תודה רבה חברים עלומים ויקרים.
שתי תגובות ופתאום אתה לא כל כך לבד, וזה עוזר ומרגיע, אין לכם מושג עד כמה. בעצם, מניח שדווקא יש...
ורק מי שנמצא שם גם כן, יכול להבין.
הגל חלף, ברוך השם. ופתאום לאחר קריאת ההצילו של רגע הסכנה, מתקשה לכתוב. קשה לי, גם אם באופן אנונימי, לשטוח את חיי הפנימיים לראווה לעיני עשרות (מאות?) אנשים.
אולי גם מפני שבשנים האחרונות ההתמודדות איננה יומיומית, אלא אחת לתקופה, נדירה למדי. מי אני כי אכניס את ראשי בין הלוחמים בחזית יום אחרי יום?
הגעגוע הוא, זעיר אנפין היקר, רחב יותר מאשר לרגעי העונג הקצרים כפי שהגדרת יפה, געגוע תמידי, היולי, של הנפש לאור גדול בהרבה, לקירבה, ליופי? געגוע שכנראה צריך להשתמש במילים גדולות ופומפוזיות עד גיחוך כדי לתאר אותו ולפיכך אמנע. ובדרכים נסתרות בעמקי הנפש הוא מתנתב למקומות ואופנים שמותירים אותך מרוסק, מתחרט ומלוכלך... יקו לאור ואין.
תודה שוב, זעיר אנפין והמשתוקק, קורא אתכם הרבה, מתרגש מזדהה ומעריץ, כל הזמן.