היום נפגשתי עם עובדת סוציאלית שאמרה לי להפסיק לחשוב על התמכרות. אל תקחו את זה קשה, אני אומר את בביטחון, אני לא מכור ואני ממש לא בהכחשה. באפי שלי אני ממש לא אחד שמכחיש, וזה מה שעזרה לי העובדת הסוציאלית להבין. אין צורך שישכנעו אותי שאני מכור או שינסו לגרום לי להרגיש אי נעימות עם ההחלטה (במשפטים כדוגמת "אם תשנה את דעתך נקבל אותך").
אבל מה כן? אף על פי שהיא הגדירה אותי נורמטיבי, ושגם אם הייתי מאונן פעמים בשבוע אחרי החתונה זה גם היה נורמטיבי, עם כל זה, בניגוד לאנשים נורמטיביים אחרים, אני רוצה לטפל בזה. גם אם אני לא מכור, זה לא אומר שטוב לי לברוח בחיים. זה לא אומר שאני לא סובל אם אני לא נרדם בלילה, וזה לא אומר שאני חושב שאין לי מה לשפר בחיים.
בגלל זה אני כאן. בגלל שאני מאמין שגם אדם "נורמטיבי" צריך להתקדם בחיים ולא אמור לסבול בקביעות (ומכאן נובעת החתימה שלי שהיתה גם שם המשתמש שלי בהתחלה). אם התורה ציוותה אותנח בתחומים האלה, כנראה שלהיות נורמטיבי זה לא מספיק.
אני נמצא כאן גם בגלל שכיף איתכם. כיף עם אנשים שמכילים ומבינים ולא תוקפים. כיף לי לחשוב (ואולי גם לדעת) שאני מבין אתכם ושאני עוזר לאנשים.
------------------------------
היום בבוקר קיבלתי מכה לפנים שפתאום אחרי שלושה ימים מוצלחים לא הצלחתי לקום בבוקר בלי סיבה נראית לעין (מלבד ערב טיפה מבאס בבית שגם הלכנו לישון מאוחר, וברור שהוא היה מקדם משמעותי בכך שלא קמתי), ויתרה מכך גם היתה לי הפגישה עם העובדת הסוציאלית ואחרתי בחמישים דקות. ממתי אני לא קם לדברים כאלה בבוקר?
המשך יבוא.

קמתי חצי שעה אחרי המועד אליו תוכננה הפגישה וראיתי שיחה שלא נענתה מהעובדת הסוציאלית...
חזרתי אליה תוך כדי שאני קופץ מהמיטה ומתחיל להתארגן במהירות - אגב, כבר מזמן לא הצלחתי לקפוץ ככה מהמיטה. אולי מאז החתונה...
ענתה המזכירה. אמרתי לה שפתאום היה לי משהו הבוקר שממש לא יכולתי להגיע אל הפגישה ושאני יכול להגיע עכשיו, תוך עשרים דקות הליכה. כלפי השקר הזה אי די סלחן. גם בעצמה היא לא היתה רוצה לשמוע הסברים. היא אמרה לי שעדיין אני יכול להגיע.
בדרכי לפגישה מוחי חרש תרוצים ושקרים על האיחור. חיפשתי את השקר הכי לבן וניקרה במוחי המחשבה 'למה שאני לא אשקר?'.
אבל המסקנה היתה שאני לא הולך לשקר ואפילו לא שקר לבן. אני אתנצל בנימוס ואם היא תשאל אותי על כך אבקש ממנה לא לפתוח את העניין או לפחות להשאיר אותו לסוף הפגישה, הרי היא עובדת סוציאלית, היא תוכל להבין שאם יש לי קשיים בחיים אז גם קשה לי לקום בבוקר, לא?
בסופו של דבר העובדת הסוציאלית לא שאלה, אבל אני שמח על ההחלטה לא לטייח שום דבר...
--------------------------------
בהמשך הבוקר קיבלתי מהרב שלי דחיפה ללכת עם אישתי ליעוץ זוגי. אני לא מסוגל להגיד לה את זה. כבר חרשנו את הנושא. קלטתי שאני חושש לריב איתה אחרי זה במשך שלושה ימים. אז היום לא, כי אנחנו צריכים לנסוע יחד מחר ושבוע הבא לא, כי יהיה חנוכה ואחרי זה יהיו בטח עוד תרוצים... פותח מעגל שיש לי עד שבוע אחרי חנוכה (כלומר עד שקיעת החמה של ט' טבת) לדבר איתה על זה, עם אפשרות חריגה להארכה של עוד שבועיים (וואי, איזה מגזים אני, אני עלול לדחות את זה בחודש!).
-------------------------------
הצלחתי בקלות להתגבר ולהניח תפילין באיחור ואפילו להשלים כמה חלקים משחרית שעוד לא מאוחר להשלים. לפני יום עמוס של שנת צהרים, ארוחת צהרים, שטיפת כלים ועוד. מאחל לכולנו יום שפוי ונקי.
------------------------------
אפשר להיות נורמטיבי
אפשר להיות גם נורמטיבי שחי כמו שהוא רוצה ומאמין
לא מחפש להיות נורמטיבי, אך מכל מקום לפעמים ההגדה מה אני עוזרת לי לדעת איך לעבוד.

