של החודש הוא - בתולה.
אתם מבינים מה זה אומר? זה אומר שהחודש הזה נוגע ב'משהו' הפנימי הזה שבתוכנו - היו"ד - שהוא נעול וחתום. 'גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעיין חתום'. 
בחודש הזה מבינים שאנחנו כ"כ שייכים לקב"ה, ששום דבר לא קדוש לא יכול לחצוץ בינינו ולהפסיק את הקשר הזה. 
אני רוצה שתדעו, חברים יקרים: התיקון בחודש אלול הוא לא כל כך בדברים שעשינו לא נכון. התשובה המיוחדת לחודש אלול היא בדברים שעשינו נכון, אלא שלא עשינו אותם עם כל הלב. הלב לא היה מעורב מספיק. 
אתם יודעים - לפעמים אנחנו פוגשים מישהו - הוא אוהב אותך, הוא מתוק, הוא חמוד. ובכל זאת הוא מרוחק... ובא לך לומר לו: 'מדוע אתה כ"כ רחוק?'
לפעמים אתה רואה מישהו מתפלל. הוא מתפלל מאוד יפה, מאוד מתוק, אבל... מדוע אתה כל כך רחוק? ראיתי הורים שמנשקים את ילדיהם, ובכל זאת... רציתי לומר להם: "מדוע אתם כ"כ רחוקים?"

עכשיו תקשיבו, הרבי מאיז'ביצא (הבית יעקב) אומר שהמילה 'אלול' באה מהמילה 'אליל'. ו'אליל' פירושו: דבר חסר ערך, לא משמעותי, רחוק ממרכז האמת. לא יאומן! אז היכן היו"ד? היכן המרכז הפנימי, המשמעותי? התשובה היא: אלול הוא הזמן שבו דווקא מתוך הריחוק, מתוך ה"אליל", מתקרבים לנקודת היו"ד
(הערת העורך ר' שמואל זיוון: בהמשך לפרק הקודם, אחרי חטא העגל הסדר הוא: התקרבות לקב"ה כ'בני אדם', כאילו 'מבחוץ'. ומהו יסוד ההתקרבות? היסוד תלוי בגילוי אותה נקודה פנימית בתוכי אשר מעולם לא שלט בה זר ('בתולה') ונשארה תמיד קשורה אליו יתברך. זה הגילוי המרכזי של חודש אלול - אותה אות יו"ד של 'אני לדודי ודודי לי', הארת נקודת היו"ד בתוכי מאפשרת לי לעשות תשובה - לא בדרך של 'שינוי מהות', אלא בדרך של השבת כל הוייתי האנושית לשרשה האלוקי. לפני חטא העגל חלות הקדושה היתה בכל: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", וגם עבודת הקודש היתה בבכורות של כל שבטי שיראל. אחרי חטא העגל מתחילה דרך תיקון חדשה, המבוססת על ריכוז הקדושה במרכז (היו"ד) - המשכן, שבט לוי והכהונה; כאשר ההיקף הצריך תיקון וקידוש - ארבע מחנות ישראל - מסתדר סביב המרכז. הסידור הזה מבליט את העובדה שיש מרכז ויש פריפריה, יש עיקר ויש טפל, יש פנים ויש חוץ. יתירה מזאת: ה"פנים", עצמו נבנה ומתחזק מתוך געגועיהם ונדיבות לבם של העומדים 'מבחוץ' ומשתוקקים ל'פנים'. 'אלול' כולל את שני הקטבים כאחד: הארת הנקודה הפנימית, והכרת הריחוק ומיעוט הערך של ה'מסביב' (אליל). לכן, עיקר עבודת החודש היא בחיזוק אותה נקודה פנמית, ובמעורבות ה'לב' הזה בכל מה ש'אנחנו עושים נכון'). 

ועוד כתוב בספר יצירה: שהתיקון של החודש הזה הוא תיקון 'יד שמאל'. מהי יד שמאל? יד ימין מסמלת את מה שאני עושה באופן מודע, ויד שמאל - מה שאני עושה באופן לא מודע. דווקא באלול - כשהפנימיות מאירה - מתברר לי פתאום שכל מה שעשיתי באופן לא מודע - בא מה'יו"ד' הזאת. מ'נקודת היהודי' החבויה בעומק עומק ה'אני' שלי. 

