beliver כתב on 06 יולי 2020 20:04:
אתמול איבדתי את זה.
איפה לקבל את המציאות ואיפה אני,
איזה קורבן הייתי,
איבדתי עשתונות,הרגשתי שאני מתחרפן לגמרי,
יצא לכם להתעצבן כל כך שאתם בועטים באבנים טועות בדרככם?
פעם ראשונה שזה קרה לי.
לא מצאתי את עצמי.
לא ידעתי מה לעשות.
קול אחד בראש לחש לי-
אחי אתה עצבני עכשו,תרגע על החיים שך,אחרת אתה תתרסק,
לא ידעתי מה לעשות בכל זאת, אוקי עצבני,מביט בכפות הידיים שלי,
מה אני עושה עם זה עכשו?
עשיתי מה שהתרגלתי לעשות.
כל החיים.
הלכתי והשתמשתי.
זה היה כל כך קל,כל כך ישן, מעין חבר וותיק שתמיד לצידך,תמיד נעים, מרדים את השדים.
נפלתי שוב.
מה עושים מכאן?
קמים קמים ושוב קמים.
הסתירה הייתה במקום, הייתי שאנן והגיע הזמן להדליק את האש בחזרה,
להסתער בכוחות מחודשים.
אני גם שמח באיזה שהוא מקום בנפילה הזו,
למדתי ממנה משהו שאני לא יודע,
פשוט לא יודע לעשות בלאנס בין החוץ לפנים שלי.
בפנים יש איש שצורח "טאטאאאא" , צרחה מלאת תסכול ועצב, צרחה של די, שחרר אותי מזה כבר,מה אתה רוצב ממני?!זעקה מסוגלת למוטט קירות,
אני בקושי מאמין ב"טאטא", אבל זה מה שיש,
בחוץ הפה שותק. הפנים קפואות,משדרות ריחוק מהעולם.
הלב כואב, דקירות קטנות בחזה,אנלא יודע איך לבכות ,
שמתי לעצמי מעין מגן עלי, הוא שם מגיל צעיר,
אני זוכר איך בהלוויות של אנשים קרובים כולם מסביב היו נשברים ומתפרקים ורק אני, פנים קפואות .
אנלא יודע איך לבכות, אנלא יודע איך לפרוק תסכול, איך לבטא את הרגשות שבפנים,
הכל תמיד- מופנה כלפי פנים.
אנלא יודע למה, אנלא יודע איך, אני שמח בנפילות שלי, הן מלמדות איתי עלי,הן מקרבות אותי אל עצמי,
כל נפילה היא עוד תזוזה קטנה, עוד טיפה עד שאגיע אל עצמי, שהחוץ יתמזג עם הפנים,
כל נפילה מאירה באור על נקודה שצריך לשפר.
אני מאמץ את הנפילה הזו בשתי ידיים וממשיך לעבוד.
יום 1
חזק מאוד !
זה אנחנו ,בקושי יודעים להתמודד במצבים שמוציאים אותנו מאיזון .
בתחרות בריחה אנחנו תמיד ראשונים.
אשרייך על הקימה המהירה , אל תתייאש ! אנחנו במסלול הנכון.