מאחל לך בהצלחה עם הבחירה שלך (למרות ש...) 

אוהב אותך מאוד ! 

אוהבים,
נראה לי שיש לנו מה לדבר.

אגב, אני לא מסתכל על זה כבשורה משמחת. לא משנה לי האם אני מכונה מכור או נורמטיבי. מבחינתי זה כמו ללכת לרופא משפחה שיחליט האם אני צריך ללכת לנוירולוג או כרדיולוג.

אני אנסה להוסיף הסבר.
אני מרוויח משהו אם אני קורא לעצמי מכור? לא. כי זו הגדרה. מה שיכול להוסיף לי הוא אם אקבל החלטה לטפל בעצמי כמכור, ואז השאלה היא האם ההחלטה היא נכונה.
יכול להיות שהרבה מהחברים כאן יודעים שבזמן שהם לא הגדירו את עצמם כמכורים הם גם לא טיפלו בעצמם כראוי, ולכן הם מקשרים את זה שאני לא רוצה להגדיר את עצמי כמכור לכך שאולי אני לא מטפל בעצמי כראוי.
למען האמת, די ברור לי שתכנית 12 הצעדים יכולה לעזור לי. שאלתי את אסירתודה איך אני יכול לקיים את השלב הראשון, ולהודות בחוסר אונים, הרי בדרך כלל אני מצליח לעמוד מול התאוה, והוא ענה לי דבר יפה. הוא אמר לי שאני צריך לזהות את חוסר האונים שלי כמו למשל חוסר אונים מול יכולת לישון אחרי שעלו בי מחשבות של תאוה.
אני לא שולל את 12 הצעדים, אפילו למרות שהם דורשים הרבה טרחה. למה? כי כרגע אני מבזבז שעות רבות בכל שבוע והקבוצות יחד עם 12 הצעדים יוכלו לקדם אותי בעניין הזה.
בכל זאת אני עושה בנתיים פעולות שיותר קלות לי כי אני עדיין מרגיש שהן עוזרות לי. פעולות כמו לפנות לעובדת הסוציאלית ברווחה, ללכת לסדנה כלשהי יחד עם קבוצת אנשים במקום מגורי בה אנחנו לומדים להכיר הנפש, להוציא מעצמינו דברים ולשתף אחד את השני. פעולות כמו לכתוב בפורום ולעקוב אחר ההדרכה פורטיפיי. הדברים האלה עוזרים לי. אני ממש רואה תהליך של התקדמות מאז לפני חודשיים וקצת שנרשמתי לאתר.
חזקו ואימצו, מזומנים בכל זאת להגיב (ולהתווכח עם צריך), אני מקבל את כל ההערות כחיוביות ושמח בכל מי שרוצה לעזור או סתם לברר את האמת.

