מודרני-שנלחם כתב on 07 מאי 2019 20:42:
שלום לכולם!
אני נשוי שש שנים וב"ה בקשר חזק ואהבה גדולה עם אשתי, לה אין שום מושג מהקשיים שלי עם אוננות ואני לא חושב שיש צורך או עניין שאספר לה.
האם אני צודק? האם בהסתרה של המלחמה שלי והמסע שלי להחלמה אני מפסיד משהו? אולי את התמיכה שלה?
אני מרגיש שאם אחשוף את כל העניין בפניה היא תשבר וזה יטלטל אותה ברמה מטורפת, בנוסף אני לא מאמין שהיא באמת תוכל להבין את הנושא והקושי הנורא שאני נמצא בו והיא תקבל הרגשה שאני ילד או טיפש או רשע ואי אפשר לסמוך עליי (האשמות שהן די נכונות בעיני עצמי). הדבר עלול להביא למהפך ושבירה בקשר הזוגי שלנו שאין לי מושג לאן הוא יכול להגיע.
מצד שני - אם הייתי מקשיב לרצונה באמת אז ברור שהייתה רוצה לדעת את האמת בפרצוף ולא לחיות באשליות.
מה אתם אומרים? ההחלמה שלי צריכה להיות שיתוף וידיעת אשתי כמו שכל מחלה ל"ע אמורה להיות גלויה לבן הזוג וההחלמה ממנה היא ביחד, או שמא עניין זה הוא כל כך נפיץ שההחלמה צריכה להיות ע"י עצמי בלבד.
אני סיפרתי לאישה אחרת - אימא שלי, אני יגיד לכם את המסקנות שלי, אולי זה יעזור:
1. אימא שלי שהיא אדם מדהים ישר חיבקה ואמרה שאפשר לתקן והכול בסדר.
2. בזכות זה שסיפרתי לה, היא דאגה לכך שהאינטרנט יצא מהבית.
3. בזכות זה שסיפרתי לה, ירד לי משא מאוד גדול מהלב, לא פשוט לסחוב את זה לבד.
4. נשים לא מבינים כלום ושום דבר לגבי התאווה של גברים. אימא שלי הביעה הרבה הרבה אמפתיה, אבל היא לא באמת הבינה מה עובר עליי, וקשה להסביר דבר כזה, ולא היה לה פתרון מעשי לתת לי (חוץ מהאינטרנט הקווי שהיא הוציאה, אבל יש עוד סוגי אינטרנט). זה בעיה של גברים, וגברים צריך לפתור אותה. אבל היא כן גיבתה ועזרה לי כאשר אני העלתי פתרונות משל עצמי.
5. לדעתי זה היה חשוב לספר לה, כי לפני זה עשיתי דברים שעל פניהם הם בלתי מוסברים, ואילו אחרי שהסברתי את הרקע, אני חושב שזה מוריד ממנה חשש מכל מיני דברים אחרים שאולי קורים לי ואין לה מושג אמיתי מהו, גם הכאב מהתעלומה הוא כאב.
6. אני חושב שהעובדה שסיפרתי הפכה את אימא שלי לגורם שעוזר ושותף, במקום שזה "היא" מול "אני", זה "אנחנו" מנסים למצוא פתרון.
במקום שזה אימא שלי שמגלה אחרי שנים ארוכות שהילד שלה הוא לא הילד שהכירה, או שהיא מגלה פתאום שאני נופל, ואז זה "היא" מול "אני", והניסיון שלה "לתקן" אותי.
זה הפך להיות אני שמספר לה מיוזמתי, ואז אני הופך להיות בוגר, ואחראי, אחד שיודע שצריך לפנות לעזרה כשצריך, יודע מתי המצוקה גדולה מדי מכדי שהוא יכול לטפל בזה, ואז זה "אנחנו" מנסים לפתור את זה, הדינמיקה הופכת להיות אחרת לגמרי לגמרי אחרת.
זה גם נמדד בטווח של שנים,אם לא הייתי מספר, והיא הייתה מגלה לבד, ומתעמתת איתי, הדינמיקה בינינו לגבי העניין הזה הייתה הופכת להיות שונה לגמרי בטווח של השנים שחלפו עד עתה.
7. אחרי שתספר, אל תצפה שהכול עכשיו יסתדר כי אשתך יודעת. שהרי אחרי שתספר, יהיו לך רגעים טובים יותר, ורגעים של ירידות גדולות.
אבל הפעם אשתך תצפה בהם, כצופה בסרט שהיא יודעת את העלילה שלו, היא כבר לא עיוורת לגבי המתרחש.
אשתך לא יודעת = אתה מכור.
אשתך יודעת = אתה עדיין מכור.
מה זה אומר ? זה אומר שמן הסתם אתה תתחמן יותר בתחכום בעתיד, מן הסתם זה אומר שאתה תגיד לה ש"זה מתקדם לכיוון טוב" כאשר זה לא, זה אומר שהשקרים יסיטו כיוון - במקום שתגיד שהכול בסדר, תגיד שהבעיה שחשפת בעבר נפתרת לאט לאט, כי קשה להודות בכישלונות שקורים, קל להודות בהם רק אחרי שהצלחת בסופו של דבר.
8. אל תצפה ליוזמות מצד מי שסיפרת לו כדי לעזור למצבך, הצד השני לא יודע מה לעשות באמת, כי הוא לא מבין את הבעיה לעומק כמוך.
