שלום חברים
תמיד ידעתי שיש לי אגו,
אבל רק בהחלמה אני מתחיל להכיר עד כמה הוא מהווה מכשול בהחלמתי ובחיי באופן כללי, להלן מאמר שמאד דיבר אלי בנושא הזה, אפשר לענ"ד להחליף את המילה 'לוחם' במילה 'מחלים', למי שכמוני שבע ממלחמות בחייו ומעדיף לדבוק בדרך הכניעה, ועדיין המסר מאד הדהד בי.
יש רק לדייק שהאגו המדובר פה מקביל למילה 'גאווה' לדעתי, ולא לכל תחושת האישיות היציבה (יחסית..) והפנימית שבי, שגם אותה יש מטפלים שמנסים לשבור במטופליהם ולבנות מחדש - שיטה שקראתי שהיא מאד מסוכנת ומזיקה לפעמים.
מתפלל שהמאמר יהיה לתועלת ושאף אחד לא יקח את המאמר אישית חלילה..אוהב את כולכם.
"אישיות ואגו בדרכו של הלוחם" מתוך הספר: "אמנות הלחימה - שיחות עם מאסטר ניר מלחי"- מקור
בספר משלי נכתב, "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלּוֹכֵד עִיר".
אפלטון, נטען, אמר ש"כיבוש עצמי הוא הגדול שבכיבושים".
היכולת להגיב נכון – בהתאם למצב כמות שהוא, לא בהתאם לרגש הצובע אותו עבורנו – היא יכולת מפתח של הלוחם.
אין הכוונה שלוחם אינו צריך להרגיש. להפך: היכולת להרגיש את הסביבה ולהיות קשוב היא מַפתח הקרב,
אך היכולת להרגיש לא חייבת להוביל לפעולות הנובעות רק מן הרגש.
אדם כועס, לדוגמה, עשוי לפעול מתוך הרגש, אך לאו דווקא באופן רגיש.
בדרך כלל הוא ירגיש רק את עצמו ולא את האחר.
הלוחם אינו אמור לאפשר לתגובות רגשיות גרידא להסיט אותו מן הדרך הנכונה.
אני אומר "לוחם" ומתכוון בעצם לכל מי שרוצה לצאת מהתמודדות כשידו על עליונה.
טניסאי מפורסם, שהודח מן המקום הראשון בעולם, אמר בראיון ש"לא יודע אם אני יכול לזכות בעוד תואר... מאוד קשה להישאר על המסלול כשאתה לא מצליח לשלוט ברגשות שלך".
שמעתי פעם שגודלו של אדם נמדד לפי גודל הדברים שמכעיסים אותו.
ובאמת, האדם הדגול אינו נמדד לפי אופיו. הוא יכול להיות פחדן או קמצן, נוטה לכעוס או סתם לא נחמד, ובלבד שיהיה מסוגל לשלוט בעצמו ולהתנהג כנדרש.
הוא נמדד לפי מה שמוחצן, לא לפי מה שמופנם.
הוא אינו פועל בצורה מסוימת כי "ככה בא לו".
אישיותו מאפשרת לו להתגבר על דחפיו הראשוניים ולפתור מצבים בצורה הטובה ביותר.
אישיות ראויה מאפשרת לאדם לבטא את אופיו כראוי, לפי המציאות המשתנה.
לפני שנים רבות התאמנתי בקבוצה שהמדריך שלה הטיח בי יום אחד הערה עוקצנית.
העלבון צרב ויכולתי להרגיש את האודם עולה בפני. אחר כך כבר ממש כעסתי. לא הצלחתי להמשיך להתאמן ויצאתי מהשיעור גועש וסוער.
שקלתי את הדבר והייתי נחוש: כף רגלי לא תדרוך עוד בבית הספר הזה. באיזו זכות מתייחסים אלי בצורה כזאת? איך זה שמעליבים תלמיד שקדן כמוני?
כשהגיע הזמן לשיעור הבא כבר לא הייתי כל כך בטוח בעצמי. את מי אעניש בכך שלא אלך עוד לבית הספר, את המדריך או את עצמי?