אני מסכים איתך. 

ברור לי שלא חייבים דווקא להצהיר שאני מכור וללכת לקבוצות שנקראות 12 צעדים. אבל יש דברים שבעיני, לפחות בשבילי ובשביל מכורים נוספים שאני מכיר, הכרחיים. ולא משנה איך תקרא לזה: 


* שיתוף כנה, להיות ביחד. 
* תכנית פעולה מוסרית. 
* הבנת האלרגיה. 

וכו'. 

אני שמח בשבילך שאתה עושה דברים בכיוון, גם אם זה בלי החותמת של SA... 

אוהב מאוד! שמח להיות שותף במסע! 

נ. ב. שאלה קטנה, לא בקטע לתקוף, אתה לא חייב לענות: איך מצד אחד אתה מגדיר שאתה נורמלי ורק רוצה להתקדם, ומצד שני נזקק לעזרה סוציאלית, לא מצליח להרדם בלילות ולקום בבקרים, ובקושי בנושא התפילות, ומול הילד והאישה? זה בסדר, גם אני מתמודד, וגם אני הרבה זמן חשבתי שדברים דומים הם נורמלים, עד שנשמה טובה (אשתי...) שמה לי מראה כמה אני לא מחובר לחיים ולא נורמלי (ואם זה נורמלי - אז מי רוצה נורמליות?!). 

שוב, אם השאלה לא במקום - תתייחס כאילו לא אמרתי כלום... 

קודם כל, מה שלא ציינתי, זה אני לא יכול להיות 100% שאני לא מכור.
אבל לגבי מה ששאלת - כששואלים האם אני מסוגל להפסיק להשתמש בעזרת החלטה, התשובה היא כן (גם אם היו לי 5 נפילות בשנתיים וחצי). האם הזקתי לעצמי פעם מרוב שימוש? לא זכור לי. עד החתונה הקושי שלי מול אוננות היה קושי דתי ולא משהו שהעיב על החיים שלי. אחרי החתונה הקושי שלי היה שלא השתמשתי, אך לא נכון לומר שהזקתי לעצמי על ידי שימוש. האם פגעתי באחרים? גם לא, ואני מקוה שתסכים איתי שגם עם נגרם לאישתי בעקיפין נזק מהתנהגות שלי, לא פגעתי בה ישירות. למשל כל אדם בדיכאון פוגע בצורה עקיפה בסביבה שלו, באחוזים גבוהים מאוד, ובכל זאת לא נגדיר את זה ככה שמרוב שהוא מכור לדכאון שלו, הוא מנצל אנשים סביבו. אלה הם הגדרות מסוימות למכור, שאני לא עומד בהם. אני מניח שיש עוד הגדרות.
העולם החליט שלאונן פעמיים בשבוע אפילו בלי יכולת להפסיק, זה דבר נורמטיבי (כל עוד אין נזק למאונן וכל עוד הוא אינו פוגע באחרים). זה שהעולם לא קרא לזה מכור - נשמע לי הגיוני, מפני שמדובר ביצר טבעי, כמו שלא נגדיר מי שאוכל שלוש ארוחות בריאות ביום כאדם שמכור לאכילה, או מי שהולך לשרותים, כאדם שמכור לעשיית צרכים. זה שהעולם קורא לזה נורמטיבי - בעיני טעות, אבל לא גסה.
נאלץ להפסיק. לא רוצה שימחק לי מה שכתבתי, אז שולח חצי.
ההמשך יבוא.

