ברוכים הבאים, אורח

הסיפור שלי עד כה
(0 צופה) 

נושא: הסיפור שלי עד כה 5668 צפיות

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 9 חודשים #143979

  • יהודה מ
  • רצף ניקיון נוכחי: 54 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 538
מה שאתה עושה עכשיו זה במילה אחת נקרא "תשובה".

מתוודה על החטא

ולפחות ברגע זה לא רוצה לשוב אליו

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 9 חודשים #144051

עוד נפילה. עוד פעם חזרתי הביתה, לבין הזמנים... עוד פעם הגעתי עם שאיפה שסוף-סוף אני אפסיק. שסוף-סוף אני אשתחרר מזה. ועוד פעם- זה לא קרה...
נפלתי. הקשיתי עורף. המשכתי. למרות שידעתי שאני לא רוצה בזה.
אני מתחרט על זה.
וכל זה אחרי יום כיפור. ממש אחרי.
אין לי עוד כח לעצמי.
לעצלנות שלי.
לתאוות שלי.
נמאס לי מזה.

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 9 חודשים #144052

בין הזמנים

המטרה- לא ליפול.

הדרך:

א-      לקרוא את הדף הזה בכל יום- בוקר, צהריים, וערב.

ב-      לא לגעת במחשב, בכלל!

ג-       כל כניסה לאתר לא צנוע- היא נפילה וחטא. החטא אינו רק כשאני מגיע לשפיכת זרע לבטלה אלא כל דבר לא צנוע שאני רואה- זה חטא. זה נפילה.

ד-       לכן- אסור לי להקשיב לתירוץ של ה"רק קצת". כי- 1- גם "קצת" זה חטא ופשע. 2- ברגע שאני נכנס- התאווה גדלה ואז אכנס עוד יותר ועוד יותר עד שאשפוך זרע לבטלה.

ה-      למצוא תעסוקה- לתכנן בכל ערב את היום של מחר (לא להחמיר יותר מידי), לא להתבטל.

ו-        לישון בזמן- רוב הפעמים אני משתהה בלילה ולא רוצה לישון ואז משם אני מגיע לנפילה.

ז-        אני יכול לחיות חיים אחרים. אני יכול להיות בלי זה. אני יכול להשתנות.

ח-      התחושות לא משנות. כמו בכל התמכרות- בהתחלה, כשאפסיק- רק ארגיש גרוע יותר. ארגיש שאני חייב את זה. צריך לוותר על זה. לשחרר. זה לא טוב. זה רק תחושה. לא להקשיב לתחושות, להקשיב לדף.

כך כתבתי לעצמי. מקווה שאצליח. אם יש לכם עצות אשמח שתכתבו.

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 9 חודשים #144060

  • משה מנסה
  • רצף ניקיון נוכחי: 10 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • הודעות: 521

בעבר הייתי מבטיח לעצמי בימים כאלה - פינוק בסוף היום - כמו טילון גלידה וכדו' אם אצליח לשמור על עצמי, משהו קטן אבל חשוב שאין לי בימים כתיקונם.

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 9 חודשים #144072

עוד ערב אני לבד בחדר. עוד ערב מול המחשב. אני זוכר בבוקר (כלומר- בצהריים) כשקמתי- אחרי שנפלתי ערב לפני ובגלל זה הייתי ער לילה שלם- שאמרתי לעצמי "היום אלך לישון מוקדם. היום אלך לישון בזמן. ולא אגרר לזה. ולא אפול. בעזרת ה'". אז איך אני כאן שוב? 
לא יודע.
כל ערב אני חש מעין רצון כזה לקרבה. רצון לדבר עם חבר קרוב. ואני מרגיש ער. חי. אני לא ארדם עכשיו. 
אין לי חבר קרוב. אין לי יכולת לישון כי אני מלא אנרגיות.
ה"פיתרון" הוא תוצאה של זה.
כי הוא מביא תחושה של קרבה, של אינטימיות.
כי אני מרגיש שייך. ואהוב. וחשוב. ושולט.

בשביל לצאת מהמחשב, בשביל ללכת לישון- אני צריך את היכולת לוותר. לוותר. לוותר על מה שאני רוצה. על מה שיגרום לי לחוש טוב. להפסיד. יש משהו טוב, משהו כיף, משהו משחרר וממלא- ואני אפסיד אותו. והוא לא יהיה עוד. אני אפסיד אותו. אני מוותר עליו. אף על פי שזה נוח לי. ואני רגיל לזה. אני חש שייך לזה. אני מוותר על זה ואני הולך לישון. לילה טוב.