בחודש אלול - 'אני לדודי ודודי לי'. חודש אלול הוא פשוט הזמן ללמוד יותר, להתפלל יותר,ף ולהתקרב יותר אחד לשני (מתוך הספר "לב השמים" של ר' שלמה קרליבך לחגי תשרי).

הערה שלי (געוואלד): שמעתי מאיזה אחד, משל לתשובה מאהבה ומיראה: משל לבן אחד שחטא על אביו, או לאדם שפגע בחבירו. אח"כ הוא מתחרט ומבקש סליחה - ועדיין נשאר הרושם הרע מהחטא, אע"פ שנמחל. זו תשובה מיראה. אך בתשובה מאהבה - בעצם החוטא אומר - כל מה שפגעתי בך - הוא רק כי באמת רציתי את קרבתך, ולא ידעתי היכן ואיך לחפשה. אותו איש ששמעתי ממנו הסביר את זה כמשל לבן שהזהירה אותו אמו לבל ייכנס לשדה מוקשים, ויהי היום והבן נכנס, והאמא בדאגה, בסוף מצליחים לחלץ את הילד משם. אם עכשיו הוא יאמר לאמא שלו - אני מצטער, ידעתי שאסור להיכנס לשדה מוקשים, לא אעשה זאת שוב - זו תשובה מיראה. אך אם הוא יאמר לה - כן, נכנסתי לשדה מוקשים, אבל זה היה כי חיפשתי אותך! חשבתי שאת נמצאת שם! - זוהי תשובה מאהבה, שזדונות נעשים כזכויות. ואיך עושים תשובה מאהבה? כמו בסיפור, ע"י חיבור לנקודת היו"ד שלא נפגמה., ודרכה עושים תשובה מאהבה, מאותו מקום שחיפש את ה' בכל רגע גם כשהוא חטא. ההבנה שכל זה הוא בעצם חיפוש (אמנם עקר וכושל) של הבורא, היא היא חזרה אל אותה נקודת יו"ד תמימה.

עוד:
'ואני בחסדך בטחתי'
'ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך'. 
אומר דוד המלך לפני ה': כל הועלם שמחים רק לאחר שהקב"ה עונה להם. אבל אנחנו, עם ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב וארבע האמהות הקדושות  - אצלינו זה שונה. אנחנו יודעים בטוחים ומרגישים: הקב"ה יעזור לנו! אנחנו יודעים בוודאות שה' מקשיב לתפילותינו. 
'ואני בחסדך בטחתי' - אני בוטח בך, ריבונו של עולם, ואני יודע שתסלח לי. אני יודע שתעזור לי לתקן הכל, ואני יודע שתתן לי שנה טובה.
לכן, אפילו לפני כן, אפילו לפני שתעזור לי ותושיע - 'יגל לבי בישועתך'. אני כבר שמח בישועתך. 
אתם יודעים, חברים, לפעמים בחודש אלול, אני רואה יהודים שחושבים שחלק מלהיות דתי זה להסתובב עצוב ושבור, ולהיאנח על כל העבירות שעשו...
אולי גם זה יפה, אבל משהו בתוכי אומר לי שלא זו הדרך. הדרך היא: "יגל לבי בישועתך" - אני ממש יודע, ריבונו של עולם; אני יודע שתעזור לי לתקן הכל. אני יודע שתעזור לי להיות אדם חדש, טוב יותר (ר' שלמה קרליבך כנ"ל).