זה שהעולם לא מחשיב את הפגיעה שלי בקשר עם ה' כפגיעה באחרים, כמשהו משמעותי שהיה אמור לגרום לי להפסיק להשתמש, אולי זה טעות - גם אם הם לא מאמינים בה' הם חייבים להודות שאם אני עושה משהו נגד האמונה שלי, אני פוגע בעצמי - את זה אני אשאיר למומחים להחליט האם זו גישה נכונה כי מדובר כאן במשהו מאוד מורכב.
זה שהעולם מסתכל עלי כנורמטיבי, זו טעות, כי לא זה שאני משתמש או לא משתמש יקבע האם טוב לי או לא, אלא מכלול החיים שלי. יתרה מכך, אם כל האנשים משתמשים בפעמיים בשבוע, זה רק אומר שהם ממוצעים, אבל אולי כולם סובלים מכך שזה הפתרון שהם מצאו במקום להתחתן כשהגיעו לבגרות מינית (סימן שאלה. אני לא יודע).
מכל מקום זו לא טעות גסה, משום שהם רק אמרו שאני נורמטיבי במדד האוננות. במדדים אחרים באמת מאוד קשה לי, ואת זה אף אחד לא לוקח ממני. אם אנשים אחרים שלמים עם אוננות פעמיים בשבוע, אין להם מה לחפש פה. אני לא שלם עם זה, ובשביל זה אני, פה.
מוזר, חשבתי שהיתה לי תשובה משכנעת יותר. לא יודע מה שכחתי, נראה אם אני אזכר.

נזכרתי!
נמשיל את הדבר לשני אנשים שקיבלו אגרוף חיבה לכתף (המושג מובן, נכון?). קשה לומר שהוא כואב, אבל הוא היה קצת חזק, ואם הוא לא היה אגרוף חיבה אלא אגרוף תגרה, הרי שהוא היה מספיק חזק כדי לעצבן ממש. אבל זה היה אגרוף חיבה...
האיש הראשון צחק ושמח שמישהו התיחס אליו, האיש השני דוקא נפגע ולא בגלל שכאב לו יותר, אלא כי זה גרם לו להרגיש נחיתות. איפה הבעיה שלו? שהוא רגיש לכאב? לא. הבעיה היא שהוא סובל באופן כללי מדימוי עצמי נמוך.
כנראה שהתאוה היא רק מקום בחיים בה אני נתקל בחולשות שלי. אני יודע שגם אתה תגיד שהעיקר זה החולשות שלך, וששורש הבעיה הוא שאתה נמצא בבריחה, אבל אם נשווה, נמצא שאנחנו לא באותו מקום, בגלל שאני לא פגעתי בעצמי ואני עם אהיה עם מצב רוח טוב, שום תמונה שתהיה על המסך שלי לא תגרום לי להסתכל עליה ולא לחפש עוד (ואני עם אינטרנט לא מסונן כאמור).
רוב מה שמעסיק אותי בחיים זה שאר הקשיים שלי, פחות התאוה. האמת היא שפניתי לעזרה סוציאלית עם רשימת בעיות. הזכרתי שם גם את ההתמכרות, אבל רק כסעיף נוסף. מבחינת התחושה שלי, אני לא צריך דוקא אתר כמו שמור עיניך. כל פורום שהיה מלמד כלים לחיים טובים יותר (או קבוצת 12 הצעדים עבור אנשים שלא מצליחים לקום בבוקר) היה יכול להיות טוב לי, כנראה. בנתיים שמור עיניך הוא הפורום הכי טוב שמצאתי (והיחיד). הן מבחינת החברים בו שבאמת יודעים לתמוך ממש טוב, והן מבחינת זה שאולי הנושא שהכי קשה לי לפתוח הוא הנושא של התאוה, ובשום פורום אחר לא הייתי מרגיש בנוח כמו כאן לכתוב את זה. הנה לדוגמה שפעם אחת שנהגתי באלימות כלפי הבן שלי, הרגשתי נורא לכתוב את זה כאן. אם היה פורום של אבות מכים הייתי מרגיש יותר בנוח לכתוב את זה שם, ולכן טוב לי שבנושא הכי קשה לפתיחה, האוננות, יש לי פורום שאני יכול להתכתב בו.
אני רק מדגיש שוב. מה שאני אומר שאני נורמטיבי מול התאוה זה דבר אחד. אני לגמרי מודה שמכלול החיים שלי אינו נורמטיבי.
זה שאני נורמטיבי מול התאוה עוזר לי להתמקד ולהבין שגם אם התורה מצפה ממני ליותר, העולם אינו מצפה, וזה אומר שהם פחות יעזרו לי כי הם פחות מאמינים שאני צריך או יכול להשתנות או שאולי לא שווה את המאמץ, וזה גורם לי להתמקד בדברים אחרים שאני צריך לעבוד בהם. לא בגלל שאני מרים ידיים, אלא מתוך הבנה שזה לא העיקר. מכל מקום אני עדיין ממשיך לעבוד גם על התאוה במינון לא גדול ולא קטן. לא במינון כמו הליכה לקבוצות, אבל אתה יכול להבין שגם לא קצת כל כך. אני גם לא שולל מההגיון שיום אחד אצטרף לקבוצות חיות של 12 צעדים ככלי לעשות שינוי במכלול הקשיים שלי ובניהם גם בתאוה.

