היום היה הרבה יותר קל שם.
איזה כיף להרגיש משוחרר!

יש לי דחף מיני מוגבר היום. אבל אני לא קורא לזה גל או קריז. כי זה לא לחץ היסטרי לעשות משהו, סתם תחושת רעב תמידית כזאת על אש קטנה. לא סוחף אותי. לא מרגיש חסר אונים לגבי זה.

כמו שוקולד טוב שאני מחכה שיעברו לי השעות של הבשר כדי לאכול אותו. אני לא מת מרעב. אבל הוא שם, בראש שלי. 

זה טבעי. אני מחכה לאשתי. 

שבוע טוב.

הייתה שבת נעימה מאוד. אמנם בעבר הייתי מתייחס אחרת לגמרי לדברים שקרו השבת, אבל היום אני מרגיש כ"כ משוחרר שזה כמעט ולא הזיז לי. מוצא את עצמי בכלל לא נאבק באותם הנסיונות בדיוק. מה שהיה מטריף את דעתי ומאיים להוציא אותי משיווי משקל עדין, נראה לי היום כסתם גושי שומן חסרי צורה. עד כדי כך. 

והנה עברה לה עוד תקופה של ריחוק, ואני נקי. נקי כפיים ובר לבב. זה כבר כמעט התהפך, שדווקא כשאשתי טהורה אני מרגיש יותר את הקושי... ברוך השם, שנהיה חזקים בכל המצבים.


ה' ברצונך העמדת להררי עוז. הסתרת פניך הייתי נבהל.

אני יודע שאני מרגיש בטוח בעצמי עכשיו. ואני גם רואה שפעם שעברה שהגעתי לשלב הזה של סביבות ה70 יום הרגשתי בטוח בעצמי. 

אז דבר ראשון צריך לקחת את התחושות האלה בעירבון מוגבל.
ודבר שני, אני מקווה לא לחזור על אותן טעויות. למשל להיות לחוץ להוכיח לעצמי שהחלמתי, או לא להאמין שאני יכול להישאר נקי כמה שארצה, וכן לרצות לאפס כדי לעשות את זה מאה אחוז כמו שצריך.

חודש כסלו וחג החנוכה בפרט מסמל עבורי את האור בקצה המנהרה. הגל הראשון שיצאתי ממנו נקי לראשונה בחיי היה בחנוכה.
אור וגבורה של חלשים מול חזקים. 
סוגר מעגל ומרגיש טוב כמו שלא הרגשתי אף פעם.

שבוע טוב,

90 יום. זו הפעם השנייה. משמח מאוד. 

חמישי שעבר היה לי גל, אחרי הרבה זמן שלא היה. חזרתי ביני לבין עצמי על האמיתות שכבר למדתי על בשרי. אבל היה לי קשה להשתכנע. זו פשוט מלחמה קשה על התודעה. 
זה תעתוע אמרתי לעצמי. זה בלוף. אני לא צריך את זה.  אני אפילו לא רוצה את זה.
ברמה המעשית, הזכרתי לעצמי שאסור להיגרר לכל מיני גירויים. זה רק יחמיר את המצב.

יום שישי אני הולך לקניות, ומישהי חטפה לי חנייה. התחרפנתי מעצבים. רציתי לדרוס אותה, לפגוע ברכב שלה, לעשות לה משהו. כל כל כעסתי. התחלתי לשקול את האפשרויות שלי.  לעשות לה נזק כספי, אסור. אח"כ אני עוד אצטרך לחפש אותה כדי להחזיר לה. להוציא לה אוויר מהגלגלים אסור. לא תיקום ולא תיטור. לעשות לה כל דבר מכוער אחר אסור. חילול השם.
הסתובבתי והלכתי משם. 
יאללה כולה חניה. לא, זה הכבוד שלי, והגאווה.
מבחוץ לא עשיתי שום עבירה, מבפנים עבודה זרה.

אחרי שנרגעתי הרגשתי שהגל עבר.

אסיר יצרי!
מזל טוב ענק על הצעד הנוסף שעשית בדרך להחלמה שלך.
חזק ואמץ!

אוהב ה'

מעידה עם אשתי.

איזו שטות. עכשיו גל. מחר אני בבית. 

המילוי מעולם לא הגיע מהתאווה.

אוהבים.

אוהבים, תודה על הכנות.

היום הייתי על סף נפילה. הרמתי טלפון ברגע האחרון. ונשארתי נקי. 

תודה אורי, היום לא יכולתי לבד. 

מאפס 100 יום ומתחיל שוב מההתחלה. התובנות שלי:

יש עליות וירידות, יש רצפים של נקיון ויש של נפילות. לא מתרגש. לא מזה ולא מזה. כנראה שאין שום פתרון סופי, ותמיד יהיו נסיונות, ותמיד יהיה סיכוי שלא אעמוד בהם. 

אחרי שנשמתי אוויר פסגות נקי, אעשה הכל כדי להיות כמה שיותר ברצפים של הנקיון, כי זה פשוט יותר נעים. 

אסור להפסיק להתפלל, כל יום, כל תפילה, ליום נקי. אתה אף פעם לא יכול לדעת מאיפה זה יגיע פתאום. 

אני בטוח שהקב"ה מסתכל על חצי הכוס המלאה, אז גם אני. חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'.

מצער לשמוע, 

אחת התבונות שמתחדדות לי עם הזמן, זו הנקודה שאתה מציג, 
לפעמים נפילה אחרי רצף ארוך של נקיון, ( וכל אחד עם הארוך שלו) תופסת נפח, רק בגלל נקודת המבט שלנו עליה, 
ואם היינו מתעלים לנקודת מבט של מלך רחום וחנון..... אז אולי לא הייתה מפריע לנו הנפילה הזו כמו שהיא מפריע, 
הרושם שלנו מהנפילות האלו הרבה פעמים הוא הדמיון המתעתע,

בהצלחה מחדש, ברור לי שהמסע החדש שלך ילמד אותי פרק חשוב בהחלמה.

כתבת לי לפני כמה ימים ש...
והבנתי שאני צריך לשחרר אותך,
שמח שאתה מגיב פה, בהזדמנות אתקשר אליך בעז"ה.

שבוע נקי, כמה נפלא.
היה לי חלום רטוב אמש, וזה סימן מובהק שאני מחלים שוב.
קדימה! שבוע זה המון, אסור לי לוותר על זה. 

מתגעגע אליך,
תמשיך איתנו.