שלום חברים,
אתחיל בוידוי, נפלתי בשישי פעמיים ובראשון פעם אחת ובשני פעמיים.
והיום כבר נמאס לי, כלומר- עדיין אני נמשך וגם עכשיו התאווה קורצת לי, אבל נמאס לי, זה לא מביא לי כמעט כלום. מעט מאוד הנאה מהולה בעצב רב!!!! אני חייב לזכור זה מצער אותי, שזה לא מביא לי שמחה זה מביא לי עצב. ושאני מוכרח להצליח להחלים כמו שצריך ולוותר על זה.
הלקח- פעולות החלמה הם דבר שהוא בחובה, חובה יומית קבועה, לפני הכל, מוטב שאכשל באיזה עניין בעבודה או בבית או בחברה ולא אכשל בכך שלא עשיתי את פעולות ההחלמה היומיות..
כי אחרת אני מתנתק עוד ועוד עד שמגיע לאותו בית בושת שאמרתי שלא יהיה חלק מהחיים שלי, והנה הוא חוזר..
אשתף במחשבה שעכשיו עוברת במוחי, 'יש עוד משהו יפה שיכולת לראות אולי תיראה אותו קודם ואז תשלח את ההודעה בשמור על התחלת נקיות והחלמה ופעולות'.
אבל זה שקר גדול- אין פעם שראיתי תאווה ונהנתי ממנה בלא עצב גדול שמהול בה, בלא חרטה שהולכת יחד עם השימוש בתאווה, אותו רגש מצפוני שאומר לי אתה מחמיץ את התכלית שלך, אתה לא אמור להיות שם! זה לא מקום בשבילך! רק חבל שאת הקול הזה אני שומע בדרך כלל אחרי הנפילה ולא לפני..
בקיצור- הלקח הוא לא לוותר על פעולות החלמה יומיות, וכרגע לוותר על אותה תאווה שמקוננת בראשי לפעול עליה.
מהיום מצרף ספירת ימי החלמה- יום שעשיתי בו את הפעולות היומיות, ימי שישי ושבת- לא מאפסים אם לא עשיתי את פעולות ההחלמה אבל נספרים אם עשיתי.
חברים, נכון אמרתי שבית הבושת הוירטואלי לא יהיה חלק מהחיים שלי, ועדיין אני אומר, וגם אם לא הצלחתי פעם אחת או עשר או מאה או אלף, זה לא משנה אני ימשיך להילחם עד יום מותי, עד טיפת הדם האחרונה!! גם אם נפצעתי מהתאווה כל עוד אני חיי, אני מצטרף לשורת הלוחמים הלוחמים מלחמות ה'!
הפעולות היומיות המנימליות כל יום:
*שיחה אחת לחבר- אם לא עונה, חובה לנסות פעם נוספת לחייג אליו או לחבר אחר.
*כניסה לקבוצת הגוגל צ'אט כל יום. ושיתוף לפחות אחת ליומיים.
* כניסה לשמור עיניך כל יום. שיתוף לפחות אחת ליומיים.
בעזרת אבא היקר בית הבושת הוירטואלי לא יהיה חלק מהחיים שלי מתאריך כא אב התשפ"ג.
אסור לי לשכוח את המחוייבות שלי לפעולות יומיות כל יום.