צורצור כתב on 28 נוב' 2018 22:16:

מעניין מה שכתבת.
זה באמת מוזר מאוד, שמצד אחד האתר שמור עיניך אומר שאנחנו רואים פורנו כי אנחנו אנשים עם יצר טבעי ובריא - ובצדק רב, ומצד שני שמור עיניך מציעה לנו כלים להילחם מלחמת חורמה חסרת פשרות עם התאווה  - ובצדק רב.

כלומר, אנחנו מרגישים בושה עמוקה מאוד בכך שאנחנו נופלים, אבל אם ננתח את הבושה הזאת, אנחנו נרגיש תמיהה גדולה על הבושה שלנו - ממה אנחנו מתביישים ? מזה שאלוקים - וזה אלוקים בכבודו ובעצמו, השתיל בנו את התעוררות התאווה למראה גוף של אישה ? 
מזה שכאשר אנחנו רואים גוף של אישה, עשרות מהם, במראה מפתה, אנחנו מתפתים ? 
זה ממש בושה מוזרה, זה כאילו אתה רואה את אלוקים מכין מחשב, ואז מתבייש כל פעם שהמחשב שאלוקים ברא עושה בדיוק את מה שאלוקים רצה שייעשה מלכתחילה... 

אני חושב שאולי אנחנו מתביישים כי אנחנו חושבים שאנחנו היחידים שמפספסים משהו, שאתר שמור עיניך מכיל את ה-1000 או אפילו ה-100 אלף היחידים בארץ שנופלים בתאווה, וכל השאר יודעים איזה סוד גדול ונורא שלנו אין שמץ של מושג עליו, סוד גדול ונורא שמאפשר להם להתחמק בקלות מנגעי התאווה.
 ואז זה בהחלט סיבה לבושה - דמיינו מבחן שכולם בו קיבלו ציון בין 80 ל-100, ואילו אתה קיבלת 15, ברור שתתבייש, אפילו אם לא הבנת איך בכלל שאר האנשים הגיעו ל-80 או 100, והעובדה שלא הבנת אפילו איך הם הגיעו לציון הזה זה מקור לבושה גדולה עוד יותר....

