בס"ד                                                           
בתחילת שנות השמונים במאה הקודמת עמד לו מורה לתנ"ך אל מול עשרות עיניים שניסו לעקוב בהשתאות אחר ידיו המתנופפות בהתלהבות והכריז בפאתוס את המפורסמת שבשאלות – "מה עניין שמיטה להר סיני". לא הבנתי מה השאלה, בטח שלא את התשובה, הזיכרון היחיד מאותו שיעור הוא סנטרו המזדקר בעת שהחליט על העונש שאחטוף על הניסיון לחקות (ללא הצלחה) את הידיים המתערבלות שלו... מהמוצדקים 'והשווים' שקיבלתי. שנים אחר כך נברתי בתירוצים השונים והגעתי גם לתובנות מחלימות, יהי רצון שיהא לתועלת.

נצא לדרך עם התירוץ (ת"כ) הידוע המובא רש"י – "והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". ובמילים פשוטות, חיברה התורה בין שמיטה להר סיני ללמדנו שהכל משם, גם הפרטים. ר' משה פיינשטיין זצ"ל מסביר שמצות שמיטה נבחרה במכוון כלימוד לכל המצוות בגלל אופיה המיוחד – היא לא הגיונית.

שש שנים אדם עובד. קשה. מזיע טורח ורואה פירות, ואז בבת אחת עליו להניחה. לגמרי.. לראות בידיים שלובות איך היא מתכסה בעשבי בר. כל המי ומי עושים בה ככל העולה על רוחם... הרי היא הפקר... ולא לעשות מאומה! בניגוד גמור לכל האינסטינקטים... אין עוד מי שיכולה ללמד אותנו לעשות את מה שאמרו לי לעשות רק כי אמרו לי לעשות. ראיתי רעיון מקסים 'בבן איש חי' -  רק מי שהיה חסר יודע מהי תחושת האין. רצה הבורא שלכל אחד מישראל תהיה האפשרות לשאול לפחות פעם אחת בשבע שנים – מה נאכל... ולו בכדי שכשיבקשו ממנו הוא ידע מה ואיך לתת...

'לחתם סופר' יש מהלך אחר -  מהשמיטה נלמד אמת ואמונה מהם. אין כמוה להוכיח אמיתות התורה שכולה ניתנה בסיני. כל אחד יכול להעמידה למבחן סטנדרטי... שמור שמיטה, והיה, אם לא תתברך בתבואה לשלוש שנים תוכל להעיד שההבטחה היא המצאה... רק בורא המציאות יכול להבטיח הבטחה עתידית שכזו מבלי 'לחשוש' שהיא תחשוף אותו כלא אמיתי משחלילה לא תתקיים.

המפגש הראשון בחיי עם המושג 'ויתור' היה בהחלמה. וכשראיתי את מסקנת הגרב"מ אזרחי (ברכת מרדכי) מספר החינוך (מצווה פד') התלהבתי - "ועוד יש תועלת בדבר לקנות בזה מידת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקווה אל הגמול". חד וחלק, הויתור הינו משורשי מצות השמיטה. הפקר הוא ויתור. פנימי. מלא. אין כאן אמצע, או שיש ויתור או שלא. על הכל. גם על כך שהנותן הוא זה שנותן. מוותר אמיתי יודע שהוא לא נתן, ההוא לקח.. בויתור אין שום תקווה לגמול. מלבד קניין ביכולת לוותר, התבצע מעבר מכאן לשם בלי קמצוץ 'אני'.

לא לחינם נאמר על שומרי השמיטה "גיבורי כח עושי דברו".. גיבור הוא מי "שהאני" שלו אינו קיים במעשיו. (המתנהל בהתאם לחוסר כוחו הוא גיבור כח?!) הוותרן לגיבור יחשב כי הוא עושה בויתורו, דברו. מתגבר על הגדול שבאויביו.. "האני".

לסיכום, נראה שהשמטת "האני" היא עבודת השמיטה. "הויתור" הוא גם החיבור שבין שמיטה להר סיני והבסיס לקיום המצוות כולן. בורא עולם ששטרו קודם - כי לי הארץ - "מוותר" לנו על 'חלקו' במשך שש שנים ודורש את 'שלו' רק לאחר מכן, אולי כדי ללמד אותנו שהמפתח לכל מה שניתן בסיני הוא "הויתור". על העצמי.

"שנזכה להשתמטות מחלימה"...

תודה על ההשקעה של הפוסטים,
ובמיוחד שקשורים לפרשת השבוע, זה מאוד מחבר אותי לתכנית,
ושוב פעם תודה.

תודה אסירות ( ) רעיון יפה. נהניתי מאד. קבלתי ממנו תובנות שעד עתה לא הצלחתי להפנים- במושג 'וויתור' שהוא בסיסי ומרכזי בכל נושא ההחלמה.

ושוב תודה.

יש דברים שאפשר לעשות לה ואיתה, יש דברים שלא.. אדמה צריכה לנוח? נו באמת. אולי גם אשיר לשיר ארש כשהיא הולכת לישון.. זה פסיכי לגמריי. בלי שום היגיון.. היום חשבתי בהמשך לדברי ר' מוישה פיינשטיין זצ"ל שזה בדיוק הסיפור עם השמיטה. לעשות. כי ככה "הוא" רוצה. שנשמוט את השכל..

מוכר לכם מהיכן שהוא?!

חזק. פעולות הפוכות בייבי... שזה יהיה ההשתמטות היחידה שלנו...

וואלה אסירות, אחרי שעלית בקבוצה הטלפונית הזדהתי איתך נורא, 
הייתי שמח שתרחיב על מה שכתבתה,,,, כי לא הבנתי ולא מוכר לי....

תודה.
לא הבנתי למה אתה מתכוון.

אסירותודה כתב on 17 מאי 2017 21:56:

לא הבנתי את זה....

אה, אז ככה: יש דברים שאפשר וצריך לעשות לאדמה ואיתה ויש דברים שלא - להפקיר אותה, לגזום גדר חיה על מנת לעבור דרכה.. לא לחרוש או לזרוע או לזמור.. והמשכתי "להתפלא" איך ולמה האדמה צריכה "לנוח".. מה היא הולכת לישון?! (לשיר לה שיר ערש..), זה הרי מנוגע להיגיון - שיש דבר דומם שצריך "לתת לו לנוח"..  והמשכתי עם דברי ר' מוישה, שזו בדיוק המצווה "לשמוט". לשים את השכל בצד.. לעשות. כי אמרו לי לעשות. 

וסיימתי במשפט - מוכר לכם מהיכן שהוא, כיון שבעבר כתבתי על הרעיון הזה בכלליות - כאן.

הארת את רוחי, 
כאיש רציונל, הכי הפחיד אותי להפרד מהשכל,
וגם היום אני צריך הסברים לוגים ליפני פעולות. 

תודה