"איי! אח! מועכים אותי! פשוט כותשים לי את הצורה! מוציאים לי את כל המיץ!", נאנק הזית, בעודו מצפה למהלומה הנוספת, שוודאי תבוא. אולי לא תיכף ומיד. אבל בסופו של דבר היא ודאי תגיע - קורת בית הבד האימתנית, ההולמת ללא רחם. קורת בית הבד הגדולה, החזקה, זו שתמיד מנצחת אותי, הקטן והרצוץ, שוחקת אותי לאבק דק.
שברי מילים מתריסות הסתננו בקושי רב מבעד לפי הזית החבול. "למה? תגיד לי! למה בראת אותי? כדי לרסק אותי לגמרי?!" קולו המיוסר הדהד בחלל, אך תשובה לא נשמעה (או שמא הזית המכונס בתוך עצמו לא יכול היה להיות פתוח מספיק כדי לקבל אותה).
זמן רב עבר. זמן של כאב. זמן שדמה בעיניו לנצח. מזמן כבר איבד את צורתו המקורית, הנוקשה, והפך לשבר פרי. פנימיותו הושלכה מבעד לסדקי פצעיו. ותמיד, תמיד מלווה אותו השאלה המנקרת, הכותשת את מי שלא נותר מה לכתוש בו – "למה?...".
ביום אפור מתמיד, בשעת בין ערביים, נלקח בחטף אל היכל גדול ואפלולי. ייאוש אחז בו. "מה מחכה לי כאן?" התכווץ המכווץ בלאו הכי. יד עדינה נשאה אותו, מזגה אותו לכוסית מוזהבת, והציתה בו את האוּר. ויהי אור!
לקח לו זמן להתרגל למצבו החדש, אך עם הזמן, במבט לאחור הוא הבין: ה"כָּתִית" היה אך ורק כדי שאוכל להגיע "לַמָּאוֹר".
לא באמת ניסו להכאיב לי, ניסו להצמיח אותי, ואנכי לא ידעתי (כן, גם אחרי הצמיחה שלי על ענפי העץ המשפחתי יש בהחלט מקום לצמיחה נוספת. למעשה, רק אז הצמיחה האמתית מתחילה).
"שֶׁמֶן זַיִת זָךְ". זכיתי. עברתי דרך קשה (וגם עתה, הלהבה המלחכת בי גורמת לי לעיתים קשיים..), אבל זכיתי. כנראה שאני אישית לא הייתי מגיע למקום כזה בדרך אחרת (והאמת, שרוב ככל הדברים במשכן הזה נראים כמי שעברו תהליך עיבוד לא קל...).
"לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן" – יכול אני ללמוד לשמוח בחלקי ולהצהיל את פניי, משמן הזית הזך.
כָּתִית? לַמָּאוֹר!...
