מבולבל. ממש. 
בד"כ אני כותב את כל הגיגי ראשי, וכל מחשבותי במחברת העבה. אוהב לראות את דתב ידי ממלא את המחברת ונאסף לו לערמת מכתבים שלא נגמרת. אבל כנראה שלבד זה לא ילך, אז הנה, אני כאן. ממש בתחילת היומן שלי אכתוב- אני צריך אתכם. מקווה להיות איתכם לאורך זמן, מתפלל בעז"ה לבשורות טובות ושביום מן הימים אוכל לסגור את היומן בידיעה שהכל מאחורי. 
לבנתים, אני רק בהתחלה. מזה התחלה? ממש דקות אחדות מהנפילה. מחפש דרך חדשה שתחזיק מעמד. משהו שלא יקרוס תוך רגע. 
ימי הקורונה הללו מבלבלים. אני כבר כשנה בתוך הבלגן הזה, אך היה לי לוז קבוע בישיבה. רק בימים של דיכאון ועצבות הגעתי לפורקן וחטא. אבל כאן בבית- הכל מסובך. בבית, יש לכל אחד מכשיר, ולא לכולם יש סינון. לדרוש או לבקש מהם לסנן את המכשיר לא בא בחשבון. אז ככה שאני לא מצליח לשמור על שפיות. 

מוחי מלא ברעיונות, בעצות, בדרכים. אך גם בשאלות. אז חשבתי להעלות כאן שאלה או תמיהה בכל יום או כמה ימים, כמה שיאפשר לי הזמן והכוח. בפעם הבאה להעלות את תשובתי על השאלה ולשמוע גם מכם מה אתם חושבים. 

אז בימים האחרונים אני מתלבט המון בענין העבר הווה ועתיד. איפה אני צריך לחיות? הברירת מחדל שלי היא העבר. כואב את העבר, בוכה את העבר. מליון מחשבות על איך העבר היה נראה. ומנגד, המון מחשבות על העתיד. עתיד מדהים, וורוד. עתיד מלא בחלומות. עתיד שמלא בילדים שקופצים סביבי וקוראים לי אבא. ואשה אחת, שאני אוהב אותה כ"כ, גופנית ונפשית, מתקרבת לעברי. אבל יש גם המון זמנים שאני קורס. העתיד הוורוד הזה שאני כ"כ רוצה לא מגיע, ורק מסתבך. קריסה כזו שהעתיד הופך לשחור, והמון כעס על העבר. וממילא כל ההווה נראה דיכאוני ועצוב. 
איפה צריך לחיות? היכן צריך להשקיע את עיקר מחשבותי? אני מעריך שתגידו לי בהווה, אבל הפחד שלי הוא להיות אדם צר אופקים. כזה שאין לו חלומות. ולעיתים גם ההווה ממש מעצבן וקשה, רק הסתכלות רחוק מאפשרת לי לחיות. אם לא אסתל הלאה אני מפחד לקרוס תחת העול והאחריות שהווה מספק. 

טוב, אז זהו להיום. בעז"ה מקווה לפגוש אתכם גם מחר, עם בשורות טובות ותשובות. ויתכן שאצטרך עוד כמה ימים למחשבה על השאלה...

היי
לנו, המכורים לתאווה, המחשבות הקשות על העבר וההווה הן הרסניות.
תוכל לפרט את מחשבותיך? מה אתה דואג, כועס, מתחרט?
תשתף אותנו בפירוט ככל שניתן.
הרבה הצלחה

ברוך הבא חבר יקר.

על העתיד אין לי שליטה ואת העבר איני יכול לשנות.. אז ההתעסקות בשניהם היא ביזבוז טוטאלי של זמן ומתכון להכנסת דאגות ופחדים לחיים שלי.

התכנית לימדה אותי שעליי להתמקד ברק להיום. ב-24 שעות הקרובות.
נשמע פשוט? מטופש? לי זה היה נשמע ככה בהתחלה..
אבל זו הפכה להיות מציאות החיים שלי.

אני קם היום בבוקר עם 3 מחשבות מאוד חזקות של איפה אני מוצא תאווה היום..
הראש שלי רוצה לספר לי שאני לא אוכל להימנע מכך לעולם.. שבכל מקרה אני אפול בסוף.. שכבר נפלתי אלפי פעמים אז מה כבר תשנה עוד פעם אחת.. הראש שלי מחפש לדבר איתי על העתיד הרחוק.. ועל העבר.. והעיקר לא להתעסק בהיום.

ואני? כשאני במצב טוב ועובד את התכנית כמו שצריך אני מתמקד ברק להיום.
אני צריך להישאר נקי רק להיום. להימנע ולוותר על הרעיונות שהראש שלי מפיץ לי רק להיום.
אני מתכנן בראש רק את היום- איך אני תיכף הולך להתפלל, אעלה לקבוצה הטלפונית של הבוקר ב10 ורבע, אשב לכתיבה יומית וכתיבת צעדים, אתקשר לספונסר, ואעלה לקבוצה חיה במהלך היום.

