לילה טוב 
קראתי היום בספר "צדקת הצדיק" של ר' צדוק הכהן מלובלין וחשבתי לשתף אותכם במחשבות שעברו לי בראש
א. ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות:
חשבתי על זה שגם היציאה מהתאווה, אחרי שנפלנו צריכה להיות בחיפזון. כמו ר' צדוק כותב "לחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל". אני יודע על עצמי שאמרתי כמה פעמים לעצמי שנתחיל מחדש מחר, שאם כבר נפלתי היום אפשר ליפול שוב.. אחרי זה הייתי עם התאווה שוב במשך כמה ימים רצופים. צריך למצוא את הזמן הזה של השפיות ולעוט עליו, כי מי יודע מתי נצליח בפעם הבאה לשאוב את הכוחות להתחיל מחדש.
אחרי זה ההתמודדות תהיה כבר יותר קלה. אחרי זה יהיה אפשר טיפה יותר להירגע. כמובן, עדיין לעמוד על המשמר, עדיין להמשיך לעבוד על הצעדים (כך לפחות שמעתי.. עדיין לא הגעתי לרגע שאהיה נקי מהתאווה אפילו חודשיים). אבל עכשיו, בהתחלה, צריך לצאת ממצריים בכל הכח.
שמעתי לפני שנה או שנתיים שיעור על הפסקה הזו. הרב שם דיבר שההתמהמהות היא זאתי שמובילה את היצר להכניס בליבנו דברים להניא אותנו ממחשבותינו הטובה.
בעזרת ה' שלא ניפול לדברי היצר וצא מהתאווה בחיפזון, אך גם כמו ביציאת מצריים, בהכנעה, בידיעה שה' אלוקינו הוא זה שהולך לפנינו יומם ולילה
שבת שלום