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 9 חודשים #144077

בסוף הלכתי לישון. קמתי היום. הכנתי אוכל לשבת. סיימתי לבנות את הסוכה. למדתי קצת. אני מרגיש חי יותר. טוב יותר. שלם יותר. אני זוכר ימים שהייתי נופל וביום אחרי זה הייתי מסתובב במעין בועה כזאת של תדהמה ושוק. איך יכולתי לעשות את זה? למה אני כזה דפוק? כך הייתי חושב לעצמי במשך כל היום. והייתי מבואס. ועייף. וכאוב. ומסוגר. ועצוב. וקרוע מבפנים. וכל היום הייתי פשוט נשרף מכאב ולא יודע מה לעשות עם עצמי. אז היום- זה לא ככה. היום אני חש חיוניות, מוטיבציה. אני חש שמחה. ביטחון. אהבה. מעין שלמות פנימית כזו.

נערך לאחרונה: לפני 1 שנה, 9 חודשים על ידי DeletedUser206. סיבה: שגיאות כתיב

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 9 חודשים #144177

נמאס לי. נמאס לי לחטוא. נמאס לי להיות אדם רע. נמאס לי לעשות רע. אני לא רוצה את זה. אני באמת לא רוצה את זה. אני באמת רוצה להפסיק עם זה. אני באמת רוצה לבחור אחרת. להיות טוב. נמאס לי. נמאס נמאס נמאס...... אין לי כח יותר. אין לי. נמאס לי לי לקום. ולהגיד שהפעם זה יהיה שונה. הפעם אני אשתנה. אני אדם טוב. לשקר לעצמי. נמאס לי מזה. נמאס לי מהחיים האלה. הלוואי שמישהו יהרוג אותי וזהו. דיייייי. אין לי כח לזה. אין לי כח לעצמי. למה אני לא יכול להיות פשוט אדם רגיל. למה?!?!?!?!? למה אני כזה דפוק? למה אני כזה רשע? למה אני כזה טיפש וחלש? אני עשיתי רע. אני גרמתי לכל זה. זה הכל באשמתי. וכבר אין לי כח. אין לי כח לאסוף את עצמי וללכת ללמוד. ולהשתפר. כי אני יודע שבפעם הבאה שאחזור הביתה- אני אפול שוב. לא משנה מה אעשה. תמיד זה נגמר אותו דבר. אז כבר אין לי כח לנסות. אין לי כח. די. שמישהו יפסיק את זה. שמישהו יציל אותי. שמישהו יהרוג אותי. שזה ייגמר. רק שזה ייגמר. בבקשה שזה ייגמר. 
אין לי פיתרון. אין לי הצלה. אין לי כלום. 
אני דפוק. וזבל. ורע. אני אדם רע. אני בוחר, במודעות, כל פעם מחדש- ברע. כי זה מה שאני. אני רע. אני יכול לשחק אותה טוב. לחשוב טוב. להתנהג טוב. להרגיש טוב.  אבל בסוף- אני רע. וזה המצב. אני אנוכי. וגאוותן. ורע. זבל. אני פשוט זבל. 
נהנה מלראות נשים סובלות. 
ז.ב.ל
זה מה שאני. אני רוצה למות. הלוואי והייתי מת. הלוואי והיו הורגים אותי. די כבר. אין לי כח לזה. אין לי כח לחיות. אין לי כח לעצמי. 
אני רק רוצה שזה ייגמר כבר. אני רק רוצה שזה ייגמר. בבקשה שייגמר. בבקשה.
אני רק מזיק למציאות. והורס אותה. אני לא שווה כלום. טוב לי שלא נבראתי. באמת. היה עדיף שלא הייתי נמצא בעולם בכלל. אני רע. והחיים שלי רעים. ונמאס לי.
אני לא מצליח להתמודד עם זה.
 אני לא מצליח להתגבר. אני נכשל שוב ושוב ושוב. ומבחירה. 
אני יכול לבחור אחרת. יש לי בחירה חופשית. ואני לא בוחר אחרת.
אני בוחר רע במודעות מלאה לכך שזה רע. במודעות מלאה לכך שאני לא צריך לעשות את זה. אבל- זה מה שבאלי. זה מה שיעשה לי כיף.
אז אני רע. וזהו. ואני מפסיק לעבוד על עצמי ולשקר לעצמי שאני יכול להיות אחרת.