ייסורים
"הרי שהקב"ה מביא יסורים על האדם מתוך אהבה, ושתי סיבות לדבר. לא רק שייסורים מכפרים על עוונותיושל אדם ובכך הוא סובל בעוה"ז הקצר והמועט ונחסך לו סבל לעוה"ב, אלא שהייסורים - אם קיבלם מדעת ובקבלת עול מלכות שמיים - מגדילים ומרוממים את נפשו. האדם הסובל והמיוסר לומד על חולשתו ועל שפלותו ועל סופיותו. הייסורים מוחקים את גאוותו ואת אנוכיותו של האדם המקבלם באהבה, כי חייב הוא לשאת את עיניו לשמיים ולבקש עזרה והצלה. והרי שפלות וענווה והמעטת היצר והאנוכיות - הן הן משימתו של האדם בעוה"ז. מתוך השפלות וההמעטה, גדל ומתרומם האדם בנפשו ובנשמתו. ועוד, רק ע"י ייסורים מבין האדם את כאב הזולת ואת עינויו, ובכך משתתף הוא בצערו של הנצרך ושל החולה ושל הסובל, כי הרי הוא מכיר את כאבם וסבלותם, מכיוון שגם הוא סובל" (הרב מאיר כהנא הי"ד, 'אור הרעיון', פרק 'החיים והמוות' עמ' קטז).  

תשובה - ליקוטים
'למילה תשובה יש משמעות ברורה: לחזור ולשוב אל ה'. המילה תשובה לא כוללת בתוכה ייסורים, עיוניים וסיגופים או דברים אחרים. המילה תשובה אומרת לחזור. וכשאדם רוצה לחזור אין טעם להתעסק עם כל מקומות האופל שהוא היה בהם. ייתכן שאדם באמת היה בכל מיני אפילה, הלא אפילו לאנשים שחיים, פחות או יותר, באורחא דמהימנותא, יש לפעמים מין חורים אפלים של יום, יומיים, שלושה, או אפילו חודשים, שבהם הם נכנסים לעבירה שגוררת עבירה, עד שלבסוף הם מצליחים איכשהו להיחלץ מתוך האפילה הזו. כאמור - לנסות לעשות כפרה על כל העבירות - זה מאד קשה. אז מה אפשר לעשות? כתוב שאם אדם נכשל בעבירה - מה יעשה? אם היה רגיל לקרות דף אחד קורא שני דפים, ואם היה רגיל לשנות פרק אחד ישנה שניים. אדם שעבר עבירה עשוי להלקות את עצמו על העבירה הזו. אולם אחרי הכל , זו לא הדרך לשוב. והדרך לשוב היא ב"עשה טוב". ה"עשה טוב" הוא דבר גדול. אי אפשר לגרש חושך במקל; הוא פשוט לא מסתלק. כל אותם הדברים הרעים שבטלה גורמת או שמצב רוח רע גורם - צום לא מתקן אותם. מצב רוח רע הוא אחד מאבות הנזיקין החמורים. הלא כשבן אדם נמצא במצב רוח טוב - זה לא בדיוק הזמן שבו הוא מועד לעבור עבירות. לעומת זאת, כשבן אדם נמצא במצב רוח רע, זה זמן שבו הוא שפוף והולך. וכבר אמרו כמה אנשים גדולים שכאשר השטן המשחית מפתה אדם לעבירה, יש לו שני חשבונות: חשבון קטן וחשבון גדול. החשבון הקטן הוא שבן אדם יעשה עבירה, והשטן יוכל לאסוף אותה באוצרותיו. החשבון הגדול הוא שלאיש הזה תהיה אחר כך מרה שחורה מחמת העבירה הזו ואז הוא מרוויח עליו את הכסף הגדול. כלומר העבירה הראשונה היתה השקעה קטנה; הרווח הגדול הוא שלאחר מכן האדם נעשה כולו במרה שחורה, ואז הוא נעשה טרף קל (מתוך שיחה, [ג' אלול] - מתוך גליון 'שפע רב' אלול תשפ"ד- גליון חודשי מתורתו של הרב עדין שטיינזלץ. מאמין שאפשר למצוא אותו באינטרנט, אם לא מוצאים אפשר לפנות אלי בפרטי ואנסה להשיג).