ואפילו אם רוב הגברים - נניח 80 אחוז, נופלים בתאווה, ואתה יודע את זה בוודאות, אז אתה עדיין מתבייש, כי אתה רוצה להימנות עם הגדולים והחשובים והנכונים ביותר, והעובדה שאתה נופל במשהו ש80 אחוז נופלים בו פוגעת קשה באגו שלך - אפילו אם קיבלת 70 במבחן בידיעה ברורה שרוב האנשים קיבלו בין 1 לבין 80, ולכן אתה לא יוצא דופן, אתה מרגיש נחיתות לעומת מה שאתה רוצה להיות, כי אתה חושב שאתה צריך להיות האיש שמקבל בין 80 ל 100. כי אתה רוצה להיות גדול בתורה, או בעבודה שלך, או לעשות משהו משמעותי, ואתה לא יכול לעשות משהו משמעותי כמו האנשים הבאמת גדולים או באמת ממוקדים שאתה מכיר, אם אתה עדיין מקבל "ציון" מתחת ל80 ! וזה בושה עבורך, כי אתה מרגיש שאתה הופך להיות אדם "רגיל", שלא עושה משהו משמעותי, אלא פשוט חי, אדם עם בעיות, לא אדם שמייצר פתרונות. לא אדם שמחדש חידושים מדהימים או מייצר דברים מדהימים, אלא נאבק על מה שקיים ומנסה לשומרו.
וזה בושה, כי זה קיום משעמם, וחדגוני, בו אתה מנסה לא לפוצץ את כל האישיות שלך ואת כל ההתקדמות שלך - בכל תחום שהוא, בגלל איזה סרטון פורנו דפוק ואידיוטי. אבל זה קשה. וזה בושה.
זה כמו לחיות במקום דפוק כמו סודן או וונצואלה - החיים דפוקים שם, אין לאן להתקדם, צריך להשקיע את כל החשיבה שלך רק בלשמור על מה שיש, רק בלשמור על המצב הגרוע שלא יהיה יותר גרוע, להשגיח שהשוטר לא יגנוב לך את הארנק, או שהפקיד המושחת לא יהרוס לך את הבית.
להתקדם בחיים ? ללמוד מקצוע חדש ? ללמוד תחביב ? ללמוד לבשל כמו שף ? ללמוד שפה חדשה ? לכתוב ספר ? לסיים ש"ס ? שכח מזה ! בסודן או וונצואלה, תגיד תודה שאתה קם בבוקר בכלל, ותנסה לשרוד עד בוקר המחרת.
זה התחושה של המכור בעולמו הפרטי, וזה תחושה דפוקה לגמרי, מי רוצה לגור בסודן או וונצואלה ? 
והמכור מסתכל ימינה ושמאלה ורואה אנשים חיים בעולמות הפרטיים שלכם בסטייל של נורבגיה או שוודיה, ולא מבין איך אפשר להגיע לשם, איך אפשר להיות כמוהם ? 

איכשהוא נשפך לי ספר, מתנצל על כל העודף מילים כאן, אולי אשים את זה בפוסט נפרד

לא צריך להתנצל, הכל בסדר.
אני לא יודע אם זה מה שהתכוונת, אני רק אגיד בכל זאת במילים שלי את מה שנכון לי אישית (זה בנוסף לדברים שכתבתי לפני כן  לא במקומם. פשוט רציתי לכתוב את זה ושכחתי מה רציתי לכתוב, ואתה הזכרת לי).
אני (אישית בלבד. לגבי רוב החברים מה שאני כותב פה לא נכון) לא סובל מהתאוה. אני סובל מזה שאני נותן לה משקל, לא יודע למה. זה כמו ההבדל בין אוכל לא בריא לאוכל אלרגני. אם מישהו אוכל כמה קילו סוכר ומתעלף ומתפנה לבית חולים, זה בגלל שהסוכר פגע בו. אם מישהו רגיש לחלב והוא נגע בשקית פתוחה והוא מתעלף ומתפנה לבית חולים, זה בגלל שהגוף שלו פגע בעצמו מרוב חרדה לא מאוד ברורה מהחלב.
ככה אני. התאוה אף פעם לא פגעה בי. אף פעם לא פספסתי דברים בגלל שהייתי שקוע בפורנו, לא הכאבתי לעצמי או לאחרים וכו'. כן פגעתי בעצמי כשנתקלתי בתאוה. שלא הצלחתי להרדם ועוד קצת מאוד דוגמות. אכן, לא פגעתי בעצמי המון, אבל עדיין זה מפריע לי ואולי זה באמת רק חלק קטן משאר הקשיים שלי בחיים שקשורים לנושאים אחרים.

