נתקלתי היום במשל יפה של המגיד מדובנא על הפסוק הנ"ל מתוך תהילים (נ"ה, כ"ג) :

"משל בעני שהלך בדרך ומשא כבד על כתפו. עבר שם גביר במרכבתו הרתומה לארבעה סוסים ואמרי לעני שיעלה על מרכבתו ויוליכנו למחוז חפצו.

 ויהי כאשר התיישב העני על המרכבה ראה הגביר כיצד העני מחזיק עדיין על כתפו את חבילתו הכבדה.
כאשר אמר לו הגביר  שיוריד את המשא מעל כתפו, ענהו העני כי אינו רוצה להכביד על הסוסים מידי.
אמר לו הגביר כי גם אם הוא ישא את החבילה על כתפו, גם אז נושאים הסוסים את משאו"

 מתוך "להורות נתן"

לאט לאט אני מנסה להבין לעומק את חוסר האונים שלי ואת העובדה שאין לי שליטה על כל מצב בחיים.
מקווה בעז"ה להגיע למצב שבו כשהדברים מחוץ לשליטתי אצליח לעלות על העגלה ולהוריד בשלווה את המשא מעל כתפי.

הקטע ההזוי, שאני הרבה יותר דפוק מהעני הזה.
זה לא שעליתי על העגלה ועדיין אני מחזיק את החבילה.
זה שכל החיים אני כבר על העגלה, עם כל החבילות שלי, ובכל אופן אני מתעקש להתנהל כאילו שאני צועד ברגל סוחב בקושי את המשאות הכבדים, כורע ומתפרק תחתיהם בכל רגע.
אני לא מבין שאני לא זה שצריך לנהל את המסע-משא הזה בכוחות עצמי.

הבמאי מייעד לי תפקיד מסוים, ובמקום לנסות להקשיב מה התפקיד שהוא רוצה שאעשה,
אני מתכנן תסריט חילופי, ונרתם בכל כוחי להוציא אותו לפועל.

זה גם מגוחך. גם חוצפה. גם טיפשות. גם קשה מנשוא בכל הרבדים: פיזית, נפשית, רגשית ורוחנית. גם...

מבקש מהגביר להתגלות אליי. להראות לי שאני נמצא בתוך העגלה שלו, ולהקשיב להכוונתו לגבי מה שעליי לעשות שם. מבקש ממנו לעזור גם להפסיק לנסות להתגבר (להיות גביר, לשחק את תפקיד הגביר...), ולהפסיק לנסות לסדר את הכל כמו שאני רוצה.

"והרשעה כולה כעשן תכלה כי (=כאשר) תעביר ממשלת זדון מן הארץ".

כן, בדיוק כמו בצעד השלישי בו אנחנו מחליטים למסור לאלוקים את החיים שלנו, כאילו שבלי ההחלטה שלנו אז החיים שלנו לא בידיו...

ההחלטה לא משנה את המציאות, היא רק משנה האם אנחנו חושבים שאנחנו שולטים במצב.

זה כמו שילדים לפעמים יושבים מול מסך של משחק מחשב שעליו מוקרן וידאו של מירוץ מכוניות, והם מסובבים את ההגה בהתלהבות ובטוחים שהם מזיזים את המכונית.