פרשת בהעלותך
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים... וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו."
נשאלת השאלה, איפה טעו אותם מתאוננים? וכי באמת בשביל קישואים ואבטיחים התגעגעו לחזור למצרים?! לעבדות ולסבל? מדוע אחרי כל הניסים והנפלאות שעשה איתם ה', לא בטחו בו שימלא את כל צורכיהם?
אם נתבונן מה היה היחס שלהם לבטחון בה' כשהיו משועבדים במצרים- נראה שזה היה קל ומיידי. משה ואהרון חוזרים למצרים ואומרים לבני ישראל שה' שלח אותם לגואלם ממצרים. התשובה המיידית הייתה "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (שמות, ד, לא)
יסוד הבטחון - כניעה
כשבני ישראל היו במצרים, הם ידעו, ראו והרגישו שהם חסרי תקוה, חסרי כוח, חסרי אונים.
כשאדם מרגיש שהוא חסר כוח ולא יכול לבד - הוא יכול לקבל את הכוח האלוקי שישחרר אותו.
לעומת זאת, כשבני ישראל היו במדבר, היו תלויים בחסד האלוקים לחלוטין, כל בוקר מחדש מצפים למן.
תלונתם שהם זוכרים את האוכל במצרים שקיבלו חינם מעידה על רצונם הפנימי - רוצים להיות עם מזווה מלא. באיזשהו מקום רוצים לדאוג לעצמנו לבד.
אדם מטבעו לא אוהב להרגיש תלוי, אוהב להרגיש עצמאי ויכול לדאוג לעצמו.
כשאדם מרגיש שהוא יכול לבד ומבקש מאלוקים שרק יתן לו כמה סוגי אוכל שיהיו לו בארון והוא יסתדר לבד - אינו יכול לבטוח בטחון גמור באלוקים. זה לא ילך.
אדם שמאמין בכוחו, כביכול לא נותן מקום לכוח האלוקים להכנס.
ההודאה בחוסר אונים הכרחית בשביל להגיע לאמונה ולמסור לאלוקים.
ובשביל שזה יתקיים, חובה לזכור את החוסר אונים לאורך כל הדרך.