עוד מהרב שטיינזלץ מהגיליון הנ"ל: 
"המהות הבסיסית של התשובה, התמצית, היא לשוב אל ה'; ולכן השם של זה הוא 'תשובה', שם שלא אומר לא חרטה ולא צער ולא ייסורים, אלא רק בפשטות - לשוב אל ה'. התשובה, בסופו של דבר, לא קשורה בכלל לעבירה, אלא קשורה למה שאפשר לקרוא לו 'המצב האנושי', ובאופן אחר 'המצב העולמי'. התשובה קשורה לכך שיש עולם, והעולם מנותק מהקב"ה. יש חלקים של העולם שנמצאים במרחק גדול ויש כאלה שנמצאים במרחק קטן יותר, המשותף לכולם הוא שהם מנותקים, שיש פער, הבדל ומחיצה בין העולם והקב"ה. התהום בין העולם והקב"ה היא תהום שווה אצל כל הנבראים הנוצרים והנעשים. הן לגבי יצורי מעלה והן לגבי יצורי מטה יש את אותו עניין ואותו בעיה של מרחק מפני שבסופו של דבר הקטנים שבקטנים,  הנמוכים שבנמוכים כמו הגבוהים שבגבוהים נמצאים כולם במרחק אחד מהקב"ה.  מהצד הזה, העניין של התשובה הוא הדחיפה הראשונהשיש ליצורים לחזור אל ה'. התשובה הראשונה היא לחזור אל ה', היא לא תלויה בעבירה אלא במה שגרם לה. 

מבחינה זו תשובה היא החזרה אל המקור הראשון, אל הקב"ה. זו המהות של התשובה שלא תלויה בחטא אלא במצב העולם. התשובה בתמצית ובמהות היא לא על העבירה. אלא היא רפואה לדבר הרבה יותר בסיסי - היא רפואה למציאות של העולם. יש עולם, יש מציאות מוגדרת, מוגבלת ומנותקת - מעבר לה יש דבר שנקרא תשובה, שאומר שיש דרך לחזור, שיש לנו דרך לשבור את המציאות של העולם".
(שיחה לפרשת ניצבים)  

עוד כנ"ל: 
יש דרשה עתיקה על הפסוק במזמור נ"א, "לנצח מזמור לדוד בבא אליו הנביא כאשר בא אל בת שבע". לכאורה, הלשון של הפסוק איננה טובה. אם הוא היה כתוב בצורה בהירה הוא היה כתוב כך: בבוא אליו נתן הנביא על אשר בא אל בת שבע. ופירשו את הפסוק כך: שהתשובה של דוד המתוארת במזמור נעשתה "כאשר בא אל בת שבע" - כלומר שההתלהבות שלו בזמן התשובה היתה כמו ההתלהבות בזמן העבירה, כאשר בא אל בת שבע. כך צריך לעשות תשובה - באותה התעוררות ובאותו כוח שבהן נעשתה העבירה. חודש אלול הוא סוף השנה. אולם בישיבות הוא גם התחלת השנה, וזה נותן לו משמעות אחרת. מה שראוי לעשות בחודש אלול זה להוסיף ולהרבות בכל דבר טוב שאדם יכול לעשות. 
(שיחה, ג' אלול)

חשבתי על הדבר הזה שנקרא 'יראה', ושאומרים שבחודש אלול 'דגים שבים רועדים'. קודם כל נראה שהדגים האלו הם אנחנו... 
אבל עכשיו ברצינות, כל אחד שואל את עצמו - עם כמה שאומרים שאלול זה חודש של אהבה וכו', ושצריך להתמקד בצד הזה - אז מה עם כל הרבנים וחכמי הדורות שעברו, שהיו יראים באלול וכל זה ותנועת המוסר וכו' - כל זה לא נכון??
אלא חשבתי להסביר את העניין ככה: מה זו היראה הזו? מה הכוונה שדגים שבים רועדים - הרי הדג במים לא עשה עבירות, לא ככה? אז מה יש לו לרעוד?
אלא הרעדה והפחד הם לא מילים נרדפות לביקורת והלקאה עצמית. ממש לא, והם לא אמורים לעשות את הפעולה הזאת בנפש.
אז היראה כאן היא לא בגלל העבירות שעשינו, אלא היא פשוט פחד מהקב"ה ומגדולתו, כי באלול "המלך בשדה", שזה המקום שבו אנחנו נמצאים. כלומר כיוון שהקב"ה כל כך קרוב אז זה דבר מפחיד וגורם ליראה, אבל לא בגלל החטאים שלנו - אלא פשוט כי הקב"ה הוא דבר גדול, ומי שמתקרב אליו מפחד ממנו, בלי שום קשר למעשיו. הכהן הגדול, צדיק ככל שיהיה, כשהוא נכנס לקודש הקודשים, יש לו יראה. כשהוא עובד במקדש יש לו יראה. אתם חושבים שזה בגלל העבירות  שלו? זה בכלל לא קשור! זה בגלל שהוא נמצא קרוב לקב"ה. ולהיות קרוב לדבר כל כך גדול, זה מאוד מפחיד, גם אם לא עשית שום דבר רע. לא כי הוא יזיק לך או משהו, אלא כי פשוט הנוכחות של הקב"ה בעולם היא דבר מפחיד מעצם מהותו. ככה חשבתי להסביר את עניין היראה באלול, כי לא ייתכן שנדחה את הצד של יראת ה' מעבודת השם שלנו. חייב להיות לזה עניין. והרמב"ם כותב שמי שעובד את הקב"ה כי הוא ירא מעונשים - זו דרגה נמוכה ששייכת ל"עמי הארץ והנשים והילדים", ושככה מחנכים אותם לעבוד מתוך יראת העונש עד שיגדלו ויבינו יראת הרוממות מהי, וכן אהבת ה' מהי. ולכן אי אםשר לומר שכל גדולי ישראל שפחדו באלול היו בדרגה נמוכה...