לא לחזור עוד לבית הספר בהחלט היה פתרון טוב בשביל האגו שלי, שלא ייפגע עוד, אבל האם היה זה גם הפתרון הנכון בשבילי?
הרי אם אוכל למחול על כבודי, אוכל גם להמשיך להתפתח.
בפרפראזה על פתגם עממי, להיעלב פירושו להעניש את עצמך על חוסר רגישותם של אחרים.
משל זן מפורסם מספר על מורה המוזג עוד ועוד תה לכוס מלאה. התה נשפך לרצפה, כמובן.
הנמשל הוא תלמיד שלא יוכל ללמוד עוד כיוון שהוא כבר מלא, הוא כבר "יודע", לא נשאר בו מקום לידע חדש.
רק מי שמטפח את האגו שלו יכול לחשוב שהוא יודע כל כך הרבה.
מי שמתיימר להיות יותר מכפי שהוא באמת לא יוכל להשתפר. מי שלא יודע להגיד "אני לא יודע" לא יוכל לדעת.
החוקרים ג'סטין קרוגר ודייוויד דאנינג מצאו שאנשים שאינם מבינים בתחום מסוים נוטים להעריך את רמת הידע שלהם באותו תחום כגבוהה מכפי שהיא באמת,
בעוד אלה המתמצאים בתחום נוטים דווקא להכיר במגבלות הידע שלהם.
מעניין לחשוב בהקשר זה על הגדרתו של ההיסטוריון יובל נח הררי, אשר טען כי המהפכה המדעית לא היתה מהפכה של ידע, אלא מהפכה של אי-ידיעה.
את ההתפתחות העצומה של האנושות במאות השנים האחרונות תולה הררי בראש ובראשונה ביכולת של האדם להודות בבורותו ובזכות זאת לבדוק, לחקור, לגלות, להמציא, לפתח.
אם האגו לא מאפשר לי לוותר, איך אוכל להכיר בצדדים החלשים שלי? איך אוכל לתקנם?
הרמח"ל כתב כי "הכבוד הוא מן המכשולות היותר גדולים אשר לאדם",
ואכן, דומה שהמאבק באגו הוא נדבך מרכזי במאמץ לבנות את האישיות. מה שמגדיל את האגו מקטין את האישיות.
חז"ל סיפרו על אלכסנדר מוקדון, אשר פנה לזקני הנגב ושאל, "מה יעשה אדם ויחיה?" הזקנים השיבו, "ימית עצמו," והוא שאל, "מה יעשה אדם וימות?" והם השיבו, "יחיה את עצמו."
ורש"י מבאר:
ימית את עצמו – פירושו שישפיל את עצמו.
יחיה את עצמו – פירושו שיגביה את עצמו ולא יימנע מגאווה.
האגו גורם לי להתנהג כמו מישהו אחר, לא כמו מי שאני באמת.
הוא המסכה שיצרנו כשרצינו להיות מישהו שאנחנו לא, בפעמים שבהן קינאנו במישהו אחר, בפעמים בהן רצינו שיעריכו אותנו יותר, ובפעמים בהן רצינו לעמוד בציפיות של מישהו אחר.
כל אחד מאיתנו, במינון זה או אחר, בנה לעצמו דמות שאינה דמותו, אלא דמות האגו שלו. אבל מה שטוב לאגו שלנו לא בהכרח טוב גם לנו, ולהפך.
מי שמטפח את האגו שלו אינו מטפח את יכולת השליטה העצמית שלו. הוא פוגע באישיותו ובהתפתחות האישית שלו.
הלוחם חייב לפתח את עצמו, לא את האגו שלו. אי-אפשר להילחם באמצעות דמות שאינה אמיתית.
כדי לשלוט ביריב, תחילה עלי לשלוט בעצמי – ובשביל להילחם עלי להכיר היטב את כלי הנשק שלי ואת שדה המערכה. והרי אלה הם אני עצמי.
באמנויות לחימה נודעת חשיבות רבה ל"תרגילי האגו" שנותן המורה לתלמיד.
אלה הם המבחנים שבהם שובר המורה את רוחו של התלמיד, שופך את "כוס הידע" שלו ובכך מכין אותו למסלול הלימודים המפרך.