ואיך אתמודד בעבודה עם הקושי? לא יודע.. אבל כל פעם שיהיה לי קושי ארד למטה ואעשה טלפון לחבר תכנית.

נשמע מייגע? אולי.. אבל אם לא זה אני פשוט גולש בפורנו ומאונן ומבזבז על זה עשרות שעות וימים..
אז מה עדיף?

אוהבים ומקווה שעזרתי !

תחשוב על העבר שבו לא היית מכור - כי שם הרגשת מאושר.
תחשוב על העתיד שבו לא תהיה מכור - כי שם תרגיש מאושר.
ורק אז תחשוב על ההווה, אחרי שקיבלת את המוטיבציה להילחם.

אז היום זמן קיץ התחיל. בד"כ כל תחילת זמן צריך לעשות מן חשיבה לרחוק- מה אני רוצה ללמוד, במה אני רוצה להתקדם. מה האתגרים שאקח על עצמי בזמן הקרוב והיכן אני רוצה לראות את עצמי עוד שלושה חודשים, כשנגיע לתשעה באב. אומנם זמן הקיץ הזה שונה, לומדים בבית. אבל אתגרים הם אתגרים. והחובה ללמוד היא גם בבית. 
אז שוב מצאתי את עצמי חושב על העתיד, והמחשבות נדדו רחוק. ניסן, ביקשת ממני לשתף קצת מהמחשבות שלי. אז המחשבות על העבר הן כמובן על הטעויות שעשיתי. אוכל את עצמי כל פעם מחדש. משתדל לא להגיע למצב שאני שואל את עצמי- מה היה אילו. והמחשבות לגבי העתיד הן מחשבות טובות. הבעיה היא שהן יותר מדי טובות. כאלו שלא מסתדרות עם המציאות. נוטה לדמיין דברים לא מציאותיים. ואני באמת רוצה לחיות שם. ברגע שאני חוזר למציאות אני מבין שהדרך לשם ארוכה כ"כ. ובד"כ גם היא לא ישימה. אני חולם להיות אדם אחר, מישהו אחר. לא רוצה להיות עצמי. ואז כשאני חוזר למציאות שלנו, להווה, אני אוכל את עצמי ומבין שלא אצליח להיות אדם אחר. אני אשאר תמיד אני.

מתרפא, כתבת שצריך לעבוד על ההווה. לא לגעת בעבר ובעתיד. אבל זה בדיוק הפחד שלי. הפחד מפני מלחמת השרדות. אני לא רוצה לקום בבוקר ולהילחם עבור הישרדות. להילחם כיצד לא אפול היום. אני רוצה להתקדם. רוצה להגיע לעולמות חדשים. החיים בהווה מכניסים אותנו לעיתים לתוך קיפאון,ש יגרה כזו. שיגרה שלא מאפשרת לפרוץ למקומות חדשים. אינני רוצה לקום בבוקר ולומר לעצמי- כיצד אני חי היום כדי שבערב אשן ואדע שעוד יום התווסף לספירת ימים נקיים שלי. אני רוצה משהו מעבר. חולם לזנוח את ספירת הימים ופשוט להתקדם. 
אבל אז מגיעה הנפילה הכואבת שמחזירה למציאות ואומרת- אולי באמת צריך לחזור לספור ימים. אולי מיהרתי מדי. 

בסיכום של יום אוכל לומר שהיה יום מדהים ב"ה. ולואי שכל יום יהיה כמוהו ואף יותר. היה בו שילוב נכון של שמחה ורצינות וזה מה שהיה חשוב לי. חשוב שאחרי נפילות נוכל לקום ולשמוח שוב. לקחת שוב אחריות ולהיות רצינים בזה כאילו הנפילה שהיתה בערב קודם היתה הנפילה הראשונה ולא ה...

אז זהו. בזה אני סוגר את המחשב להיום וממילא גם את עיני והולך לישון. לילה טוב. 

תודה רבה על השיתוף.
למדתי ממנו שהתאווה פועלת כשיש פער בין רצונותינו העתידיים לבין המציאות.
אכן זה משהו קשה מאד, פער מאד מאד מתסכל.
גם אני הייתי רוצה לראות את חיי אחרים בע יד. בלי קשיים בבית ובעבודה, בלי לחצים ודאגות.
אבל, למדתי בתוכנית שאני לא מנהל את חיי, אני לא יכול לעשות תוכניות גדולות וקטנות.
זה בדיוק הריכוז העצמי שפוגע בנו המכורים. ברגע שנשחרר, נשים את מבטחינו בכל עליון שדואג לנו, נחוש את השלווה.
תודה שהזכרת לי שאני לא מנהל את הצגת החיים.