נערך לאחרונה: לפני 1 שנה, 9 חודשים על ידי DeletedUser206. סיבה: שגיאות כתיב

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 9 חודשים #144178

  • שמואל גלבוע
  • רצף ניקיון נוכחי: 50 ימים
  • מנותק
  • דירוג כסף
  • הודעות: 115
אוסף פוסטים מחלימים מתוך פורום שמור עינך. הפוסטים הם שיתופים אישיים ועל דעת הכותב בלבד. כל אחד מוזמן להתחבר לסגנון שעובד עבורו
ובחרת בחיים היי. רשע. כן אתה. שידיך דמים מלאו, מנוול. עכשיו אתה מסתתר? חושב שלא רואים אותך? שלא נתקלנו במאות המיליונים שבגללך אינם בעולם? מושחת. בוש והיכלם. כן, תאדים ותסמיק, יש לך מיליארדי סיבות. רימה שכמותך. בגללך משיח לא בא. טינופת. במקום להוריד נשמות לעולם אתה מוריד אותם לבאר שחת. אכזר, אינך חומל על מי שעדיין לא נולד? אם היו עושים לך את זה לפני שנולדת? יא פוגם, עצור, חשבת פעם על מה שאתה מעולל לעולם? חלשלוש כפוי טובה, מה עם כל האסונות שבאים לכאן בעוונותיך? מה על בחורי ישראל שמתו במלחמות בגלל מעשיך? אתה לא מרחם על האלמנות הצעירות והיתומים הרכים? ממה בדיוק עשוי הלב שלך? נואף חסר חוליות רמאי שכמותך, לא הבטחת שזהו? די. ואחר כך עוד תבוא לטנף את בית הכנסת... כן, בטח שוב פעם תתפלל. איכס. אין סוף לגהינום שתחטוף. פושע, חדל. קול דמי צאצאיך זועקים מהאדמה והקירות ועוד כל מיני מקומות. רוצח, נאצי. אתה גרוע מהיטלר, הוא קטן לידך, לקח לו לחסל שישה מיליונים בשש שנים, ואתה? בשש דקות. אתה מבין שאין הבדל בינך לכל טרוריסט מתאבד? תגיד, אין לך מצפון? אתה לא מפחד מיום הדין? יש לך מושג מה יהיה הסוף שלך? מדור מיוחד בונים לך שם... התחילו כבר לחמם אותו בשבילך. ישאירו אותך שם בחיים רק כדי שתוכל למות עוד ועוד... מה, אתה שוב שם? ימח שמך. לכף הקלע גם לא ניקח אותך. בעעע. *** 2 היי, מתוק, תפסיק לבכות, די, תביא חיבוק. שמע, אתה לא רשע, אתה נורמלי, כאילו, לא בדיוק.. בוא נגיד שאתה הכי נורמלי אצל הלא נורמליים. אתה בנאדם. כואב, פצוע. חולה. תפסיק להתבייש. תתחיל להתפלל, כן, הלכת לאיבוד, בלי אבל, אינך אשם.. אתה הוא מחכה לתפילות שלך. בשביל זה אתה כאן, הוא ברא אותך בשביל המנגינה המיוחדת לך, לא התרחקת ולא נעליים, הוא תמיד היה שם, הקשיב לצעקות שלך, סך הכל לא הסתכלת לכיוון הנכון. האבא הזה מכיר את כל השטיקים שעדיין לא למדת, הוא יודע מה באמת יש לך בלב. אין לך מה לחדש לו. אל תפחד, אין לך ממי וממה, זה הדמיונות שלך, עזוב אותך מעונשים. הענשת את עצמך מספיק, לא? יהיה לך עוד זמן להתעסק עם זה בהמשך, לעכשיו, תשחרר. אף אחד לא ימנע ממך לעשות תשובה על מה שצריך. זה פשוט לא הזמן, עכשיו נכון להירגע. הוא פשוט רוצה ממך כרגע דברים אחרים. מה למשל? שתפסיק לקחת על עצמך משקל שאינו שלך בכדי להצדיק את בריחתך ממנו. שלא תמציא תירוצים כדי להיות שם... לא, אתה לא חומייני ולא אחמדיניג'אד, לא המן ולא לבן, אתה בן אהוב, לא רוצח שכיר ולא מחסל המונים. רק נשמה. מבולבלת ועצובה. אבל נשמה. חלק ממנו, הוא לא נבהל מהפרצופים שלך, האמת שהוא די רגיל