aviyodea כתב on 25 אוק' 2019 12:05:
בהתקדמות העבודה הכל אותו דבר..
תודה ענקית לרחמיו המרובים של האבא העצום שלנו!!!
רציתי לשתף, שכשאני רואה דברים אסורים, כשהמחלה מתחילה לפעול אני מתחיל להיות עם תחושות של כעס, הקפדה, ותסכול... והרבה בעסה לכמה דקות אחר כך, אפי שהיו רק 'בדיקות', זה כ"כ קשה שקשה לי, וכמובן שלא תמיד מתאפשר לי, לעשות שיחה עם אבא שלי..
יש לכם עצה?
לגבי זה....
אני גם כן מוצא את עצמי מתי שאני שטוף זימה אחרי פעולות תאווה, או גם לפעמים בלי פעולות תאווה אלא מרוב שאני שטוף בפנטזיות ומחשבות ותכנונים על איך אני הולך ליפול ומה אני הולך לראות וכו' מה שנקרא ב"קריז" אני גם כן לא מצליח להביא את עצמי לדבר עם אבא בכלל...
מצאתי שמה שעוזר לי ברגעים האלה, זה לדבר לאבא שבשמיים קצת בחוצפה...
אני מצטער שאני עושה את זה, אבל לפחות ככה אני מצליח לדבר....
אני אומר לו (ולא מבקש או מתחנן) "אבא - אני גמור. הלב שלי לא פה. המוח והמחשבות במקום אחר לגמרי. אתה יודע בדיוק איפה. אין לי סיכוי לבד. אני אפילו לא יכול להתפלל אלייך... ולא מצליח לדבר איתך.. זה בידיים שלך אבא. או שאתה לוקח את זה ממני ועוזר לי להתחבר חזרה או לפחות להגיע למצב שהלב שלי מתרכך שאני יכול להתפלל אלייך, או שאני אבוד. הכדור בידיים שלך אבא אני אבוד. אם אתה לא עוזר לי אני הולך ונופל וזה לא אשמתי אני ניסיתי."
שמתי לב (בינתיים) זה כל פעם עבד לי... במיוחד כשהייתי כבר על סף שימוש...
כנראה שבאמת יש משהו בעניין הזה של הלזרוק את זה לקב"ה...
כנראה שאני כבר במצב הזה... שהכל מחורבן לי והכל כבר אבוד... ואני אומר לקב"ה ככה במילים האלה שאני אין לי סיכוי זהו אכלתי אותה מפה קח את זה אתה או שאני מתרסק ומשתמש - כנראה שזה באמת צעד 2-3... זה באמת באמת למסור את זה לאלוקים...
כנראה... או שאני מדבר שטויות וזה סתם עבד לי באותו רגע