ברוכים הבאים, אורח

מקוה לאור
(0 צופה) 
  • עמוד:
  • 1

נושא: מקוה לאור 380 צפיות

מקוה לאור לפני 3 שנים, 3 חודשים #134520

  • תועה
  • מנותק
  • חבר חדש
  • הודעות: 10

לא ממש חדש פה. כתבתי פוסט או שנים לפני תקופה ומאז נכנס וקורא מדי פעם, בקשר עם חברים מסוימים. 
הרבה שינויים וגלגולים עברו עלי מאז, והתאוה שטרפה אותי חיים כמה שנים, התעמעמה ודעכה לה, בלי 90 יום וצעדים וקבוצות, כך שלא הרגשתי ממש חלק מהשוכנים כאן. 
פעם ב... נופל, אולי שלוש פעמים בשנה? 
הרבה קשיים אחרים, אולי גדולים מידי.
בימים האחרונים, בדידות שמעמיקה לה, האביב ויופיו, 
רגשות געגוע עתיקים ועזים,  מושכים לשם... רועד מאימה, למצוא עצמי שקוע במעמקי השאול, מכל הבחינות. אבל הבדידות והגעגוע מושכים...
משתף בתקווה לתמיכה, ולאוזן שומעת.

תגובה: מקוה לאור לפני 3 שנים, 3 חודשים #134522

  • זעיר אנפין
  • רצף ניקיון נוכחי: 13 ימים
  • מנותק
  • דירוג זהב
  • הודעות: 238
בס''ד
מזדהה מאוד. כתבת מרגש. מאחל לך שתמצא את הדרך. הגעגוע המתעתע לאותם רגעי העונג המתפוגגים לאחר שניות לתוך ענן של מרירות ועצבות. התחושה השקרית כאילו זו שיבה למשהו קדום, עתיק ועצמי לנו. אכן חרטנו עמוק במוח נתיבי עונג כבריחה מהבדידות והקושי. אמנם בעמל רב ניתן לטשטש אותם ולייצר חליפות אך זה אפשרי. תאמין.
מחבק. 

הקשר עם החבורה הנפלאה פה מסייע לי בהתמודדות. 

אם תרצה קשר בפרטי אשמח

תגובה: מקוה לאור לפני 3 שנים, 3 חודשים #134612

  • תועה
  • מנותק
  • חבר חדש
  • הודעות: 10

תודה רבה חברים עלומים ויקרים.
שתי תגובות ופתאום אתה לא כל כך לבד, וזה עוזר ומרגיע, אין לכם מושג עד כמה. בעצם, מניח שדווקא יש... 
ורק מי שנמצא שם גם כן, יכול להבין.
הגל חלף, ברוך השם. ופתאום לאחר קריאת ההצילו של רגע הסכנה, מתקשה לכתוב. קשה לי, גם אם באופן אנונימי, לשטוח את חיי הפנימיים לראווה לעיני עשרות (מאות?) אנשים. 
אולי גם מפני שבשנים האחרונות ההתמודדות איננה יומיומית, אלא אחת לתקופה, נדירה למדי. מי אני כי אכניס את ראשי בין הלוחמים בחזית יום אחרי יום? 
הגעגוע הוא, זעיר אנפין היקר, רחב יותר מאשר לרגעי העונג הקצרים כפי שהגדרת יפה, געגוע תמידי, היולי, של הנפש לאור גדול בהרבה, לקירבה, ליופי? געגוע שכנראה צריך להשתמש במילים גדולות ופומפוזיות עד גיחוך כדי לתאר אותו ולפיכך אמנע. ובדרכים נסתרות בעמקי הנפש הוא מתנתב למקומות ואופנים שמותירים אותך מרוסק, מתחרט ומלוכלך... יקו לאור ואין.
תודה שוב, זעיר אנפין והמשתוקק, קורא אתכם הרבה, מתרגש מזדהה ומעריץ, כל הזמן.

נערך לאחרונה: לפני 3 שנים, 3 חודשים על ידי תועה.

תגובה: מקוה לאור לפני 3 שנים, 3 חודשים #134617

  • זעיר אנפין
  • רצף ניקיון נוכחי: 13 ימים
  • מנותק
  • דירוג זהב
  • הודעות: 238

בס''ד

אכן, יפה כוחו של השיתוף להפגת הבדידות. תחושת הבדידות, המוזרות והגועל ליוו אותי מעל עשרים שנה והיו הכוח העיקרי של התאווה בלכידתה אותי ברשתה. כביכול לחשה לי, לבוא בקהל כבר לא תוכל, תישאר איתי עוד קצת...

פלאי פלאים תחושת ההקלה בגילוי, יש עוד כמוני... 

נכון, את כאבי דברתי, משל לאהוב ואהובה שנפרדו דרכיהם ומעוצמת הגעגוע התחיל האהוב לשכך את כאבו על ידי סמים, בתחילה קלים ואחר כך התמכר לקשים, עד שלבסוף בלית-ברירה משפחתו סגרה אותו במכון גמילה, בתחילה תחושות הגעגוע הקשות הן לסמים עצמם, את האהובה הוא כבר שכח בעירפול חושיו,

.. רק לאחר מכן עם ההתקדמות בהחלמה, מתחילים לעלות לו הבזקים של דמות האהובה והגעגוע המקורי תוקף אותו. 

כך אני, מתפלל להתגעגע ליופי, לנשגב לאהבה עצמה,

כרגע אני עוד מתגעגע לתאווה... 

שנזכה להתגעגע באמת...

  • עמוד:
  • 1
זמן ליצירת דף: 0.35 שניות

Are you sure?

כן