אליהם, תבקש ממנו. תידבק אליו, תתחנן על נפשך, תכסוף בפניו, הוא שומע, גם כשנראה לך שלא, אל תתייאש, תמשיך. הוא יחוס, תחליפו כמוך. סתם? כדי ש ירחם. זה אבא. תתעודד, הוא הפגיש אותך עם עוד חבר'ה חוויות? מה יש לך להפסיד? להשתמש? הרי אתה תמיד יכול... לא? מקסימום התפללת קצת... *** "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך... לאהבה את השם אלוקיך ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך"... ב. מה נשתנה באלול וות מיום הדין. מה נשתנה האלול הזה מכל 'האלולים'? שבכל האלולים פחדתי עד מ ובאלול הזה לא. השנה בזכות 'שמור עינך', אינני פוחד. טוב, לפני שאתם מתנפלים עלי או על 'שמור עינך' בגלל הכותרת הפרובוקטיבית שלי עם טוקבקים נזעמים, קחו כוס מים קרים תסדירו את הנשימה שלכם. תנסו להישאר עם קצת פתיחות דעת ותראו שיש סיכוי שבסוף לא רק שאולי תבינו אותי, יתכן שגם תסכימו איתי. 3 ראשית כרטיס הביקור שלי: אני נמצא עמוק בעשור הרביעי לחיי, מנסה לחיות על פי השולחן ערוך, מאמין באמת שתורת ישראל היא הערך העליון, ושיש מנהיג לעולם המתקיים על בסיס שכר ועונש. יסודות אלו ועוד נוצקו לנשמתי בכור ההיתוך היהודי בו צמחתי, זו המסגרת שלתוכה זכיתי ובניתי את ביתי ונישואי. גם את ילדי הנני משתדל לגדל באופן דומה, אציין עוד שאני נושא במשרה תורנית נחשבת. אז מה הבעיה? מה השתנה? מי ששרד וקרא עד כאן לבטח תוהה – כפילותי, שאלה נפלאה, גם אני שאלתי אותה לא מעט. במיוחד כשניסיתי לשוב מ כשפשטתי את דמותי האחרת, כשללא הצלחה טבעתי עוד בבוץ. הקשיים הופיעו עוד לפני כן, לא כאן המקום והזמן לפרט, אבל בגדול, "הבעיה" הופיעה לאחר הבר מצווה, בהתחלה לא הבנתי הרבה ממה שקרה איתי, כן הרגשתי שזה לא משהו שכדאי לדבר עליו, בהמשך קלטתי שזהו "העוון המר", הבטחתי לעצמי ולבוראי שלא עוד. די. וזהו החזיק מעמד יפה מאוד. עד שלא. פניתי לרבנים בישיבה ומחוצה לה וקיבלתי סדר תשובה שעזר לי מאוד, עד שהפסיק לעזור. אחת לכמה זמן "הבעיה" התעוררה. לא עזרו לי כל הניחומים שזו "הבעיה" של כל הדור האחרון וגם בזה שלפני ולפני פניו, כשההתקפה באה, ומעת לעת היא באה, הפכתי לפקעת עצבים. בלי יכולת להתרכז. ממש כאילו נכנס בי 'דיבוק'. היתה לי דרך אחת ויחידה להיפטר ממנו... האשמה הבושה וחוסר הערך שצצו תמיד אחרי נפילה ייאשו אותי לגמרי. הפער בין שאני חייב לעשות את זה אחרת אשתגע, לבין הכלומניקיות התחושה שהייתה לפני – אותה חשתי אחרי, לא מנע ממני אף פעם את הזוועה. בכל שנה כשהימים הנוראים התקרבו, העוצמה של "הבעיה" התגברה. היו זמנים שחשבתי שזה הקיץ. אבל אלול חורפי במיוחד לאחר שנה מעוברת, הפריך את המחשבה הזו. ארבעים היום שמשה עלה להר בפעם השלישית – לא יכולתי להתעלם מהעובדות – מכט' אב עד לאחר יום הכיפורים, הימים בהם המלך בשדה נגיש לכל, הפכו עבורי לימים של התבוססות בשדה קטל, מוקשים התפוצצו תחתי ללא הרף, נפלתי תמיד שדוד, לעיתים הצלחתי להמתין קצת יותר זמן, עד שהסתיימו... שמעתי את 'סלחתי באה בירושלים הבנויה ולא יכולתי לשאת את