שלטם חברים,
אני עמוס מאוד בתקופה הזאת, מרגיש שכל הזמן אני עמוס, עומס ממשימה למשימה, כאילו שהחיים מחולקים לתקופות של לחצים ועשיית משימות, השבוע יש לי לעשות את כל המשימות לקראת המשימה הגדולה. עוד שבועיים עוד משימה.
ואין זמן לנשום.. להתבונן לרגע מה חשוב..
אפילו זמן לשיחות לחבר אני לא מוצא, לא כי אין אפשרות, אלא כי אני מלללאא בלחץ להספיק ולעשות וכו'..
וחשבתי לא מזמן, איך החיים היומיכולים להראות אחרת לטובה, אם הייתי עוה את המשימות אבל לא מונע מלחץ לבצע אותם ולהצליח בהם, אלא מהרצון הטוב לעשות טוב על הצד הטוב ביותר.. לא מלחץ שמעשיי מכריעים הכל, אלא הם השתדלות מצידי והתוצאה לא בידיי. ושההשתדלות מחוייבת להיות מוגבלת, כלומר- עם הגבולות מתי לעצור את ההשתדלותמולעשות דברים אחרים שהם יותר חשובים כמו כניעות יומיות, שיחה יומית, כניסה לכאן וכתיבה כניסה לקבוצת הגוגל צ'אט...
עדכון מצבי:
מצבי לא טוב, בירידה ואני מרגיש זאת, מחפש מאוד מאוד מבטים ברחוב, וכמובן שבהתאם גם קולט את מה שאני רוצה לקלוט. מתרגש מהעובדה שיש לי אפשרות לביכנס לרשת ולראות מה שבא לי, ומנסה יחד עם זאת להכניס קול אחר ללב, קול שאומר אני לא רוצה את בית הבושת הוירטואלי הזה בחיי, לא הוא ולא סוגיו ודומיו.
מצב ההחלמה:
לא טוב בכלל, ירידה בפעולות, יש ימים אף ללא נסיון שיחה, ויש ימים רק עם נסיון שיחה אחד. אשתף שעובר לי בראש לפני פעולות החלמה, שעדיף לי להשקיע את הזמן בדברים אחרים, כי פעולה אחת יותר או אחת פחות לא תשפיע על התוצאה ואז חסכתי זמן והתקדמתי במשימות שלי.
אני משוכנע במאת האחוזים שכל פעולת החלמה שאני עושה משפיעה על רמת החיבור שלי, והשחיבור גדל היציבות מול שטף התאווה גדלה עימו. אני מוכרח שלא לוותר על שום פעולת החלמה.
תכנוני החלמה להיום:
- כניעה מיד. ועוד כניעה בערב.
- שיחה לחבר מיד אחרי הכניעה.
-כניסה לקבוצה בגוגל צ'אט.
בעזרת אבא היקר
בית הבושת הוירטואלי לא יהיה חלק מהחיים שלי מתאריך כב סיון תשפ"ג