מה אתם אומרים על זה?    

אביא כאן כמה דברים מתוך הספר הקדוש "שיח יצחק" של האדמו"ר האחרון מהוסיאטין זצ"ל: 
"והנה בדורות שלפני הבעש"ט בהגיע ר"ח אלול אז כל איש אשר יראת ה' נגע בלבבו וירא מאימת הדין, היה מתבודד בחדרו וישם בצום נפשו ובשאר סיגופים ופרישות מבני אדם. אך אין זו הדרך העיקרית בעבודת ה' - רחמנא ליבא בעי, דרך התשובה הנכונה היא ע"י אהבת חברים, דיבוק חברים והתקרבות לצדיקי הדור המשפיעים לכל המסתופפים בצילם בהשרישם בליבותם אהבה, שמחה והתלהבות לעבודת ה'".

עוד: "הרמב"ם מביא בהלכות תשובה: "מה היא תשובה? שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשנו עוד". זהו הצד השלילי של התשובה - של ה"שב ואל תעשה". אמנם צריך להוסיף את הצד החיובי של התשובה - את ה"קום עשה", ואז נעשית התשובה שלימה. הצד השלילי הוא סור מרע, והצד החיובי הוא עשה טוב".

"עוד אמר הרב הקדוש ר' פנחס מקוריץ, שמרה שחורה מגיע מגיאות".

"ברצוני לומר כמה דברי תורה בשם זקני מבוהוש: א. על הפסוק "אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ", אמר כך: אם תיטיב, אם תלך בדרך הישר והטוב, שאת, אזי תמחול לכל אחד ותדון את כולם לכף זכות [שאת לשון סליחה ומחילה, כמו שאמרו האחים ליוסף 'אנא שא נא פשע אחיך'], ואם לא תיטיב, אם אינך הולך בדרך הטוב, לפתח חטאת רובץ, אתה רואה בכל פתח אצל השני את החטאים, במקום לראות את חסרונות עצמו, הוא רואה חסרונות אצל אחרים".

"תשובה שלימה שיך רק אחרי הכנעת החלק הרע ואחרי הניצחון עליו, כי כח הרע שנמצא הן בלב האדם והן מחוצה לו - אשר מכונה בשם עמלק - הוא מונע מהאדם קבלת עול מלכות שמיים".

"זקני זי"ע [מבוהוש] היה דרכו לאמר: שאדם מישראל עומד תמיד במלחמה כבדה כנגד כח הרע שבעולם - כנגד יצר הרע, ואסור לו לאדם להתייאש במלחמה זו, אלא צריך להשתדל בכל מאמצי כוחו להתקרב אל הקדושה ולנצח את כח הרע, המעביר ממנו עול מלכות שמיים".

