בס"ד
יש לי תחושה שאני והתאום שלי יוצאים פעם נוספת לטיול.. האמת, לא יזיק לי לשאוף עוד קצת אויר צח. בכלל בזמן האחרון נראה שמישהו החליט לחייך אלינו... זה לא מקרי, יש כאן יד נעלמה שמכוונת ומפנקת. ראשית העבירו אותנו דירה, דאגו לנו לאירוח נעים הכולל אוכל משביע ומקום לינה נקי ומרווח. ובנוסף באים לבקר אותנו לא מעט, בוחנים אותנו בחיבה... נראה שממש אכפת להם מאיתנו, הבודקים. גם היום, כשבאו לקחת אותנו 'לטיול היומי' באו לראות אותנו המוני אנשים.
עם כל הכבוד למחיאות הכפיים וההתרגשות הזו סביבנו היו רגעים שזה כבר הפך למעיק, רק בגלל הנימוס ומתוך הכרת הטוב למה שעשו עבורנו עד עתה לא ברחתי. התחשק לי לזעוק באוזני כל המי לכל המי ומי שהתאספו שם 'שזה לא יפה' לתקוע כאלה מבטים נוקבים בפרצוף של מישהו אחר... הגענו. פתאום ידענו שנינו, התאום שלי ואני, שהיום זה אחרת. לא דברנו. הרגשנו. אני לא יודע אם זה היה קול הפעמונים שמשך את תשומת הלב, או ההמולה שנערכה בזמן ההגרלה, אבל המבט האחרון בעיניו של התאום שלי העיף לי את הדופק לשמיים.
רגעים אחר כך הוא כבר לא היה לידי. הגוף שלו היה, אבל במצב אחר לגמרי, כבר לא היה לו כלום בעיניים, הן היו ריקות. בתוך שניות הוא מת. מסכן. למרות שהצטערתי בשבילו שמחתי מאוד עלי, שנפל בחלקי להישאר חי. תמיד הייתי בר המזל... נכון הנסיבות שבהן הלך לעולמו עדיפות על הסוף של כל בני מינו, אבל עדיין, עדיף לחיות, לא? לזמן קצר היה לי לא נח עם הידיים על הראש, אבל זה נגמר די מהר. שוב, סידרו לי טיול. דה לוקס. מסלול מיוחד הכינו בשבילי.
הפעם מוליכים אותי אל מחוץ לעיר, פשש, טיול בהרי ירושלים. צהלתי כשזיהיתי את האוויר הירושלמי הייחודי. שאפתי מלוא ראותי מהשקט ההררי לאחר שעות הרעש, והרהרתי על הגורל הנפלא שלי בזמן שהרוח התאמצה לבדר את זקני... רגע השיא מבחינתי היה כשטיפסנו אל ראש ההר, היה ברור לי שאני בפסגת חיי. מעולם לא סבלתי מפחד גבהים, כך שלא נרתעתי מלהתקרב אל קצה הצוק האימתני שנפרש תחת לרגלי. בגרון נטוי ובעיניים עצומות עמדתי שם וחמלתי על התאום שלי, לוואי והיה כאן עמי...
היי, מה זה?! למה אתה דוחף או------- ההתעופפות אל המדרון התלול פיזרה את אברי השעיר לכל עברי העזאזל...
- - - - - -
הרעיון של הרש"ר הירש זצ"ל (לא ראיתי בפנים, נתקלתי בו בספר "מתוק האור") ממשיל את 'הגורל' שנעשה בין שני שעירים יום הכיפורים לבחירות שאדם מבצע בחייו. הגם ששניהם שווים, במראה בקומה בדמים ובלקיחתן כאחד, תפקיד שני השעירים שונה במהות. מעת שבא הכהן הגדול וטורף בקלפי, הוא מכריע גורלות. משוויון מוחלט דרכי שני השעירים נפרדות, פונה כל אחד לכיוון אחר לביצוע תפקידו. האחד 'זוכה' שיוזה דמו בקודש הקודשים בקדושה ובטהרה. והאחר נשלח לטיול בנוף עוצר נשימה.. לפרק זמן הוא חושב שמזלו שפר עליו... וכשהאסימון נופל לו הוא כבר מתפקד 'כשוחד' לסיטרא אחרא.
אני דווקא התחברתי דרך ההצצה הדמיונית 'למוחו של התיש' לחוסר היכולת לחזות את העתיד, למדתי על הפער בין מה שנדמה שקורה לבין מה שקורה בפועל. הבנתי שבאמת אין לי שמץ של מושג. לא מה נכון לי, ובטח לא מה נכון לאחרים. משעיר יום הכיפורים ניתן ללמוד שתפיסת המציאות של מי שנמצא 'בפנים', בתוך הסיטואציה לא תמיד תואמת את מה שמתרחש בפועל.
בנוסף, לא פעם הרגשתי 'קרבן', של יחיד ושל ציבור... אפילו 'שעיר לעזאזל'.. בהחלמה למדתי שאחוש שוב – אוף, לעזאזל עם ה... יש ביכולתי לתת לה משמעות נוספת - זה לעומת זה עשה אלוקים – כשם שאז (גם היום. הרי כל 'העסק' הוא רק ליום) בכל רגע יכולתי לעוף לעזאזל, כך היום בכל רגע יש ביכולתי גם להיות הכי רחוק משם. ישנו אחד ולו מלוא הכח. בידו אפקיד רוחי...
גם היום זה הועיל לי מזווית שונה.