עצמי, בכי התמרורים כדבריך', ולשנה ה בתפילה זכה צימרר אותי, נרגעתי רק כשחזרתי לשם שוב. הרגשתי שיש בימים הללו משהו נוסף. החברים 'בשמור עינך' ידעו להסביר לי מהו הנהדרים שם פשוט ידעו מי אני מבלי שהכירו אותי, לבטים החבר'ה 'המשהו הזה' – שגרו במוחי וליבי מיום עומדי על דעתי, קושיות קיומיות, קיבלו מענה מיידי, המלאכים הללו חלקו איתי את הנסיון האישי שלהם. לא הטיפו לי מוסר, לא הבטיחו לי גהינום, 4 הסבירו לי בפשטות ש"הבעיה" לא דומה בכלל לבעיה של הדור, זו לא עבירה בלבד, יש באמת ערך מוסף לימים הנוראים, פחד. אתה פשוט מרגיע את הפחד שלך עם מה שגרם לך אותו מלכתחילה, כך אמר לי אחד מהם, אחרי עוד סיישן של "אתם וההמצאות של דור שלישי וחצי", והמשיך: תגיד, גם לחוזר בתשובה שעכשיו התחיל להניח תפילין ועושה את הצעדים הראשונים בשמירת עונשים מחכים לו שם למעלה על כל כשרות, טהרת המשפחה ושבת, מסבירים איזה התרי"ג שעבר? תאמר לי, הוסיף, הולכים איתו לדיר ולרפת בכדי שיבחר את כל האשמות, החטאות והעולות בכדי שידע מה עשה ועל מה יש לו לכפר? עזוב את זה עכשיו! זה לא מועיל, רק מזיק. גם אם אתה זקוק לתשובה כמו כל יהודי, זה, עכשיו, לא הזמן. הרהורי "התשובה" הללו שולחים אותך שוב לשם, מספיק!" הקשבתי לו, זו הסיבה שלאלול הזה יש 'מה נשתנה', איני מחליט על דעת עצמי, אני מתייעץ, הציעו לי להתמקד במה שאני יכול להכיל עכשיו, במה שצריך להיעשות על ידי כדי שלא אפחד, זה לא שכנוע עצמי שגוי, זו הכרת העצמי. אני לא מספר לעצמי סיפורים כדי שאאמין להם, אני זקוק לבורא עולם, ואני לא מצליח להתחבר אליו דרך פחד ויראה. מה עדיף, שאשאר מרוחק ממנו? אני לא יכול. השתכנעתי שהמצב שלי הוא כמו של עולי בבל בבניין בית המקדש השני, בתוך שבעים שנה מעת שהגלם נבוכנדצר בבלה, הם שכחו כמעט הכל, אפילו שיש דבר כזה שנקרא ראש השנה, והנה, עומד לו נחמיה (כדאי לקרוא שם בפרק ח') ומספר להם שיש כזה יום. רגע לאחר תחילת הסבריו, הוא עצר, או ליתר דיוק, בכים הנורא של השומעים עצר אותו, לא נותר לו אלא להרגיעם, "אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום לאדונינו", עבורכם זהו יום של שמחה, לא של פחד, ולא בגלל שאינו מפחיד, אתם אינכם יכולים או צריכים כרגע לפחד. חדוות השם היא מעוזכם. לפני זמן, ביום הדין נגזר דיני לחיים, זכיתי והכרתי את 'שמור עיניך', שם למדתי להפסיק לפחד, ולהתחיל לאהוב. ג. המלצה להתמקד בנקיות ולא ביראה והפחד מאלול. כשאני מגיע לשאלה מה לעשות עם 'א-לול', אני שם לב לכך שלי בכלל עוזר לחשוב שלא מדובר על אלול, אלא על חודש אוגוסט או ספטמבר. רוצה ממני זה שמעתי פעם מחבר ותיק מאוד שמרגע שהגעתי לתכנית מה שהקב"ה היום. להיות נקי – 5 המצווה שלי היא להיות נקי היום וזהו. לכן על מנת לקיים את המצווה שלי עלי לחשוב שהיום 8/13 ועלי להישאר נקי היום. איך? באמצעות העבודה בתכנית 12 הצעדים. כל פעם שאחשוב על "עבודת האלול" שלי, אפספס את המצווה שלי להיום. אם תרצו – "עבודת האלול" שלי היא להישאר נקי היום. אבל זו גם עבודת תשרי וחשוון. 

