שלום לכולם!
נקי רק לעכשיו רק להיום מאו' תכנים ופו'.
ב"ה שמח אמנם לא יציב. 'לא יציב' נשמע לי מונח לא מתאים פה ואנסה להסביר את עצמי.
אני חוזר ליום שני שעבר בו התחיל בין הזמנים. הייתי נקי כשבוע, באתי עם משימות ודגשים
מלא כוחות ורצון לעבור את התקופה הזאת נקי ובהחלמה.
זה התחיל מעולה, ב'היי טנס' (מתח גבוה) - עברתי מדבר לדבר היה לוז מלא ועשיר.
שיתפתי כל יום והיה על הכיפאק.
ככה עברו שני שלישי ורביעי.
ברביעי בלילה נפלתי.
מישם ועד היום בעצם לא הגעתי ליום שלם נקי.
זה היה שוק עבורי. לא הבנתי מאיפה זה הגיע.
אבל יותר מיזה, ברגע שאחרי הנפילה - לא הבנתי מה עובר עלי.
חיפשתי ונברתי בתוכי מה קורה פה. מה עובר עלי. ואמנם אני יכול לצין
כל מיני דברים. אבל בכנות, אני לא יודע לשים את האצבע על משהו מסוים.
ובכלל כל התקופה הזו של הכמה ימים האחרונים היא שונה.
לא מלווים אותי רגשות אשם ועצבות.
כאילו ציפיתי לרגש שיציף אותי ויקח אותי למה שקרוי פה 'חוסר אונים'
שאני ירגיש כמה רע לי בהתמכרות הזאת ואתמלא כוחות לצאת ממנה.
אני לא שם.
כלומר, אני כן מכור, אני כן רוצה להפסיק את זה והילחם בזה. אבל הרגשות האלה לא מגיעים.
ולאחר כמה ימים ככה אני מבין כמה דברים.
א. אני תלוי מידי ברגש. יתכן שד' מאותת לי את זה דרך זה. עלי לבנות דעת עמוקה שממנה תימשך ההחלמה שלי. לבנות יותר את הבנת הנפש שלי. את הבריחות שלי, את הלחצים והפחדים שלי, את המחסום הרגשי שלי מלהרגיש להביע ולהכיל את הרגשות שלי ואת מה שעובר עלי.
ב. אני רואה בזה עלית מדרגה. אמנם נקודתית אני במצב גרוע. אבל זאת מראה לטעות שלי בהחלמה.
ועוד שעם הנפילות, אני לא מתפרק. אני לומד להקטין את כוחו של היצר גם בזמן שכאילו ידו על העליונה.
להפריד בין הנפילה בברית - שהיא וודאי גרועה ונוראה, לבין שמירה על סדר יום ואהבת החיים ושמחה בהם ושמחה בעצמי. היצר תמיד רצה ורוצה להפיל אותי מהרגלים. להפיל אותי בכל המערכות. דרך הברית לקחת לי את השמחה ומישם לחלוש על כל המערכות ולהשאיר ממנה אדם מדוכא שמסוגר כל היום במיטה, שקוע ברחמים עצמים. ככה כוחו גדל וכן גם המוטיבציה שלו להילחם בי בברית דוקא. כי מישם יכול לעשות את העבודה בקלות. אז אני בע"ה מתקדם. גם במשבר מקטין ומחליש את כוחו של היצר.
"כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה" גם בתוך החושך מתקדמים. ומתוך החושך מתבררים.
ג. ופה אסביר כוונתי לחוסר שיכותו של המושג 'לא יציב' - חלק מההחלמה שלי, חלק משמעותי מאוד, הוא סביבת ההחלמה. זה דבר פשוט. כל כך פשוט שהוא בלתי נראה לעיתים. זאת לא זריקת אחריות. אדרבה, זאת לקיחת האחריות הגדולה ביותר. משוגע צריך להיות בבית משוגעים. לא רק כי הוא עלול להזיק לציבור אלא גם ובעיקר בשבילו - שם ורק שם הוא יכול להשתקם. ובמקרה דידן - עכשיו בבין הזמנים בבית כשסביבי מכשירים פרוצים רבים, חוסר בעיסוק, רחוב פרוץ, מקום ש'מזמין' לחזור להרגלים ישנים שאני לא רוצה בהם - עם כל אלה - איך אפשר להחלים? אני רוצה להתכנס פנימה לבנות עמדה חזקה.
אני לא מתעלם מהמציאות. אני יודע שהיא מורכבת ולא אוכל לא להיפגש לעולם עם בעיות. אבל א' לפחות כמכור אני מוכרח. ב' בסדר אז לפחות אצמצם למינימום. לכן אני רואה צורך לא להיות פה. זה שייך לנקודה של שיתפתי מספיק שאזכיר עוד רגע, וגם לזה שעם כמה שאתכנן לוזים - בסוף אני נמצא כאן.
למעשה - לא יודע מה לעשות. צריך גם להתחשב ברצון להיות עם המשפחה... אבל אני מחויב קודם לבריאות שלי. לא כי אני לא אוהב את המשפחה.
אני חושב שאני צריך לצמצם את הזמן בבית - בטיולים, ביקורים אצל חברים ללכת לישיבה... לא יודע. צריך לא להיות פה זה הורס את ההחלמה שלי.
נקודה נוספת שאני צריך להדגיש - הזנחתי את השיתוף פה. זאת טעות.
אני לא אקבל עכשיו קבלות גדולות שלא אעמוד בהן. זאת מעין הטעות שהיתה לי לפני שבועים שכל יומים נפלתי - הייתי רגיל לצעדי החלמה של מחלים עם 40 ימי נקיות ואז כשהתחלתי מ0 הייתי צריך צעדים קטנים שמתאימים לי לעכשיו.
אז אני מגדיר לו"ז הגיוני בסיסי שישמור על המסגרת.
קימה כל יום בשעה 7.30 ותפילת שחרית. ארוחת בוקר ושיתוף.
מנחה גדולה אחריה לימוד יומי. ארוחת צהרים. ערבית ואחריה שיתוף.
זאת המסגרת הבסיסית ביותר. בין לבין אני צריך למלא את הזמן.
עוד שיתופים, עיסוקים אחרים. במצב הזה אני מעדיף למלא את הזמן שלי בתכניות טלויזיה ולשחק במחשב רק לא ליפול. זה לגמרי בדיעבד ואני לא רוצה להיות שם. אבל זה המצב. האלטרנטיבה זה לא להיות פה.
אחרי כל האריכות יוצא עם זה בעיקר:
צריך להפסיק לברוח מהפורום. זה כרטיס הכניסה שלי להחלמה.
הצלחה רבה לכולם.