אגדות קונג פו קולנועיות ואחרות מספרות לא פעם על תלמיד המבקש להתקבל אצל המורה הגדול, וזה מעמידו במבחנים קשים.
הוא נדרש לשטוף כלים במשך חודשים, נענש בעונשים משפילים, מטולטל סחור-סחור בטרם מלמדים אותו ולו תנועה אחת.
כל אלה מלמדים על הגישה המסורתית לנושא: אדם אינו יכול להתקבל כתלמיד בטרם "ויתר" על האגו שלו.
מבחני אגו מסורתיים כאלה שכיחים פחות בתרבות המודרנית, אך גם בימינו עדיין ניצבים בפני התלמיד מבחנים לא קלים.
למשל, התנועות הנלמדות קבועות ומדויקות ועל התלמיד לבצע אותן כפי שהן, אף שאולי היה מעדיף לבצע אותן בצורה אחרת – נוחה יותר או יפה יותר.
כדי לדייק ולבצע את התנועות בצורה הנכונה, על התלמיד להתמודד מול האגו שלו ולוותר על נטיות לבו, אחרת לא יתקדם.
הואיל והתנועות משתנות עם ההתקדמות – התנועה הולכת ונבנית ואפשר לשכלל אותה עוד, בתנאי שהיא מבוצעת נכון מלכתחילה –
קורה שהתלמיד מבחין במדריך שלו המבצע תנועה בצורה שונה ומנסה לחקות אותו.
כאשר מתקנים את התלמיד ומבקשים ממנו "לרדת" ברמת התנועות, לעשות אותן כמו שהוא צריך לעשות אותן בשלב שבו הוא נמצא כעת, נדרש ממנו ויתור על האגו.
דוגמה אחרת היא המסגרת והכללים שהתלמיד נדרש לקבל.
לא חשוב מה מעמדו מחוץ למסגרת האימונים, בבית הספר הוא צריך לשלם כמו כולם, להתלבש כמו כולם, להתאמן כמו כולם, לבצע אותה תנועה כמו כולם.
כל התלמידים נדרשים לקיים את כללי המקום: תלמיד שהגיע בלי המדים הנהוגים בבית הספר לא ייכנס לאימון, ואחת היא אם מחוץ לאולם האימונים הוא מנהל בנק או עובד זוטר.
ומה שנכון למסגרת הכוללת נכון, כמובן, גם לתרגול עצמו.
בזמן תרגול מול בן זוג קל להתרגז, לאבד את המיקוד ואת שיווי המשקל הפיזי והנפשי.
זה קורה בכל מערכת שיש בה חוסר הרמוניה.
תרגול נכון מול בן זוג מלמד את התלמיד כיצד לוותר על האגו.
אם האגו שלי לא מאפשר לי גם לטעות
(אם אני אף פעם לא מוכן להידחף ולהסתכן באובדן היציבות, אם כל מה שחשוב לי זה לנצח את בן הזוג גם במחיר ויתור על העקרונות הנלמדים), איך אוכל להשתפר ולהתקדם?
איך אוכל להכיר את הצדדים החלשים שלי אם האגו שלי גורם לי להסתיר אותם ולהתכחש אליהם?
איך אוכל לתקן אותם?
איך אוכל להגיע לשליטה על עצמי?
איך אוכל לשלוט על היריב?
איך אוכל לפתח את ההקשבה הדרושה ללחימה?
הדרך הנכונה להתמודד עם הקשיים, שהם חלק בלתי נפרד מן הלימוד, היא לזהות מה מקור הקושי.
אם הקושי נגרם עקב פגיעה באגו, כנראה שזהו הכיוון הנכון והתרגול הנכון.
אם בחדר כושר מפתחים שרירים גופניים במאמץ גופני, באמנות לחימה מפתחים את שרירי האישיות במאמץ נפשי.
זאת התוצאה של תרגול אמנות לחימה וזאת מטרתה.
המלחמה הראשונה היא המלחמה באגו של התלמיד.
האישיות גדלה ביחס ישר להקטנת האגו – וכדי להגיע גבוה, לפעמים צריך לדעת דווקא להתכופף - ע"כ.
שאזכה השנה לדעת קצת יותר להתכופף. אמן.