לא סיפרתי על עצמי בהמשך שבועיים - ולא סתם. אני מנסה איזשהו שינוי. אחד החברים באתר הציע לי לשקול, ובצדק, להכנס פחות לאתר. "אם אתה לא חולה, לא טוב להיות בבית חולים".
הגעתי לשמור עיניך לא כי הוא  אתר למכורים. אולי הקבוצות והצעדים כן, אבל בשמור עיניך קיימים גם כלים עדינים יותר כמו אתגר 90 הימים ועוד (כמובא במדריך). הגעתי עם קשיים בשמירת העיניים, המחשבות, דפוסי התנהגות כמו אוננות וכו', וברוך ה' אני במקום הרבה יותר טוב עכשיו מודה לכולם על העזרה - הגעתי לזה לגמרי בזכותכם. אלא שאני יודע שהנושא של שמירת העיניים הוא רק סימפטום אצלי, שעוד יכול לחזור, ובעזרת פורטיפיי אני מנסה לטפל גם בשורש הבעיה (ובעזרת עובדת סוציאלית וסדנה בישוב, והרב שלי ועוד) - כי בהרבה מובנים החיים שלי הרוסים כמו חיים של מכור. גם אם אני לא מכור למשהו ספציפי - אני מכור לבריחה (כמו שאדם יחליט שכדי להמנע מההתמכרות שלו לפורנו הוא משתכר, ואחרי תקופה כדי לא להתמכר לאלכוהול, הוא מחליף את זה בצפיה בסרטים נקיים ושו כדי לא להתמכר הוא עובר לאתרי חדשות, לכדורגל, לסמים, לפורומים, לאוכל ובסוף הוא לא מכור לכלום, אבל החיים שלו בזבל).
מכל מקום, האתר הוא לא הכלי היעודי לזה. אני יכול לפרט דברים באתר שדוקא דרדרו אותי (לא בצורה מאשימה, רק מסביר למה האתר הוא לא הכלי המושלם בשבילי) כמו שמטופל בבית חולים לפעמים יוכל לדעת שהיו לו יותר זיהומים, פחות כוח רצון וחרות כשהיה בבית חולים, גם אם באופן כללי הוא הבריא. הרגשתי שהאתר בשבילי הוא יותר מידי מקום בריחה (כאילו אני מכור לאתר), לפעמים מקום למצוא "חומר כשר" כמו צמד המילים "אישה נאה" ואני חוסך בתאורים כי אתם ודאי מבינים איזה עוד דוגמות יש ולמה לא כדאי שאפרט... אולי למדתי באתר לקבל את עצמי יותר מידי ועכשיו הרבה יותר לגיטימי אם אני לא מניח תפילין וכדומה.
אני לא מתחרט בכלל - קיבלתי המון, והייתי בוחר בזה שוב אם היה בזה צורך.קיבלתי יותר משהפסדתי ורק בזכות האתר אני מטפל בעצמי עכשיו בכלים אחרים (אסיר תודה על אותו מייל התרמה שגילה לי את האתר!) אבל איפה שאני עכשיו, עדיף לי להכנס לאתר פחות. כתקופת נסיון החלטתי לבוא לשתף כאן פעם בשבועיים (אני כן מגיב במקרה הצורך על שרשורים שאני רשום עליהם והם מגיעים לי למייל).
נראה לי שרציתי לכתוב עוד דברים בהודעה הזו ושכחתי, אבל לא חשוב. אני פותח עכשיו יומן מסע חדש בו אספר על השבועיים האחרונים ומכאן ואילך אכתוב בו פעם בשבועיים - כי כנראה שכדאי לי לשמור על מינימום מסוים של קשר באתר, כדי לא לאבד את מה שכבר השגתי. 

אבל אני לא נעלם ועדיין מזמין את מי שרוצה לכתוב לי הודעות אישיות באתר (בעיקר מי שמחפש לקבל עזרה או סתם רוצה לשתף. אני פחות צריך שיציעו לי עזרה) - אני רואה אותם במייל כל יום ומגיב בד"כ מהר, ומי שיש לו את המספר שלי יכול להמשיך ולהתקשר.
בהחלמה לכולם!

אוהבים אותך
תעשה מה שטוב לך.

בהצלחה.