דברים אחרים שקראתי:
1. הפחד הוא מהבושה - היא יודעת עלי משהו שלא נעים לי לספר.
אבל למיטב ידיעתי, הנישואים הם בדיוק בשביל לספר דברים שלא נעים לך לספר, לא רק את הרגע ששפכת על עצמך מרק מול כולם, אלא את הדברים הכי מביכים ואינטימיים.
הפחד הוא שהיא תעזוב אותך - אבל אם לא תספר, אתה תעזוב אותה מבחינה נפשית יותר ויותר בכל מקרה.
2. אל תספר בשום פנים ואופן בפרוטרוט (איזה תמונות, איזה סרטונים, וכו' וכו') על מה אתה מסתכל, בשום פנים ואופן.
האישה תתחיל להשוות את עצמה לנשים הללו, תתחיל לנסות להתחרות איתן, מבחינה מינית או מבחינת המראה, וזה תחרות שהיא תפסיד בו, ותרגיש רע, ולכן תרגיש מדוכאת, ולכן תרגיש כועסת, וכו' וכו' וכו'.
זה נקודה ממש חשובה - לא מספרים, פשוט אומרים שאתה נופל באינטרנט וזהו.
אה, ויש מצב שהאישה תנסה ללחוץ עליך לספר בכל זאת, לא משנה כמה היא לוחצת - אל תספר.
3. דמיין סיטואציה - אתה מספר לה, היא מגיבה באמפתיה (יש סיכוי לא רע שזה ייקרה), וחודש אחרי זה אתה מחפש דרך להיות לבד, היא קולטת את זה, נותנת לך, ואחרי יום שואלת אותך ישירות אם נפלת, מה אתה עושה ? מספר ? לא מספר ? כמה מספר ?
הנשואים לדעתי מאוד מאוד מתמקדים ופוחדים ברגע הראשוני שהם חושפים את עצמם, בזמן שהם צריכים לחשוב יותר קדימה - על השנים הבאות שיחלפו ואיך זה יעבוד.
פה יכולים לעזור הנשואים בפורום זה שסיפרו לנשים שלהם ולספר איך בדיוק עובד הקטע הזה של לספר לנשים שלהם שהם נפלו. מה דעתכם ? תעזרו לבן אדם.
יש לי כמה שאלות אלייך, בתור האיש הנשוי שהינך:
1. יש הבדל אמיתי בין יחסי מין בין איש לאישה, לבין אוננות מול תמונה של אישה ?
אני מניח שאפשר לטעון שיש הבדל - למשל, ה"תמונה" הרבה יותר טובה מאשר במסך (אם כי ההבדל ממש מצטמצם לאחרונה), "איכות הקול" טובה יותר, יש גם אפשרות ל"חוש המגע" - שזה בעצם ההבדל העיקרי בין מסך ובין להיות עם מישהי בשר ודם - אתה יכול לגעת בבשר.
שאני שואל שאלה כזאת, זה מרגיש לי כאילו נשואים מדקלמים איזה תשובה שהם שמעו לבית הספר לנשואים, בה הם מספרים שזה "לגמרי לא אותו דבר", ואתה נמצא ב"רגע מיוחד עם אשתך" ו"אתם ביחד", ו"אין מה להשוות". הם לא נותנים תשובה רצינית בדרך כלל.
אני יפרט את השאלה - תראה, מה שקרה פעם היה כך, ואני חושב שהתיאוריה שלי סבירה: הגבר הממוצע היה רוצה לקיים יחסי מין באזור גיל 16-20, ובגלל שאין מקור זמין ליחסים כאלו בסביבה - בכפר או בעיר, והחברה מציגה בפניו אך ורק "אופציה" אחת - להתחתן, אז הוא מתחתן, ואז משם הכול זורם הלאה (פחות או יותר) בנעימים.
(כמובן שהיו פרוצות גם אז, אבל הבושה הייתה מונעת ממנו וכו' - עוד משהו שהחברה מנעה ממנו לעשות ביעילות, דרך לחץ חברתי)
(חשוב לציין שאני רואה את הלחץ החברתי באור חיובי מאוד, היא עזרה לנו הרבה לאורך השנים)
הבעיה היא, שכיום שגבר ממוצע בגילאים הללו, לא יכול לעבור את ה"הכרחה" הזאת לעבור דרך ה"צינור" היעיל של "תתחתן ורק אז תקיים יחסי מין" - יש לו מיליון בנות בכיס !!
לכן, מנגנון של אלפי שנים (בלי הגזמה) שעזר לגברים צעירים להיכנס למערכת מסודרת של נישואים, הלך לעזאזל בגלל האינטרנט, איך אפשר אם כן להתחתן, כאשר האופציה הזאת כל כך קוסמת אפילו לנשואים ? ה"תחרות" גדולה מדי.
מה כל כך טוב בנישואים, שאני (או כל אחד לצורך העניין) יוותר על 999,999 בנות בשביל בת אחת ויחידה ? ? ?
אפשר לענות ולומר "אם לא בא לך אל תתחתן", אבל זה לא הוגן, זה כמו לומר למישהו שמתעניין בכנות ביהדות ושואל שאלות "אם לא בא לך אל תתגייר ותעזוב אותי בשקט".