בס"ד
הפירוט של מסעי בני ישראל במדבר תמוה. ראשית על חלק גדול מהמקומות דווח בהרחבה בפרשיות קודמות, ובנוסף, ללא מעט מהמקומות שדווחו בפרשתנו אין משמעות מיוחדת. הסברים רבים ישנם: הספורנו כתב כי נכתבו המסעות להודיע זכותם של ישראל בלכתם אחרי ה' בארץ לא זרועה. גם הרמב"ן אומר שפירוט סדר הנסיעות נועד להראות את מעלתם של ישראל - עשו הכל על פי רצון ה', על אף שהמקום בו חנו לא מצא חן בעיניהם. גם אם היו חונים במקום אחד זמן מועט, או שכבר פרקו את כל מטלטליהם והיו צריכים לנסוע, "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו".
אליבא דרש"י כתיבת המסעות באה לפרסם חסדיו של הבורא שלא טלטל את ישראל כל ארבעים שנה. שכל שלושים ושמונה השנים מחטא המרגלים לא נסעו ישראל אלא כ' מסעות - גם בעת הדין יש רחמים. בהמשך דבריו רש"י מביא הסבר נוסף: "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך...".
המהר"ל מסביר שלמעשה מתאר המדרש את המצבים השונים שישראל חוו במדבר: פעמים שהיו ישראל בנחת ובשלוה - 'ישננו'. ופעמים שהיו ישראל שרויים בצער כאשר חסרו דבר, וזהו 'הוקרנו'. היו פעמים שנמצאו בסכנה, וחשו כחולה החושש בראשו. כשם שהאב מספר לילדו כמה טורח הגיע לו עד בואו למקום הזה, והודיע לו איך היה מטפל עמו משום אהבתו אליו, כך ה' יתברך היה מטפל בעם ישראל באהבתו אליהם. ובשביל כך יזכרו ישראל הטובות שעשה להם, ויעבדו אותו בכל לב". כלומר, פירוט המסעות בא להראות את האהבה הגדולה של הקב"ה לישראל.
לרמב"ם במורה נבוכים (ג'. נ'. להלן תמצות הדברים, כדאי לראות בפנים) מהלך אחר השופך אור נוסף על הצורך החיוני בתיאור מפורט: לכל סיפור בתורה יש תועלת הכרחית: לא רק בכדי לאמת שאף הוא - "הסיפור" - מפינות התורה, ואו "בשביל לתקון מעשה מן המעשים, עד שלא יהיה בין בני אדם עוול וחמס". אלא למנות ולפרט בכדי שנלמד ממנו גם כיצד להתנהג. לדוגמא כאן, במסעות. אחת לאחת הן פורטו בכדי שניתן יהא להראות לדורות שלא חוו את הנס הגדול את החסד הרב שנעשה עם דור המדבר במשך ארבעים שנה. לפרסם את קיומו בצורה על טבעית של עם הנצח במקומות שאין בהם יכולת קיום טבעית.
"ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה''. הצורך אליו גדול מאד, מפני שכל המופתים אמתיים - רק למי שראם. אך לעתיד ישוב זכרם ואפשר שיכזבם השומע, וידוע שאי אפשר להיות וגם לא יצוייר שיהיה מופת עומד קיים לדורות לבני אדם כולם". (יהיו שישכחו או שלא יאמינו...) "וממופתי התורה, מן הגדולים שבהם, עמוד ישראל במדבר ארבעים שנה והמצא בו המן בכל יום, והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב: 'נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים', והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב, בלתי טבעיים לאדם.
"וכאשר ידע ה' יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקים בשאר הסיפורים, ויחשוב שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו. כאלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום, או שהם מקומות שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור, או להיזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד, או שיש במקומות ההם בארות מים. ומפני זה הסיר המחשבות ההם כולם, וחזק עניני אלו המופתים כולם בביאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד האדם במקומות ההם ארבעים שנה".
- - - - - - - -
כמי שמחלתו גורמת לו לפקפוקים גם במה שראה וחווה ככלי ראשון, וכאדם שנוטה לשכוח ולכזב לעצמו במציאות חייו, עלי להקפיד בעניין רשימת אסירותודה עוד יותר מארחים. ברגעים האלו אני משול למי שלא חווה את המופת. כתיבה מפורטת של רוב הטובה שהרעיף עלי, תאפשר לי לזכור את הימים בהם טבעתי במחוזות לא טבעיים. אחרת אני עלול לחזור לארץ נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין בו מים... כן, אל נא תתפלאו, אני מכיר את מצריים... לפני שיצאתי ל(פי) חירות, הייתי "בדפקה". טרם טעמתי "ממתקה", שתיתי מלוא לוּגמַי "ממרה". נקברתי "בקברות התאווה", וחניתי לא מעט "בחרדה". איבדתי את צלם האנוש שבי "בצלמונה". אך היה מי שהעביר אותי "בעברונה" והייטיב עימי ביטבתה". עד שהביאני ל(הר ו) שפר את הרגשתי.
שאזכה למצוא אותו גם היום. אמן.