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 9 חודשים #144180

רוצה היקר
כנות וצער אמיתי זועק מכל מילה
אבל זה כ"כ לא אתה
אתה אחד שלוחם
אני לא "מבין" גדול אבל אולי בגלל
 שאתה"רוצה להפסיק לתמיד"
אתה לא מעריך מספיק את עצמך ואת המאמצים והצלחות שלך?
אני ממש מזדהה איתך ואוהב אותך
ורוצה ומחכה לראות שקמת
כי אתה מודל בשבילי ואם תצליח אתה תיתן לי וודאי גם לאחרים הרבה תקווה 
בבקשה בהצלחה!

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 9 חודשים #144181

תודה

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 9 חודשים #144232

שמעתי היום שיר. הוא אומר שם "רק חיפשתי מקום להרגיש בו קצת חום... זה להרגיש באמת- מהי אהבה". אז חשבתי- אולי זה מה שאני מחפש? אולי תחושה של אהבה וקשר זה מה שאני מוצא בכל זה? אולי אני צריך פשוט לברר לעצמי שזה מזוייף? שאין כאן שום קשר אמיתי?
אשמח שתכתבו את דעתכם.

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 9 חודשים #144234

אני ממש ככה ואני מדבר אם המטפל שלי הרבה על זה
להבין מה היה בילדות הורים מורים חברים
אבל הכי חשוב זה לאהוב את עצמך
ולהשלים עם כל החלקים שלך הטובים רעים כואבים ונעימים
זה אני בכל אופן והתהליך הזה עוזר לי המון
ממש ממליץ לנסות

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 9 חודשים #144244

נפלתי היום. אני לא יודע. לא יודע מה אני מרגיש.
 אני כבר הגעתי למצב שאני אפילו לא מזועזע ממה שעשיתי. 
לא יודע מה לעשות.
כל פעם שאני חוזר הביתה אני מרגיש חזק.
אני מרגיש זהו, הפעם אני אתגבר.
ואיכשהו תמיד נגמר רע.,
כמו היום.
אני חש חסר אונים.
חסר כוח.
אני רק מחכה שכבר ייגמר בין הזמנים ואני אחזור לישיבה כדי להיות נקי תקופה ואולי אז תחזור התקווה ואיתה המוטיבציה.

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 8 חודשים #144360

נפלתי היום. אני לא יודע. לא יודע מה אני מרגיש.
 אני כבר הגעתי למצב שאני אפילו לא מזועזע ממה שעשיתי. 
לא יודע מה לעשות.
כל פעם שאני חוזר הביתה אני מרגיש חזק.
אני מרגיש זהו, הפעם אני אתגבר.
ואיכשהו תמיד נגמר רע.,
כמו היום.
אני חש חסר אונים.
חסר כוח.
אני רק מחכה שכבר ייגמר בין הזמנים ואני אחזור לישיבה כדי להיות נקי תקופה ואולי אז תחזור התקווה ואיתה המוטיבציה.


כל כך כל כך אני. אין מילים. אולי יש לנו גם אותה המחלה שמונעת ממנו את הפתרון? העצלה?

תגובה: הסיפור שלי עד כה לפני 1 שנה, 8 חודשים #144453

חזרתי הביתה לשבת. עד כה הייתי נקי. אבל לא היה לי כל כך ניסיונות. לא התעוררה בי תאווה כל כך. עכשיו, כשהייתי באמצע להיכנס לאתר, התעוררה בי קצת תאווה. נשמת"י. זה עזר. חש בטוב. חש בשליטה. אבל זה יכול להתהפך ברגע. מנסה לשים לב לעצמי. להיות מודע לתנועות הנפשיות שלי. מחר בבוקר אחזור לישיבה. שם אני בטוח. כמו התיבה של נוח. או, אולי הפוך. העולם הרגיל זה כמו התיבה של נוח, בטוח, נקי, נעים. וכשיש לי מחשב או סמארטפון זה כמו צוהר למבול, לסיחרור, למלחמה ורעש גדולים שסוחפים ומוחקים אותי. לא יודע. מקווה שאצליח להישאר נקי היום. להישאר בסדר. יש לי משיכה להיכנס לאיזה משהו שיוצא בהמשכים. שיש בו עלילה מתמשכת כזו. זה מעין סקרנות כזו. לא יצר. לא תאווה. רצון לדעת מה קרה בסוף. למישהו יש עצות למצבים כאלה?

זמן ליצירת דף: 0.72 שניות

Are you sure?

כן