"באחת משיחות אלו אמר פעם [זקני מבוהוש]: שהשתוקקות אמיתית ונמרצה לעשות מצווה, יש בכחה להסיר את המניעים להמכשולים המעכבים את קיומה. ואם נמצאים מכשולים בדרך אל קיום המצווה אשר מטבע הדברים אי אפשר להסירם - אז בזכות הגברת התשוקה אל המצווה יגלה לו השי"ת דרך חדשה אשר דרכה יוכל להגיע אל המטרה.  
הנה בפרשת השבוע [ היה אז בהעלותך] מסופר: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות את הפסח וגו' ויקרבו לפני משה ואהרן וגו' ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'", ומה שאלה היא "למה נגרע" הרי השי"ת צוה להקריב קרבן פסח, אך ציווה גם למנוע מטמא לנפש מלהקריב. אך מתוך תשוקתם הגדולה לקיים המצווה צעקו "למה נגרע", ובזכות השתוקקותם זו נתגלתה על ידם פרשה חדשה שבה הראו להם הדרך בה יוכלו להגיע למחוז חפצם. 
ובזה מרומז גם כן לימוד גדול לעניין תשובה, איש איש כי יהיה טמא לנפש אדם או בדרך רחוקה, אם נטמאה ח"ו נפש אדם בעוונותיו או נשתבשו דעותיו, והוא נמצא כבר בדרך רחוקה מן התור והאמונהף ומתעוררת בליבו כמיה לשוב לה', אל יתייאש לאמור: הן כבר רחקתי כל כך איך אפשר לשוב, כל הגשרים נפסקו, כל הדרכים גדורים. בל יאמר כן, אלא עליו להגביר את ההשתוקקות לתשובה ולצעוק "למה נגרע", ובזכות ההתאמצות להתקרב אל הקדושה, יפתח לו השי"ת שביל חדש, שדרכו יוכל לבוא בנקל אל מחוז חפצו.
וכן מצינו במנשה - הוא התרחק כבר כ"כ מתורת ה' שלפי מדת הדין היו כל הדרכים לתשובה סגורים בעדו, אך בזזכות תפילתו ותשוקתו הגדולה לשוב, עשה לו הקב"ה מחתרת ברקיע לקבלו בשובה מפני מדת הדין - כה אמר ר' יוחנן משום רשב"י, ורש"י מפרש  - בלי ידיעת מדת הדין [זאת אומרת לפנים משורת הדין]. ומזה אפשר לקחת מוסר לכל איש, שהדרך לתשובה פתוחה תמיד. 
וזה מרומז גם בפסוק "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידך", דדהרי אמרו חז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ויכול האדם לחשוב שאין צריך לצאת למלחמה עם היצר הרע, ויבטח שה' יעזרהו וילחום מלחמתו הגדולה כנגדו. אבל האמת היא כי מי שחושב כך לא יכבוש את היצר לעולם, אלא צריך ללחום עם היצר בכל מה שבכוחו ואפשרותו, ואח"כ יעזרוהו מן השמיים. וזהו כי תצא למלחמה על אויבך - ואח"כ - ונתנו ה' אלוקיך בידך. וכמאמר הלל בפרקי אבות אם אין אני לי מי לי - אם האדם עצמו אינו מתחיל במלחמה, מי יעזרהו, ובכל זאת צריך אח"כ לסייעתא דשמיא , כי כשאני לעצמי מה אני.  
הפסוק גם מרמז את הדרך איך להילחם ביצר הרע. הפסוק מתחיל בלשון רבים - כ תצא למלחמה על אויבך, אח"כ כתוב ושבית שביו לשון יחיד, בספרים מובא, שמרומז כאן טכסיסי המלחמה כנגד היצר הרע, והתחיל בלשון רבים, כי היצר הרע מתגלה בצורות שונות בתאוות שונות בלב האדם, וממשיך - ושבית שביו לשון יחיד, שצריך להתחיל להלחם כנגד התאוה העיקרית כנגד התאוה הקשה שהיא כמו הראש של יתר התאוות. כמו בכל המלחמות שמחפשים בעיקר את המכריע, למשל את שר הצבא, ובנקל יפול אח"כ כל הצבא.
התאוות הקשות שיש להלחם כנגדם בראשונה, הם התאוות הנמוכות הבהמיות. כי תצא למלחמה על אויבך וגו' וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה. התורה מלמדת לכבוש תאוה זו - ויקחה לו לאשה - שתהיה אצלו בהיתר אחר נישואיה".