ליל בדיקת חמץ הוא הלילה הזה. ונהגו ישראל קדושים להטמין עשרה פתיתין פחותים מכזית (כנגד עשר המכות וכנגד עשר כתרין דמסאבותא וכנגד עשר קדושות שקדשנו ה'. וכתב ה"דברי בינה" בשם ר' יוסף מניישטאט, שהמנהג הוא שהנשים מניחות את הפתיתים, מכיוון שהחמץ רומז לגאווה, וכאשר בא האדם לידי גאווה, תפקיד האשה הוא להראות לו את החסרון שלו "ומניחים ומראים לו החמץ, כי הם יודעים ומכירים בו בכל ענייניו ומסתריו, ומניחים זאת אצלו שיכיר בחסרונו ולא יתגאה").
אלא מאי? עיקרה של מצוות בדיקת חמץ הוא לבדוק אם נמצא חמץ במקומות המועדים לכך, לרכז את כל החמץ בבית במקום אחד. פעמים רבות בשל מנהגים ו"עניינים" שונים, אפשר בקלי קלות להפסיד את העיקר או לכל הפחות להתמקד בטפל. הרבה יותר כיף לשחק מחבואים עם הילדים מאשר לבדוק ביסודיות את כל המקומות אליהם מכניסים חמץ במשך השנה.
כך הוא גם בתהליך הרוחני שלי כאן. מאוד קל ונוח להיצמד לכל מיני "עניינים" שאינם חוט השדרה של ההחלמה, כמו כתיבת הפוסט הזה, ולהתחמק מלב העניין. הרבה יותר כיף לשחק את "מר מחלים" מאשר להתייצב אל מול פגמי האופי במלוא כיעורם ללא כחל ושרק. הרבה יותר כיף "להתנפח" מ-800 ימי נקיות, מאשר להיכנע באמת לפני ריבון העולמים.
והאמת היא, שבסופו של דבר, תחושת הסיפוק והנועם הפנימי שמתלווה לעשיית הדבר הנכון והשורשי, עולה לאין שיעור על תחושת ה"כיף" שבזגזוג לאטרקציה צדדית נחמדה. ההתחלה קשה, אבל ההמשך מתגמל. קצת כמו ילד שמסרב להתקלח, אבל אחר כך כבר לא רוצה לצאת...
עוד ברוח זו כתבתי בעבר כאן:
gye.org.il/forum/1-%D7%9C%D7%95%D7%97-%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96%D7%99/74819-%D7%9C%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%90%D7%92%D7%9F#74820
