אולי זה מי שאנחנו בסוף.
כולנו פאזלים , מורכבים מחתיכות על חתיכות,
אינספור צבעים ודוגמאות.
ולפעמים, יש אנשים שחסר להם חלק אחד קטן, מהאלה שנשכחו מזמן מתחת לספה או לשולחן.
ונגזר עליהם להתסובב בעולם כשהם מרגישים תמיד לא שלימים, תמיד אותה תחושת זרות שמלווה, "אתה לא חלק, אין לך מסגרת".
אני מרגיש אחד כזה.
תמיד משהו מתפספס , אני באמת לא יודע לשים אצבע על זה אבל פשוט יש משהו שחסר לי בלב.לא נרדם בלילות, יושב על ספספל ברחוב כל לילה עם שאלות, כל העולם כבר ישן ורק אני מחפש עוד להשלים את מה שחסר.
אולי כולם ככה בכלל, אולי כולנו נולדים ככה בכוונה, עם חלקים חסרים שמשאירים סימני שאלה, "מי אני באמת, ומהי החתיכה שחסרה"?
מי אני רוצה מהחיים שלי? לאן הם הולכים מכאן?מה הקטע של כל זה?
אולי חלק מהאנשים מתעלמים ממה שחסר להם, מתכחשים לזה וחיים חצי חיים,קמים בבוקר לובשים מסכה ומציגים חיים, אחרים בטח ממלאים את זה בשטויות אחרות ולכל אחד יש הבריחה שלו.
חתיכות בפאזל שלי שצריך לאסוף וללקט.
הסיבה שעוד לא הצתרפתי לקבוצות ולצעדים וכל השאר זה כי חשבתי (ואולי אני טועה) שמשהו פשוט חסר אצלי, וכשאדע מה הוא וכשאביא אותו על מקומו- אהיה שלם , ולא אזדקק להם, לא אזדקק "ליום ביומו" , אהיה "גם היום".
אהיה שלם.
אולי טעיתי, אולי התשובה שלי באמת שם , מתחת לאף , שוקל להתחיל את הצעדים והכל , להפתח לאט לאט.
חייב למצוא את החלק שחסר לי.
